30 שנים ארוכות היה ג'רי אונור בן ה-34 במלחמה תמידית עם עצמו, ואיתה גם סוד גדול שמעולם לא העז לספר גם לאנשים הקרובים בחייו. אונור תמיד הרגיש זר בגופו שלו. על אף שנולד כבת, מעולם לא חש שייך לגופו ולמגדרו. מגיל צעיר ניהל מאבקים יומיומיים מול הילדה שניצבה מולו במראה, וממנה ניסה לברוח כל חייו. בדרך הגיעו אנורקסיה, דיכאון קשה, והידרדרות מסוכנת, כשאונור מנסה להשאיר את ראשו בכל פעם מעל המים.
קראו עוד:
כיום הכל כבר נראה אחרת. לאחר שהחל בתהליך לשינוי מגדרי, ההתמודדויות הקשות הן כבר נחלת העבר. היום, אונור הוא בעלים של סטודיו לאימוני כושר בראשון לציון וכבר יכול להיות מסופק מהמטרות שכבש לעצמו. בשבוע שעבר פרסם פוסט בפייסבוק עם סיפורו האישי שצבר לא מעט עניין והדים ועל הדרך גם העלה לסדר היום את הקהילה הטרנסית בישראל והקשיים המלווים את אותם אשר סיפורם לרוב אינו נשמע.
"כבר בכיתה א' הרגשתי שיש בי משהו מוזר", מספר אונור, "לא יכולתי להסביר את זה במדויק, אבל תמיד הייתי חלק מסביבת הבנים וגם תמיד ראו אותי ככה. הייתי רודף יחד איתם אחרי מלכת הכיתה ומשחק כדורגל בשכונה. תמיד נראיתי כמו בן מבחינת השיער, הלבוש, הכל, וככה זה התגלגל בתוכי שנים".
בגיל שמונה ההבנה כבר החלה לחלחל ואיתה גם המלחמה הגדולה שלו עם עצמו. "הייתי מתיישב בלילות על הברכיים ומתפלל לאלוהים שיחליף את הגוף שלי עם הילד היפה והחתיך של הכיתה, זה שתמיד יצא עם מלכת הכיתה", הוא נזכר, "אז כבר הבנתי שאני לא אני, שאני רוצה להיות בן, אבל לא ידעתי בכלל שקיים בעולם דבר כזה שנקרא טרנסג'נדר".
אונור לא העיז לגלות את סודו. בגיל העשרה הוא סבר כי עדיף לטאטא את התחושות מתחת לשטיח. "היה לי נוח יותר להיות הלסבית של החבורה. כמובן שלא עשיתי שום שינוי כי פחדתי מהתוצאה", הוא אומר, "הייתי מאוד חסר ביטחון וזה גרם לי לעשות המון שטויות. עם זאת הייתה לי תמיכה מאוד גדולה מהמשפחה. אף פעם לא הרגשתי עוף מוזר והם תמיד תמכו בי והיו לצדי".
עם השנים גבר הקונפליקט היומיומי ואיתו לא איחרו לבוא גם התוצאות ההרסניות, כמו למשל הפרעות אכילה. "תמיד הייתי ילדה שמנמנה ותמיד רציתי להיות רזה יותר, נכון יותר – רציתי את הגוף השרירי והבנוי של הילד היפה מהכיתה", הוא אומר, "באיזשהו שלב החלטתי שזהו – עשיתי דיאטה ונכנסתי חזק מאוד לכושר. כמעט ולא אכלתי בכלל ובמקביל הייתי עושה המון המון ספורט, ככה במשך שנה שלמה. ירדתי המון במשקל, מ-80 ל-39 ק"ג. זה היה המשקל הכי מזעזע שהגעתי אליו".
המצב המדאיג אליו הגיע אונור הביא אותו לאשפוז יום במחלקה להפרעות אכילה, אך גם שם הקשיים לא תמו. "זו הייתה מסגרת שבה שומרים שתאכל ולא תפגע בעצמך", הוא מספר, "הייתי בא לשם בכל יום בבוקר וחוזר הביתה אחר הצהריים אבל לא כל כך הלך לי.
"הייתי ילדה מרדנית, לא אהבתי שאומרים לי מה לעשות, וכשמרדתי ולא אכלתי אושפזתי לתקופה ארוכה בבית החולים מחובר לזונדה. הייתי שופך את האוכל שהביאו לי דרך הזונדה ולא הבינו למה אני לא עולה במשקל. בעיקרון שנאתי את כולם עד שהבנתי שאם לא אתחיל לאכול לא אצא משם. חזרתי למשקל תקין, יצאתי מהאשפוז ומהר מאוד חזרתי למשקל הקודם שלי".
ארבע שנים של בדידות
אם נדמה היה לאונור שהתקופה בבית תביא איתה הזדמנות מחודשת לצמיחה, הוא מהר מאוד התבדה. להפך, השנאה העצמית שאותה חש מצאה ביטוי במקומות אפלים יותר.
"היו לי כוחות מחודשים, שמתי את כל האובססיה לאוכל בצד והתפניתי לעשות את הדברים הכי נוראיים בעולם, וזה בגלל שלי כאב ולא הכרתי דרך אחרת לבטא את עצמי מלבד זה", הוא נזכר, "הייתי מאוד חסר ביטחון ומהכאב הזה עשיתי המון שטויות, המון דברים שילדים רעים עושים: מסתובב ברחובות, מרים ידיים, מנצל את הכוח שלי מול אנשים חלשים ממני. באותם ימים הרגשתי כאילו אני אוהב להיות רע, אבל זה נבע רק מהתסכול והכאב שלי".
לאחר תקופה הרסנית כלפיו וכלפי הסובבים אותו, בגיל 18 הוא עמד בפני חשבון נפש גדול. הצבא הערים קשיים ולא רצה לגייס אותו, והוא מצא עצמו לבד, מכה על חטא השנים האחרונות. זה קרה בעקבות מפגש מקרי ומאוד לא מכוון שבו מצא את עצמו. "בצירוף מקרים מאוד מוזר פגשתי מישהי שאני וחבר פגענו בה מאוד", הוא נזכר, "התחלתי לחשוב על כל הדברים הרעים שעשיתי, על הבחורה שפגעתי בה ובגללי התחילה טיפולים פסיכולוגיים. זה היה בשבילי ממוטט".
איך הגבת?
"נכנסתי לדיכאון עמוק, התנתקתי מהחברים ומכל הסביבה הנוראית שסבבה אותי והקיפה אותי בכל השנים האלה. הרגשתי הכי רע בעולם וסגרתי את עצמי בחדר. הייתי בלי מסגרת, וכשאין לי מסגרת אני מאבד את זה.
"במשךארבע שנים לא יצאתי מהבית בכלל. לא רציתי לראות אור יום, חלילה לפגוע בעוד מישהו. ניתוק מוחלט, בלי טלפון ובלי חברים. כל היום עם עצמי, כותב ומצייר. זאת הייתה הדרך שלי לבטא את עצמי ובאיזשהו מקום להחלים מהפצעים ומהכאב שגרמתי לאחרים".
לאחר ארבע השנים הללו, בגיל 22, הוא החליט לקחת את עצמו בידיים. "עליתי מאוד במשקל, וכאחד שסבל מאנורקסיה לא יכולתי לסבול את עצמי, הרגשתי חסר ערך לחלוטין", הוא מספר, "אמרתי לעצמי: או שאתה שם סוף לעצמך או שאתה מנסה להרים את הראש.
"תמיד אהבתי לעשות ספורט. קניתי משקולות ומולטי טריינר והתחלתי להתאמן בתוך החדר הקטן שלי. הייתי מתאמן כל היום בחדר ובלילות ובשעות הבוקר המוקדמות יוצא לעשות אירובי בחוץ, ואוי ואבוי אם מישהו היה רואה אותי. הייתי בחרדה מטורפת שיראו איך אני נראה. אם הייתי מרגיש ממש חסר ביטחון הייתי פשוט עולה ויורד במדרגות במשך שעה וחצי".
ואז דברים החלו להשתפר. אונור חזר למשקל תקין, במקביל משפחתו עברה דירה למקום גדול יותר והאנרגיות החדשות לא איחרו לבוא. "הרגשתי פשוט אנרגיה שונה", הוא מאשר, "אימא שלי סידרה לי עבודה בסופר. שם בעצם התפתחתי והתחלתי לעבוד ולהכיר אנשים. יצאתי מהדיכאון ונראיתי קצת גברי אז גם הרגשתי טוב עם עצמי. משם בעצם נפטרתי מהאנורקסיה דרך הספורט. הספורט איזן אותי. זה לא שמצאתי תרופה לאנורקסיה, זה משהו שתמיד יהיה שם, אבל אתה מוצא דרך לאזן אותה. היום אני יודע להשתיק את הקולות האלה ולא לתת להם מקום".
דברים החלו להסתדר אך המאבק הגדול של אונור עם עצמו היה רחוק מלהסתיים. עם זאת, התקופה החדשה שבה מצא את עצמו היוותה פתח לחיפושים נוספים אחר הזהות שלו. "הייתי כבר יותר גברי, קיצרתי את השיער, נראיתי בערך כמו שאני רוצה להיראות אבל עדיין לא הייתי אני", הוא אומר.
בגיל 27 כחלק מהניסיון שלו להתעמת עם תחושותיו הפנימיות הגיע אונור למרכז להתפתחות עצמית ושם החל בתהליך של למידה והתפתחות. "הטיפולים פתחו לי עולם אחר לגמרי", הוא מעיד, "התחלתי לקבל את מי שאני ולהבין למה אני מרגיש ככה. זה מה שהציל אותי בעצם. בגיל 29 כבר ידעתי שאני לא הולך להמשיך את החיים שלי בצורה הזו. המחשבות על מוות לא נגמרו כי עדיין לא יכולתי לממש את עצמי. שוב הגעתי לנקודה הזו, והפעם החלטתי לא לוותר. לא עברתי את כל הדרך הזאת בשביל בסוף להרים ידיים".
"פתאום היא פנתה אליי בלשון זכר"
באותם ימים שודרה הסדרה 'טרנסקידס' בטלוויזיה ואונור זיהה זאת כהזדמנות לפתוח את סודו סוף סוף מול אמו. "אחד המשתתפים שם היה בן של חבר של אימא שלי, וזה נתן לי הזדמנות לצפות בזה איתה יחד", הוא מספר, "שם סוף-סוף התחלתי לטפטף לה לאט את הנושא. שאלתי אותה שאלות, רציתי לראות איך היא הייתה מרגישה אם הייתי מספר לה דבר כזה".
"התגובה שלה לא הייתה הכי נעימה", הוא משחזר, "ראיתי את הכובד בעיניים שלה, ועם זאת שהיה לי נורא קשה ידעתי שגם פה אני לא הולך לוותר. לקח לי עוד קצת זמן להתבשל עם עצמי ולבסוף סיפרתי לה שגם אני כזה. כמובן שהיא קיבלה אותי. עדיין ראיתי שקשה לה, אך זה לא עצר אותי. החלטתי שאני חייב לנסות לחיות את החיים שאני לא חי כבר 30 שנה".
כעת משסוף סוף היה שלם עם עצמו, היה על אונור להתמודד עם תהליך מורכב ולא מוכר שגרר אף הוא לא מעט קשיים. "התחלתי את התהליך לבד", הוא אומר, לא ידעתי בכלל על קיומה של הוועדה המגדרית בתל השומר", הוא מסביר. הוא פנה לשימוש בחומרים אסורים שאותם השיג דרך אנשים שהכיר בחדר הכושר, אך מהר מאוד השימוש הלא מבוקר החל לתת את אותותיו.
"רציתי להיות גברי יותר והתחלתי לקחת סטרואידים אנאבוליים של נשים", הוא מספר, "הגוף שלי השתנה לגמרי: התחיל לצמוח לי זקן ושיער גוף. לא חשבתי שתופעות הלוואי יגיעו לרמה כזאת, כל מה שרציתי זה רק מראה גברי ושרירי יותר, אבל התחלתי להיראות כמו גבר. למזלי באותה תקופה הכרתי את המאמן שלי והוא עזר לי מאוד לבנות את עצמי, לשנות את הפרספקטיבה שלי לגבי אימונים ולגבי החיים עצמם. משם האימונים פשוט הפכו לתרפיה בשבילי".
אונור המשיך להשתמש בחומרים אסורים. בין היתר סבל מהופעת פצעים בפנים שחייבו אותו לגשת לטיפול אצל קוסמטיקאית. את הביקור שלו במכון היופי, שהיה אמור להיות שגרתי למדי, הוא מעולם לא ישכח. "הגעתי לטיפול ראשון ואיך שנכנסתי בדלת הקוסמטיקאית פנתה אליי בלשון זכר", הוא נזכר, "זה היה בשבילי הלם, כי אף פעם לא סיפרתי לאף אחד שאני רוצה להיות בן. בהתחלה זה קצת הפחיד אותי.
"התחלנו לדבר והיא ממש עשתה לי טיפול פסיכולוגי. בכל פעם שהייתי מגיע אליה היא הייתה מחזקת אותי להיות מי שאני ומעולם לא הסכימה לדבר איתי בלשון נקבה", היא אמרה לי, 'אני לא מרגישה ממך אפילו מעט אישה, אתה הכי גבר שהכרתי', והתחלתי להאמין בזה. זה חלחל בי ועדיין הפחיד אותי. שיער הפנים גדל והמשכתי להתגלח למרות שרציתי להשאיר אותו. אהבתי את זה, אף פחדתי מהשינוי. רק אימא שלי ידעה אז".
אישור נוסף הוא קיבל במהלך טיפול רגשי שעבר במסגרת מעגל נשים, אליו הלך כחלק מסדרת הטיפולים במרכז להתפתחות. "היה לי טיפה זקנקן ונראיתי קצת שונה, גברי יותר, עם קול מעט יותר עבה וגם שם המנחה פנתה אליי בלשון זכר", הוא נזכר, "היא הייתה האישה השנייה שעשתה את זה. במהלך הערב כל הנשים פנו אליי בלשון זכר, והכל הרגיש לי כמו ערב תרפיה במיוחד בשבילי, ממש לא צירוף מקרים. המנחה אמרה לי, 'מחר בבוקר אתה קם ולא מתגלח' וזה בדיוק מה שעשיתי. התחלתי לספר לכולם שאני הולך על זה ומתחיל את התהליך".
לא צעד פשוט. איך היו התגובות?
"כמובן שהיו תגובות של, 'למה אתה צריך את זה, אתה גם ככה גבר, אתה חתיך', אבל זה לא באמת הרגיש לי ככה. לא ראיתי את עצמי כגבר ולא אהבתי את עצמי והמשכתי להתעלם מכל הביקורות. בזמן הזה המאמן שלי נורא חיזק אותי. בארבע השנים האחרונות התחזקתי המון ובמקביל גם עברתי המון. כדי לשנות את המגדר שלך צריך לשנות המון דברים בראש".
איזה דברים למשל? זה משהו שלא הרבה אנשים חושבים עליו.
"ההתנהגות היא קצת שונה. אתה כבר לא אישה שיכולה לגשת ולחבק חברות. יש את המרחק הזה בין גבר לאישה, דברים שאתה כבר לא יכול לעשות. זה המון עניין פסיכולוגי ועבודה עם עצמך, ממש עד היום. עד היום למשל אני מוצא את עצמי מדבר לעצמי בלשון נקבה. זה נורא תסביכי, אבל אני יודע לגעת בנקודות האלה ולתת להם מקום. היום אני יותר בוגר, ויודע יותר איך להתנהל עם היום-יום שלי".
אתה מרגיש שלם יותר היום?
"כן, אבל מבחינתי התהליך עדיין לא נגמר. אני עדיין עם איברים נשיים, עם חזה נשי, וזה משהו שכבד לי. יכולתי לעבור ניתוח אך כרגע אני לא מרוצה מהתוצאות וחוסך לניתוח פרטי. אני גם ככה בנאדם שסובל מחוסר ביטחון לגבי הגוף שלו ומגיל קטן מתעסק בזה, אז אני עוד מחכה. לא אגיד שזה קל, זאת התמודדות יומיומית. תחשוב שאתה כגבר הולך ברחוב ויש לך חזה נשי. זה לא נעים. אני מאמין שברגע שאעשה את זה אני אהיה חופשי לגמרי עם עצמי בגלל שאני נמצא עם איבר שנורא מפריע לי. אבל מבחינה נפשית ורוחנית אני שלם יותר וחזק יותר. אני רק רוצה לפזר טוב בעולם".
להעביר את המסר הלאה
אונור מדבר בכנות ובלהט על השינוי הגדול שעבר בחייו. הכושר, כך הוא אומר, עזר לו מאוד למצוא את עצמו בתוך התקופות הקשות שעבר ומכאן הבחירה במקצוע לעתיד הייתה פשוטה למדי. כבר שנים שהוא מנהל סטודיו ביתי לאימונים בראשון לציון ועוזר לאנשים להגשים את מטרות הכושר שלהם.
"כשהתחלתי להשתמש בחומרים לא ידעתי באמת איך להתעסק עם הגוף שלי וסבלתי מהמון תופעות לוואי כמו נשירת שיער עד שהכרתי את המאמן שלי. החלטתי שאני פותח חדר כושר ומעביר את מה שלמדתי לכולם, איך לשנות הרגלים ולהתחזק מבחינה נפשית וחיצונית", הוא אומר.
"תמיד ידעתי שאני רוצה לעזור לאנשים ושלספורט וכושר יהיה חלק בזה, כי זה משהו שאני אוהב לעשות ואני טוב בו. הסטודיו בפועל הוא שלי והמאמן שלי הוא זה שמעביר את האימונים. אני בעצם אחראי לתת מענה לכל הלקוחות שלנו".
הוא מוסיף: "חשוב לי מאוד היחס האישי. אני יודע שספורט ואימונים זה לא רק ספורט נטו. יש פה גם המון נשמה, צריך להיות חזק מנטלית. זה לא רק לבוא ולהוריד 10 ק"ג, יש פה גם הרבה מעבר. אני מתעסק עם המון מקרים מורכבים בגלל שאני בעצמי מקרה מורכב. קיבלתי מתנה לעזור לאנשים עם אנורקסיה או אנשים מהקהילה הטרנסית להיות שלמים עם הגוף שלהם. זו עבודה מאוד קשה".
צפו באונור במהלך שגרת האימונים שלו:
על אף שבשנים האחרונות הקהילה הטרנסית בישראל נמצאת על סדר היום, הגזענות, האפליה והדעות הקדומות עדיין כאן. אונור לא מתרגש וגם לא נרתע מהטוקבקים השליליים בעקבות הפוסט שפרסם. בשבילו זהו רק חלק קטן ושולי מהדרך.
"בחיים לא התמודדתי עם הרבה תגובות רעות לכיוון שלי, בעיקר בגלל שאני פשוט לא מספר. זה לא משהו שאני זורק באוויר. קודם כל אנשים מתחברים אליי וכשאני מרגיש פתוח אני מספר להם, ואז כבר לא אכפת לי מכלום. הם כבר מכירים אותי, זה לא משנה.
"כשפרסמתי את הפוסט ידעתי שיהיו תגובות רעות, אבל אני משתדל לדפדף את זה. חשוב לי להעביר את המסר ולעזור לאנשים שקשה להם, שמרגישים את הכובד הזה בחיים. אז יש תגובות רעות? שיהיו. לפעמים אני קורא ואומר לעצמי בוא נראה באיזו הברקה אני אתקל היום".
אתה חושב שהשינוי קרוב או שיש עוד דרך ארוכה לעבור?
"כמובן שיש דרך, תמיד יש דרך, אבל חשוב גם שיהיה קול, שיהיה מי שידבר ויציף. ממש כמו שעשיתי בפוסט הזה. להוציא דברים לאור. אני רוצה להוציא החוצה תקווה לכל אלה שמרגישים בחשכה. אם צריך להיות קול אהיה גם קול. אעשה כל מה שצריך כדי לפזר אור".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד שנה מהיום?
"ואו, איזו שאלה. אני לא רוצה להגיד סטודיו, אבל אני כן רואה את עצמי מנהל מרכז שעוזר לכל אדם באשר הוא דרך ספורט. ובשבילי, מאחל שאהבה תקיף אותי בכל מקום. שנרגיש שלמים מבפנים ומבחוץ. זה הכי חשוב".
