האזעקה שהצילה את חייה: אפרת אוזן משדרות, תחגוג במרץ הקרוב יום הולדת 50. "אצלנו במשפחה ברוכת הילדים, חוגגים כל עשור באופן מיוחד אבל הפעם זה אחרת. אני במערבולת של רגשות ואירועים שלא חשבתי שיקרו לי". היא לא תיארה לעצמה שדווקא האזעקות מהן היא כל כך פוחדת וחוששת באירוניה שרק החיים בישראל יכולים לזמן, יצילו לה את החיים.
אוזן, מנהלת כוח אדם סיעודי, נשואה לאהוד, ואם להודיה (26) ואריאל (23), גדלה בשדרות.לפני 18 שנה היא אובחנה והוכרה עם פוסט טראומה (PTSD) בעקבות המצב הביטחוני המתמשך בעירה. "הירי הראשון והטראומטי היה ב-2002 ומכל מיני סיבות, בין השאר כדי לטפל באימי ז"ל, נשארנו כאן, גידלנו כאן את שני ילדינו.
"כל השנים טופלתי ב'חוסן' בעיר וקיבלתי מהם מענה פסיכולוגי הולם. במאי האחרון, נשמעה אזעקה בעקבות מתקפת ירי בלתי צפויה לעבר העיר. הייתי בשיחת עבודה ולא שמתי לב להתראה שדרשה מכולנו להתפנות למרחב מוגן. כל המשפחה דאגה לי כשגילתה שאני לא מודעת למה שקורה – הם יודעים שאני מגיבה לאזעקות בצרחות ובעילפון. הבת שלי, שעובדת בחברה שבה עבדתי אני, רצה במדרגות לעברי ובינתיים קלטתי את מה שקורה והתחלתי לרוץ גם אני. שתינו נחבלנו ואני קיבלתי מכה חזקה בראש. פינו אותי לחדר מיון ומאז סבלתי במשך תקופה מכאבי ראש".
מתברר שהנפילה הזו, הצילה את חייה. "הרופאה שלי שהיא מאוד ערנית, הפנתה אותי לנוירולוג בכיר ובגלל בדיקת דם לא תקינה שהייתה לי היא החליטה לשלוח אותי באופן חריג לבדיקת PET CT אנדרוקיני שבעקבותיה אובחנתי בסרטן שד שאמנם התחיל בממצא קטן אבל מאוד אגרסיבי. אם לא הייתי מגלה אותו אז, לא הייתי שורדת".
אוזן הרגישה שהשמיים נפלו עליה אבל בתמיכה של המשפחה הגרעינית והמורחבת, התעשתה מהר ועברה לטיפולה המסור של האונקולוגית שלה בשיבא. "ביום חמישי קיבלתי את הבשורה וביום ראשון כבר התייצבתי אצל הרופאה ומהר מאד נותחתי. עברתי שמונה טיפולי כימו קשים עם כל המשתמע מכך והוכרתי כנכה מבחינת העבודה שלי", היא מספרת.
אפרת אוזן: "ראיתי את המוות מולי באותה שבת. דמיינתי את הגרוע מכל. הגענו למצב שממש נפרדנו זה מזה ודיברנו על הסוף. חיבקתי את יקיריי ואמרתי להם שאני אוהבת אותם. אני הכי אוהבת את העיר שלי ואת האנשים שגרים בה אבל כן, אני מפחדת. ומקווה לטוב"
"ראיתי את המוות מולי באותה שבת"
ואז פרצה המלחמה. "באותו בוקר, שני הילדים שלי חזרו מבילוי לילה כרבע שעה לפני האזעקה הראשונה. אריאל היה עם חברים בחוף זיקים. הוא ממש היה עם החבר'ה שנרצחו לאחר מכן והודיה הייתה אצל חברה. ב-06:30 הייתה אזעקה ראשונה ומיד אמרתי לבעלי – 'מתחילה מלחמה'. היה ירי מאוד אינטנסיבי וכשהדלקנו טלוויזיה, המסך היה מלא בהתראות כתומות של פיקוד העורף. גם בעלי והילדים עם פוסט טראומה כל השנים וקשה לנו מאוד בסיטואציות כאלו ובוודאי שבמצב כזה קיצוני.
"הבת שלי יצאה לרגע החוצה וראתה מחבל עם נשק שלוף, קורא 'אללה אכבר'. היא צעקה בבהלה ובעלי מיד משך אותה פנימה. באירוע הזה איבדנו שכנים, חברים, אנשים יקרים, קבוצת הריצה שנרצחה שהכרתי אותם אישית, חברים של הילדים שלי. עד יום שני עוד היינו נצורים, פחדנו ללכת אפילו לשירותים, צמודים לסכינים. ברגע שקיבלנו אישור, עברנו לביתה של אחותי באילת לכמה ימים. משם עד שחזרנו לשדרות עברנו עוד שתי תחנות - תל אביב והרצליה כדי שאהיה קרובה לבית החולים".
איך הסתדרת בתקופה הזו עם הטיפולים?
"האונקולוגית מיד קישרה וזכרה שאני גרה בשדרות וביום שני בבוקר יצרה קשר ודרשה ממני להתפנות מהסביבה ולהתנתק כמה שיותר מהאיזור שמציף את הכול ולא פועל לטובתי משום בחינה. עברנו ימים קשים כולנו – הילדים שלי היו בהתקפי חרדה והם ביקשו לחזור לדרום. אחרי הכול, זה הבית. כל הזמן הזה אני מקבלת מענה פסיכולוגי בשיבא. מבחינתי, הסיפור של המחלה נדחק ממש כי המלחמה וההשפעה שלה על החיים תפסה את המקום.
"אני בשכול, באובדן ובטראומה של המלחמה. בת אחותי היא קצינה צעירה, ששרדה 12 קליעים ונפצעה קשה בבסיס אורים, סביב הדאגה אליה ואי הוודאות שהיתה לנו בימים הראשונים, עברתי הרבה. אבל אני לא נותנת לעצמי לשקוע בדיכאון".
את מדברת הרבה על מה שראית וחווית?
"כל הזמן. בעיקר בטיפול הפסיכולוגי. אני משחזרת ומשתפת וחייבת לפרוק. זה חייב להיות חלק מהריפוי שלי. אני נותנת הרבה יותר מקום למה שקורה במדינה מאשר למחלה שלי. אני ממשיכה עם הטיפולים ולא יודעת לאן זה יילך אבל מאושרת מכל יום בחיים.
"ראיתי את המוות מולי באותה שבת. דמיינתי את הגרוע מכל. הגענו למצב שממש נפרדנו זה מזה ודיברנו על הסוף. חיבקתי את יקיריי ואמרתי להם שאני אוהבת אותם ובעלי אפילו חשב להעלות אותנו לגג הבית כדי שאם ייכנס מישהו ויעשה לו משהו, יחשוב שאין יותר דיירים בבית. אני הכי אוהבת את העיר שלי ואת האנשים שגרים בה אבל כן, אני מפחדת. מקווה לטוב, בכל המישורים".
היא מסכמת כי אחד מהעוגנים שעזרו ועדיין עוזרים לה להתרומם ולהשתקם היא עמותת עזר מציון. "עידית, תומכת הרווחה שלהם נותנת לי להרגיש בנוח עם קבלת התמיכה. בדרך כלל, לאדם שכל חייו מטפל ונמצא בנתינה, מאד קשה להיות מהצד של המטופל, של המקבל. אבל ההרגשה שנותנים לי בעמותה, כל כך טובה שאין לתאר ופוגשים אותם בכל מקום - בבתי החולים, בחדרים, הם מציעים פעילויות מדהימות לאורך כל הדרך ובכל מקום".
