לפני כחודשיים התבשרה יפית (45) כי חלתה בסרטן השד. יום לפני הניתוח להסרת הגידול, היא אושפזה לצורך הליכים שונים של סימון הגידול המיועד לכריתה. בין השאר, היא הופנתה למכון האיזוטופים, לצורך הזרקת חומר ניגוד, שנועד לסמן את בלוטת הזקיף, שנכרתת אף היא לצורך בדיקה. הבלוטה הזאת נמצאת בבית השחי, וכדי לצבוע את האזור העדין והרגיש הזה, מזריקים חומר ניגוד שורף, ללא כל אלחוש, לארבע נקודות שונות באזור הפטמה והעטרה שסביבה. כן, שמעתם נכון. ברוב בתי החולים המודרניים בישראל על סף שנת 2022, ההזרקה לפטמה מתבצעת ללא הרדמה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"בבית החולים שבו אני מטופלת היה כזה עומס, שהטכנאית בקושי הספיקה לדבר איתי", משחזרת יפית (שמות המטופלים בכתבה בדויים). "היא סיפרה לי שהיא עושה 40 הזרקות כאלו במשמרת. לא היה רגע להירגע ולקחת אוויר, ואפילו דף הסבר על מה שצפוי לי לא נתנו לי. בן זוגי נותר בחוץ, כי הבדיקה כוללת שימוש בקרינה. הייתי בטראומה אחרי טיפול אחר שעברתי כמה דקות קודם, ומאוד פחדתי. בכל זאת, מזריקים באזור מאוד רגיש. שאלתי אותה אם זה כואב, ונעניתי: ‘אל תדאגי, זה לא נורא’".
"לא נורא" זה כנראה עניין יחסי. בפועל, ההזרקה כאבה. מאוד. "בקושי הספקתי להוריד את הבגדים ולשכב על המיטה", ממשיכה יפית, "ונכנס איזה גבר, שתקע לי מחט גדולה ליד הפטמה, בלי הרדמה. זה היה מאוד כואב ושורף, יחד עם התחושה המאוד לא נעימה שמכניסים לך מחט לאחד המקומות הכי רגישים בגוף. גם ככה האזור כולו היה מעונה מכל הבדיקות שעבר בשבועות שקדמו לאבחון. התפללתי שזה ייגמר מהר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כל שנה, נאלצות יותר מ־4,000 ישראליות חולות סרטן השד לעבור את ההליך הכואב והטראומטי הזה. גם להן נאמר "זה לא נורא", אבל המציאות שונה בתכלית. זה כואב, ועוד איך.
הכאב והקושי נשמעים היטב גם בצד של מי שמטפל בהן. האחות רותי איפרגן (50), אחות מתאמת בכירורגיה של ברמב"ם, מלווה את החולות לניתוח ולהליכי הסימון שלפניו. היא מאשרת בפה מלא את מה שהמטופלות יודעות: לא משנה מה אומרים להן, הזריקות האלה כואבות מאוד. "אני לא יכולה ללוות את הנשים האלה מרוב שאני כבר יודעת מה הן הולכות לחוות. אני מכינה אותן בדרך למכון: זה קצת כואב, תספרו עד עשר, זה עובר מהר. אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה כל כך נורא, שאני פשוט לא עומדת בזה".
איך זה ייתכן? הרי שוב ושוב אומרים לנבדקות "זה לא כואב".
"זה מה שאומרים לכולן, אבל אני מלווה נשים לבדיקה הזאת כבר שנים ואני יודעת להגיד אם כואב או לא, כי אני נותנת להן יד תוך כדי הבדיקה, והיד שלי פשוט יוצאת מהמקום מרוב שהן סובלות. הרופאים שאומרים 'לא כואב', טרחו פעם לשאול את המטופלות שלהן כמה כאב להן? זה כואב בטירוף. מדובר בארבע זריקות שמזריקים בזמן עֵרוּת ללא הרדמה. כדי להקל על הכאב, בהתחלה חשבנו לשים אמלה, משחת הרדמה חיצונית, אבל זה לא עזר, כי מה שכואב זה החומר עצמו. כשאתה מחדיר את החומר לפטמה הוא שורף, ולכן הנשים האלה ממש סובלות. אישה שעברה את הבדיקה הזאת זוכרת היטב את ההרגשה, ואם יש לה גידול בצד השני והיא נאלצת לעבור את הבדיקה שוב, היא פשוט בטראומה. כל הדרך למכון האיזוטופים, ששם מתבצעת ההזרקה, היא מתה מפחד. הזיכרון כל כך חד וכל כך קשה, שהוא ממש משפיע".
רמב"ם, תאמינו או לא, הוא בית החולים היחיד בישראל עד כה, שהחליט לשים למצב הזה סוף. לפני קצת יותר משלוש שנים, החליטה האחות איפרגן שנמאס לה מהסבל היום־יומי הזה של המטופלות שלה. היא פנתה למנהל מכון השד, ד"ר אביעד הופמן, ויחד הם מצאו פתרון, שמקובל גם בארה"ב: לבצע את ההזרקה לפני הניתוח לטיפול בגידול, כשהחולה כבר מורדמת.
"כשמרדימים את החולה לניתוח של השד, על הדרך מזריקים לה את חומר הניגוד, כשהיא כבר ישנה", מסבירה איפרגן. "היה צורך להתגבר על כל מיני מחסומים, והרבה אנשים היו שותפים למבצע הזה. הקצאנו חדרים ספציפיים שאושר לבצע בהם את ההזרקות, כשהרופאים מוגנים מהקרינה. אני נפעמת מהרצון הטוב שכולם הראו פה כדי להקל על הנשים האלה. ברגע שיש רצון טוב ושיתוף פעולה פורה בין הצוותים הכל אפשרי".
אז את כבר לא צריכה להחזיק לנשים כאובות והמומות את היד במהלך הבדיקה שמענה אותן.
"אני מאושרת, כי קודם כל אני כבר לא צריכה להתנצל שיכאב להן. אני אפילו לא מספרת להן מה חסכתי מהן. אלו שכבר עברו את זה בעבר, אומרות לי, 'אני לא מאמינה שלא אצטרך לעבור את הסיוט הזה שוב'".
יש סיבה מיוחדת לדעתך שזה לא נעשה כך בשאר המרכזים הרפואיים?
"ברגע שמרכז אחד מראה שזה אפשרי, שאר המרכזים יצטרכו ליישר קו. אי־אפשר יהיה לנהוג אחרת. גם לנו זה לא היה קל, אבל עבודת הצוות והמחשבה על טובת המטופלות עשתה את המהפך הזה. לא די שאתה רוצה את זה, אתה צריך לגרום לדברים לקרות".
הרפואה בישראל נחשבת לאחת המתקדמות בעולם, ובצדק. יש לנו ביטוח בריאות ממלכתי שמקנה לכולם את הזכות לטיפול רפואי, רופאים מעולים, מחקר מתקדם ואמצעי אבחון וטיפול חדישים ומודרניים. אבל הדרך שבה מתבצעים הטיפולים האלה נראית לעיתים קרובות כאילו נלקחה ממרתפי האינקוויזיציה. לא פחות. בדיקות מכאיבות, הליכים פולשניים וטיפולים שונים מתבצעים ללא אלחוש או עם אלחוש מקומי בלבד, שהתועלת בו מוגבלת. ההליכים הללו מותירים את המטופל כאוב והמום, ובעיקר – נטול יכולת להגן על עצמו. ולא פעם, לכל הסבל הזה – אין שום הצדקה.
שיטות ההרדמה והאלחוש המודרניות הן בטוחות ויעילות להפליא. רופאים בכירים עימם שוחחנו לצורך הכנת הכתבה, הסכימו שכמו שאיש לא היה מעלה על דעתו לבצע ללא הרדמה בדיקת קולונוסקופיה, הכרוכה בהחדרת מצלמה וכלים טיפולים אל מערכת העיכול דרך פי הטבעת, כך מזמן היה צריך הסטנדרט להשתנות גם לגבי בדיקות וטיפולים אחרים, מכאיבים לא פחות ואולי יותר. אבל זו לא רק בעיה של מוּדעות, אלא גם של מחסור במרדימים ובחדרי ניתוח, בעיקר במערכת הציבורית, שמונעת מאיתנו את הזכות הבסיסית ביותר – לקבל טיפול רפואי ללא סבל.
קחו לדוגמה את סרטן הערמונית, הסרטן הנפוץ ביותר בגברים בישראל. בשנת 2017, השנה העדכנית ביותר לגביה קיימים נתונים בתחום, אובחנו 2,256 חולים חדשים בסרטן מסוג זה. אלפי חולים נוספים עוברים מסלול בדיקות ארוך, שנועד לברר אם יש להם גידול בבלוטה או מחלה אחרת.
תחנה הכרחית ונודעת לשמצה בדרך לאבחון המחלה הקשה היא ביופסיית הערמונית. הנה כך מתואר באינטרנט הליך הבדיקה בבית חולים מרכזי בירושלים: "במהלך הבדיקה, תתבקש לשכב על צידך השמאלי עם ברכיים כפופות לבטן. רופא יבדוק אותך עם אצבע לפני הבדיקה ובהמשך יכניס מתמר דרך פי הטבעת לחלחולת (פי הטבעת). לאחר מכן תתבצע הרדמה מקומית בעזרת מחט דקה והזלפת חומר הרדמה לבסיס הערמונית משני הצדדים, באזור העצבים אשר אחראים על כאב. המחט מוחדרת דרך התעלה במתמר של האולטרסאונד וממוקמת בהנחיית אולטרסאונד. הביופסיה תתבצע דרך אותה תעלה במתמר ובהנחיית אולטרסאונד על ידי מחט דקה אחרת, אשר מחוברת להתקן מיוחד ('אקדח') המאפשר לקחת ביופסיה בקלות, במהירות וביעילות רבה. בדרך כלל נלקחות 12 או יותר ביופסיות מהאזורים השונים של הערמונית. תהליך הביופסיה אורך כ־10־15 דקות. הודות לשימוש בהרדמה מקומית, הכאב כתוצאה מן הביופסיה יורד משמעותית".
למי שחרד מהבדיקה, מוסבר, שוב, שמדובר בכאב "קל". "יש כאב או אי־נוחות קלים בתחילת הבדיקה, כתוצאה מהחדרת מתמר האולטרסאונד לפי הטבעת, לפני ההרדמה המקומית. על פי סקר שבוצע אצל נבדקים שעברו בדיקה זו, הכאב הממוצע בזמן לקיחת ביופסיות, שדורג על ידי הנבדקים, הינו 2 בלבד על סרגל כאב מ־0 (אין כאב) ועד 10 (כאב בלתי נסבל)".
"זה כמו מחטים מלובנות שננעצות לך בקרביים. הכאב היה כל כך חזק, שנשימתי פשוט נעתקה. במשך 15 או 20 דקות אתה שוכב שם, בלי יכולת לזוז, והמכשיר הזה לוקח עוד ועוד 'ביסים' מאחד המקומות הכי רגישים בגוף. אין מילים לתאר את זה. זה בלתי נתפס שבדיקה כל כך כואבת מבוצעת במצב של עֵרוּת מלאה. שום אדם לא צריך לעבור סבל כזה"
ואכן, ברוב המרכזים הציבוריים בישראל מתבצעת הבדיקה בהרדמה מקומית, כפי שתואר. אבל הסבל הכרוך בה, שוב, הוא כנראה עניין של השקפה. "זה כמו מחטים מלובנות שננעצות לך בקרביים", כך תיאר באוזניי בזעזוע עמוק אדם שנאלץ לעבור את ההליך הכואב יותר מפעם אחת, בשל חשד מתמשך לגידול בערמונית. "הכאב היה כל כך חזק, שנשימתי פשוט נעתקה. במשך 15 או 20 דקות אתה שוכב שם, בלי יכולת לזוז, והמכשיר הזה לוקח עוד ועוד 'ביסים' מאחד המקומות הכי רגישים בגוף. אין מילים לתאר את זה. זה בלתי נתפס שבדיקה כל כך כואבת מבוצעת במצב של עֵרוּת מלאה. שום אדם לא צריך לעבור סבל כזה".
מנהל המחלקה האורולוגית ברמב"ם, פרופ' גלעד עמיאל, המשמש גם כמזכיר האיגוד האירופי לחינוך הקשור בסרטן, מסכים. "לפני 20 שנה, כשאני הייתי מתמחה, היינו לוקחים ביופסיות מהערמונית בלי הרדמה בכלל", הוא מספר. "לפני עידן האם־אר־איי זה היה עניין של מזל אם היינו קולעים לגידול, ולכן מטופלים נאלצו פעמים רבות לעבור ביופסיה חוזרת. עד היום בלא מעט מקומות עושים את הבדיקה הזו בלי הרדמה בכלל או עם הרדמה מקומית שיעילותה מוטלת בספק. זה מזעזע".
7 צפייה בגלריה
''בארה"ב למדתי שזה ברברי לעשות ביופסיות כאלה בלי הרדמה מקומית''. פרופ' גלעד עמיאל
(צילום: דוברות בית החולים רמב"ם)
עמיאל, שמנהל את המחלקה מרמב"ם מ־2015 אחרי שחזר משהות ארוכה בארה"ב, לא האמין כשגילה איך בישראל נוהגים לבצע את הבדיקה הכואבת. "כשעשיתי פלואשיפ בארה"ב למדתי שזה ברברי לעשות ביופסיות כאלה בלי הרדמה מקומית. אבל גם הרדמה כזו היא לא עניין פשוט: מזריקים לידוקאין ליד שורש העצב, במקום האנטומי שבו אתה חושב שהוא צריך להיות, אבל הערמונית יכולה להיות בגודל של 30 גרם או 150 גרם, כך שפספוס המקום הנדרש להרדמה הוא לא דבר נדיר. תיאורטית, צריך לחכות 30־40 דקות עד שהחומר מגיע לשיא הפעילות שלו, אבל בפועל מזריקים את החומר המאלחש ובמקרים רבים מיד עושים את הביופסיה, כך שגם הרדמה מקומית היא לא תמיד יעילה. ברמב”ם עברנו בהדרגה לטשטוש בהרדמה כללית. הבעיה שבשביל זה צריך מרדים והעלויות למערכת יותר גדולות".
אם יתמזל מזלכם ותזכו לבצע את הבדיקה באופן פרטי, קרוב לוודאי שתבלו את הסיוט הגופני והפסיכולוגי הזה שקועים בשינה נעימה, המכונה סדציה, כלומר טשטוש עמוק, צורה קלה של הרדמה כללית, במהלכה הנבדק אינו מרגיש דבר.
למרבה המזל, יש שינוי גם בחלק מבתי החולים הציבוריים. המהפך בנושא מגיע משילוב של אם־אר־איי בביצוע הביופסיה, שמעלה מאוד את הדיוק של הבדיקה. זה קורה בזכות שיטה חדשה, שמאפשרת הדמיה תלת־ממדית של הבלוטה לפני הביופסיה. ההדמיה מחייבת את החולה להיות מורדם כדי שלא יזוז, ואז נלקחת ממנו הביופסיה ללא כאבים. "וכך נמנע ממנו הסבל הנורא הזה", מסביר פרופ' עמיאל. "זה היה ה'תירוץ' שבגללו איפשרו לנו להתחיל לעשות את הביופסיות האלה בהרדמה".
אבל גם בשיטה החדשה, יש מי שמערים קשיים. "יש קופות שעד לאחרונה לא היו מוכנות לממן ביופסיה מונחיית אם־אר־איי לפני שעשית ביופסיה רגילה. קודם תסבול, אחר כך אולי נאשר לך. ככה מדללים את כמות הביופסיות בהרדמה כי זה עולה להם קצת יותר".
מה עם מזעור הסבל של המטופלים? זה לא שיקול?
“פנינו למשרד הבריאות לתמחר את הבדיקה בטענה שהיא יותר מדויקת ויכולה לחסוך ביופסיות חוזרות, אבל לא אישרו לנו עדיין תמחור כזה. ‘בואו נשקיע עוד קצת כסף כדי להוריד סבל וכאב מהמטופלים’ זה לא טיעון מנצח. כאב הוא לא מדד לאיכות וגם קשה למדוד אותו. אין תמחור דיפרנציאלי להליך שגורם פחות סבל. מי שסופג את העלויות הם בתי החולים הציבוריים. ההחלטות של היושבים בירושלים משפיעות על בן ה־80 מקריית־שמונה באיכות הטיפול שהוא מקבל ובמידת הסבל והכאב שהוא חווה. אנחנו נכשלים כל הזמן בהכללת הורדת סבל וכאב למטופלים כמרכיב לגיטימי וחשוב בתקצוב המערכת”.
לפני שנה בדיוק התקיים בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת דיון על טיפולים גינקולוגיים כואבים. יו"ר הועדה דאז, ח"כ עודד פורר, סיפר בפתח הדיון כי נחשף לעדויות רבות על טיפולים שכרוכים בכאב משמעותי. "אני אוגר סיפורים ועדויות מתחילת כהונתי, והצֶבר הזה מחייב תשובות", אמר פורר. "לצערי, לא כל בתי החולים ענו לשאלות שהופנו אליהם. הבריחה וההתעלמות של חלק מבתי החולים מלדבר על הנושא הזה אולי מעידות שיש להם מה להסתיר".
בדיון סיפרו עשרות נשים על כאבים קשים שהיו מנת חלקן במהלך טיפולים רפואיים. הילה בניוביץ'־הופמן, בת 44, הסובלת ממחלה שגורמת לכאבי תופת באזורים האינטימיים, סיפרה בדיון: "ביולי השנה הגעתי לבית החולים לבדיקת פאפ מחשש לגידול ממאיר, וביקשתי הרדמה כדי שלא אתעלף מכאבים, וקיבלתי אישור להרדמה קלה. בבית החולים הייתי מוכנה לרדת לחדר הניתוח והסברתי שאני חייבת הרדמה, כי הסבל יהיה בלתי נסבל. הרופאים שהגיעו אמרו, ‘אין דבר כזה בדיקת פאפ בהרדמה’".
לדברי הופמן, מנהל המחלקה והרופא הבכיר לא גילו לה מה צפוי להיות. "הוא התחיל ישר לדחוף צינור מתכת דק והכאב היה קשה, אבל נסבל. ברגע שהתחילו להחדיר לי מים, נאבקתי לנשום מכאבים ואז הכניסו את בדיקת הפאפ, ובשלב הזה הרגשתי כאב של שיפוד מלובן שדוקר אותי מבפנים. החדר התערפל וחברתי סיפרה לי שצעקותיי נשמעו בכל המסדרון. אחרי כמה דקות נכנס מנהל המחלקה ואמר: 'עכשיו אני מבין'. למה הם לא הבינו שצריך אלחוש? בכל טיפול אצל רופא שיניים יש אלחוש כזה, למה הכאב שלנו מובן מאליו ולא נחשב?"
רביד אדרי, בת 24, חולת אנדומטריוזיס, סיפרה בדיון: "אני מתמודדת מגיל 12 עם מחלה שגורמת לי כאבי תופת. במהלך התקף כאבים של שבועיים הגעתי לטיפול, ובאשפוז הוחלט שאצטרך לעבור הכנסת התקן הורמונלי. ביקשתי שההחדרה תהיה בהרדמה או בטשטוש, ולי שמו אותו בהכרה מלאה. בשלב ההחדרה של ההתקן הרגשתי שאני מתעלפת. צרחתי, וכל מחלקת הנשים שמעה אותי, האחות עודדה אותי והאקמול שנתנו לי לווריד היה כמו כוסות רוח למת. יצאתי משם עם טראומה והכאבים של החדרת ההתקן היו קשים, כך שלקח לי כמה חודשים להחלים מהם".
נציגת בתי החולים, ד"ר יעל ברקן, מנהלת רפואת נשים בשירותי בריאות כללית, אמרה בדיון: "אנחנו מיישמים פרוטוקולים של הפחתת כאבים. כמה מהנשים דיברו בקלות על הרדמות כלליות, אבל אנו מנסים להמעיט בזה בגלל סיבוכים".
"לקחו את אבא לאולטרסאונד, שם היו אמורים לטפל בו. הוא לא היה אדם מפונק, ובדרך כלל לא עשה עניין מבדיקות ומדקירות. כשהוא יצא חשכו עיניי: במקום האבא החזק והצוחק שנכנס לחדר שכב קשיש מכווץ וחיוור. הוא אמר לי, 'כזה סיוט לא חוויתי מימיי'. התברר שהטיפול כלל החדרת מחט גדולה ועבה לבטנו, כדי לנקז את הנוזלים, ללא הרדמה. הוא סיפר לי שסבל מכאבי תופת והתחנן להפסיק, אולם הצוות לא נענה לבקשתו"
קהל אחר שנופל קורבן לחוסר הרגישות של המערכת הם קשישים, שעוברים יותר טיפולים רפואיים ובתדירות יותר גבוהה. אביה של שלומית, שנפטר לפני שנתיים, אושפז בבית החולים לאחר שחש כאבים קשים בבטנו. בבדיקות התברר כי הוא סובל ממיימת, מצב שבו נאגרים מים בחלל הבטן, ויש לנקזם. גם הוא טופל בבית חולים מרכזי גדול, עתיר רופאים ומשאבים.
"לקחו את אבא לאולטרסאונד, שם היו אמורים לטפל בו", נזכרת שלומית בצער. "הוא לא היה אדם מפונק, ובדרך כלל לא עשה עניין מבדיקות ומדקירות. כשהוא יצא חשכו עיניי: במקום האבא החזק והצוחק שנכנס לחדר שכב קשיש מכווץ וחיוור. הוא אמר לי, 'כזה סיוט לא חוויתי מימיי'".
שלומית ביקשה להבין מה עבר על אביה בחדר, שהיה כל כך נורא. "כששאלתי אותו מה קרה, התברר שהטיפול כלל החדרת מחט גדולה ועבה לבטנו, כדי לנקז את הנוזלים, ללא הרדמה. במשך דקות ארוכות הנוזל התנקז לתוך שקית גדולה, כשהמחט הענקית מוחדרת שוב ושוב למקומות שונים בחלל הבטן. הוא סיפר לי שסבל מכאבי תופת והתחנן להפסיק את הפרוצדורה הפולשנית, אולם הצוות לא נענה לבקשתו. כמה ימים לאחר מכן היה צריך לחזור על הפעולה, והוא שוב עבר אותה בסבל נורא".
"הבעיה קיימת לכל שדרת הרפואה", מודה רופא בכיר, שביקש להישאר בעילום שם. "כל האוכלוסיות שצריכות אפוטרופוס הן אלה שצריך להגן עליהן יותר, אבל בפועל איש לא עושה את זה. שם ההבדל הגדול בין אדם שיכול להגיד לרופא, 'עצור, כואב לי, אני הולך לרופא אחר', לבין מי שלא יכול. משחה כמו אמלה צריך לשים במחלקות פנימיות גם לפני פעולה פשוטה כמו לקיחת דמים, שיכולה מאוד־מאוד לכאוב. יש אנשים שדוקרים אותם עשרות פעמים. אין סיבה בעולם לא לשים משחה ולחכות קצת. כל רופא חייב לעשות כל מאמץ להפחית סבל. זה חלק מהרפואה. לדקור קשיש חולה ומסכן כל בוקר שוב ושוב בלי להתחשב בסבל שלו, בעיניי זה לא רפואה בכלל".
בית חולים ללא כאב. כך מגדירים את עצמם כמעט כל המרכזים הרפואיים הגדולים בישראל, כשמדובר בילדים. אבל לעיתים, האמת בפרסום הזה מפוקפקת. גם ילדים, בעיקר כאלו שסובלים ממחלות מסכנות חיים וממחלות כרוניות, נופלים קורבן לכאב בטיפול הרפואי. חשוב לציין שאצלם חל שיפור גדול בתחום, לפחות באחת התחנות החשובות של המפגש עם המערכת הרפואית: חדרי המיון.
"הוא היה חולה במשך כמה ימים, היה לו חום גבוה והוא צרח מכאבים בלילות בגלל הכאבים באוזן", נזכרת דנית, שבנה בן השנה וחצי סבל מדלקת אוזניים קשה. "באחד הימים הכאב היה כל כך חזק והוא היה כל כך מותש, שהלכנו איתו לחדר מיון ילדים בתל־אביב. משם הרופאים שלחו אותנו לייעוץ אצל מומחה אף־אוזן־גרון במחלקה. הרופא הציץ באוזן שלו, וקבע מיד שיש לו הצטברות של מוגלה שדוחפת את עור התוף, וחייבים לנקז אותה לפני שתקרע אותו. אף אחד לא טרח להסביר לי מה עומדים לעשות לו. הרופא אמר משהו כללי על זה שיכאב לו לרגע וזה יעבור. אמרו לי להחזיק אותו חזק בידיים, שלא יזוז. הצמדתי אותו לגוף שלי, וחיבקתי אותו חזק. בזווית העין ראיתי שהרופא התקרב אליו עם מחט גדולה ואחרי זה עצמתי עיניים.
"הדבר הבא שאני זוכרת הוא את התינוק שלי, שעד אותו רגע היה יחסית שקט, קופץ לי בידיים כאילו חישמלו אותו. כל הגוף שלו התעוות בכאב והוא צרח כמו מטורף. לא הצלחתי להחזיק אותו. הרופא הבטיח לי שעכשיו יוקל לו, אבל הצרחות שלו נמשכו עוד שעה ארוכה עד שנרגע ונרדם מרוב תשישות".
7 צפייה בגלריה
''אני מאוד בספק אם מישהו היה מעלה בדעתו לעשות דבר כואב כל כך למבוגר''
(צילום: Shutterstock)
הרופא צדק. הדלקת אכן השתפרה והבן של דנית החלים בתוך ימים ספורים, אבל אצלה, הטראומה נותרה. "במשך ימים לא הפסקתי לחשוב על זה שנתתי לו להכאיב לבן שלי ככה. כשקראתי על זה התברר לי שזו פעולה ידועה לשמצה בכאב שהיא גורמת. חשבתי שאני לעולם לא הייתי נותנת לאיש לנקב את עור התוף שלי בלי אלחוש מינימלי, על אחת כמה וכמה כשהוא מודלק וכל האזור פועם מכאבים. הייתי מוכת ייסורי מצפון על כך שלא שאלתי מספיק לפני הפעולה ולא דרשתי שידאגו שזה לא יכאב לו כל כך. אין שום הצדקה לכך שפעולה רפואית בתינוק תגרום סבל כזה. אני מאוד בספק אם מישהו היה מעלה בדעתו לעשות דבר כואב כל כך למבוגר, ואיזה מבוגר בכלל היה מסכים לזה".
גם פעולות כירורגיות פשוטות, כמו תפירת חתכים ואפילו הוצאת קוץ, עלולות להיות טראומטיות ולגרום סבל עבור ילדים. "לפני שנה, כשהבת שלי הייתה בת שלוש צילצלו אליי מהגן לספר לי שהיא נפלה מהטרמפולינה בחצר ופתחה את הגבה", מספרת ניצן. "הגעתי לקחת אותה וראיתי שיש לה חתך גדול, שלא מפסיק לדמם. בלית ברירה נסעתי איתה למיון. הרופאים שבדקו אותה אמרו שהחתך גדול, עלול להשאיר צלקת מכוערת, ועדיף לתפור אותו. כששאלתי איך מרדימים את המקום, ענו לי שזריקת ההרדמה כואבת יותר מהתפירה עצמה, כי צריך להזריק אותה ישר לתוך הפצע והחומר שורף, ועדיף לעשות את זה מהר בלי כלום".
בתה של ניצן נפצעה באזור הגבה, ונזקקה לתפרים. הרופאים החליטו לא להרדים את המקום. "אז הם גילגלו אותה בתוך סדין גדול, כששתי הידיים שלה צמודות לגופה", מספרת אמה. "כך, כשהיא כפותה התחילו לתפור, כשהיא צורחת עד הגג. כשהתחילה להתפתל ולזוז, אחד הרופאים פשוט נשכב עליה וריתק אותה למיטה, עד שהפעולה הסתיימה"
אבל לתפור פצע במקום רגיש בלי אלחוש זה בכל זאת לא עניין של מה בכך. אי לכך נקטו הרופאים, בבית חולים מרכזי וגדול לילדים באזור המרכז, טכניקה מפתיעה: "הם גילגלו אותה בתוך סדין גדול, כששתי הידיים שלה צמודות לגופה, כך שלמעשה הייתה קשורה מלמעלה עד למטה לאורך כל הגוף, ולא יכלה להזיז אצבע", מספרת ניצן המזועזעת. "כך, כשהיא כפותה כולה, השכיבו אותה על המיטה ובלי אומר ודברים התחילו לתפור את הגבה שלה, כשהיא צורחת עד הגג. כשהתחילה להתפתל ולזוז אחד הרופאים פשוט נשכב עליה וריתק אותה למיטה, עד שהפעולה הסתיימה".
ושוב, רגשי האשם ההוריים על ההסכמה לביצוע הפעולה ללא מניעת כאב בסיסית, התפרצו גם אצל ניצן. "הייתי בהיסטריה ממה שנראה כמו פעולה כואבת ביותר בילדה קטנה, שלא הייתה לה שום יכולת להתגונן מפני מה שנראה מהצד כמו תקיפה, גם אם נעשה למטרה טובה ובהסכמתנו. בעלי ברח כל עוד רוחו מהחדר ואני נשארתי איתה בניסיון להרגיע אותה, אבל שום דבר לא עזר. התמונה שלה שוכבת שם, כפותה ובלי יכולת להתנגד, מלווה אותי עד היום. יותר לעולם לא אתן שדבר כזה יקרה לאף אחד מהילדים שלי".
שבב עץ עבה שננעץ עמוק ביד בנה בן השמונה של אופיר, הבהיל גם אותם במהירות לאחד מבתי החולים לילדים. איך זה נראה מהצד של הילד? הנה: "הרופאה הושיבה אותי על כיסא והתחילה לחטט בתוך העור שלי עם מחט גדולה. זה מאוד כאב לי, אבל התאפקתי לא לצעוק או לבכות. היא אמרה שזה כבר נגמר, אבל זה לקח המון זמן. במהלך הזמן הזה היא החזיקה את היד שלי חזק ולא נתנה לי להזיז אותה. רק אחרי חמש או עשר דקות הקוץ יצא".
פרופ' איתי שביט, מנהל היחידה לרפואה דחופה ילדים ברמבם ויו"ר החוג לרפואת ילדים דחופה, הזדעזע לשמוע על המקרים שהגיעו אלינו. "זה חמור מאוד", הוא אומר. "אני חותם על זה שברוב בתי החולים זה לא קורה, אבל אם במקרה בשתיים בלילה זה קרה, אני מבקש מההורים להתלונן. אנשים צריכים להרים ראש ולכתוב מכתב להנהלות. את יודעת מה? אפילו לתבוע. אולי רק ככה המערכת תפנים את הבעיה".
7 צפייה בגלריה
''יש שיפור אדיר במה שהיה פעם, גם אם המצב עדיין לא מושלם''. פרופ' איתי שביט
(צילום: דוברות בית החולים רמב"ם)
אבל אפשר גם אחרת. ב־2010 פירסמה ועדה מטעם שורת איגודים מקצועיים – ביניהם האיגוד הישראלי לרפואת ילדים, האיגוד הישראלי לרפואה דחופה, איגוד המרדימים בישראל, האיגוד הישראלי לכאב, החברה הישראלית לטיפול נמרץ ילדים ועוד – הנחיות לטיפול בכאב ובחרדה בקרב ילדים שמגיעים למיון. פרופ' שביט: "ההנחיות קבעו את הסטנדרטים בחדרי המיון לילדים. יש נוהלי עבודה מסודרים וכולם כפופים אליהם. אנחנו עושים קורסי סדציה כל חודש, ומכשירים כל הזמן את האנשים שייתנו סדציות לילדים. יש שיפור אדיר במה שהיה פעם, גם אם המצב עדיין לא מושלם".
לדברי שביט, במלר"דים ילדים (המחלקות לרפואה דחופה, חדרי המיון) חלה בשנים האחרונות מהפכה של ממש בתחום הכאב. בכל חדר מיון יש לפחות מומחה אחד, אם לא יותר, ברפואה דחופה ילדים, וכולם מטפלים בכאב יותר טוב מבעבר. "קו פרשת המים זה החזרות שברים: החזרה של שבר בילד בכוח נגד לרצונו. בעיניי ובעיני הקולגות שלי זו רשלנות רפואית, מכיוון שזה דורש את שבירת העצם מחדש, והכאבים הם בלתי נסבלים. הטיפול נעשה בהרדמה קצרה ועמוקה על ידי רופא שהוכשר לזה. בכל שעה יש רופאים שעושים את זה, ואם זה קורה בלילה וזה לא דחוף, הטיפול יחכה לבוקר עם קיבוע ושיכוך כאבים. בתי החולים נמדדים במספר ההרדמות שהם עושים בטיפולים כאלה במודל התמרוץ של משרד הבריאות. היום כבר אין ילד שתופסים אותו ושוברים לו את העצם בכוח".
אבל אתה מדבר על טיפול קיצוני. מה לגבי טיפולים “קלים” יותר, כמו תפירות וניקור עור התוף?
"יש לנו טיפולים שונים נגד כאב ומאלחשים עוריים מצוינים. מורחים חצי שעה לפני התפירה ומחכים חצי שעה עד שזה יעבוד. גם ניקור עור התוף נעשה ברוב המקרים בסדציה. זו פעולה כואבת מאוד, ואין סיבה שתתבצע בלי הרדמה. באופן כללי, היום לא תופרים ילד בלי ג'ל מרדים. כמובן, שאם יש אירוע בעל דחיפות רפואית, צריך לעשות הכל להציל חיים גם במחיר של כאב. אבל אם תפרו ילד בלי אלחוש, צריך לברר למה זה קרה".
אין ויכוח על כך שניתן למנוע חלק גדול מהסבל הכרוך בבדיקות ובטיפולים רפואיים. כאמור, ברוב המקרים מה שבולם את מניעת הכאב זה מחסור ברופאים ובתשתיות. אבל לעיתים קרובות, כפי שתואר כאן בהרחבה, זה גם עניין של מערכת אטומה ואדישה, שפשוט לא נותנת את הדעת לקושי ולמכאוב של המטופלים שלה.
למרבה ההפתעה, למרות העדויות הרבות שהגיעו אלינו על כאב קשה ובלתי הכרחי שהיה חלק מהטיפול הרפואי, מעט מאוד תלונות בנושא הזה מגיעות אל האחראים. דוח נציב קבילות לחוק בריאות ממלכתי משנת 2019 קובע שרק שני אחוזים מהתלונות שהתקבלו במשרד הבריאות באותה שנה עסקו בטיפול בכאב. גם באגודה לזכויות החולה, המתמחה בשמירת זכויות החולים בתחומים שונים ומגוונים, לא מכירים את התופעה.
האם זה בגלל שהכאב, קשה וטראומטי ככל שיהיה, הוא חולף, ואנחנו מעדיפים להדחיק אותו ברגע שיוצאים מחדר הבדיקה? יפית סבורה שכן. "בכלל לא עלה בדעתי להתלונן", היא אומרת בגילוי לב. "כל כך הוקל לי שהטראומה הזו מאחוריי, שבכלל לא עלה בדעתי להמשיך לעסוק בה".
בישראל אין כיום כללים המחייבים את המוסדות הרפואיים למנוע סבל מהמטופלים שלהם. "משרד הבריאות רואה חשיבות רבה במניעת כאב בהליכים רפואיים", מסרה דוברת המשרד, ענת דניאלי לב. "יש נורמות מקובלות רפואית לשכך כאב, אך לא כללים מחייבים. הצוות הרפואי משתמש במשככי כאבים למיניהם בהתאם לאופי הפעולה הרפואית ולמצבו של המטופל. ככלל, המדיניות היא למנוע סבל. הנחיות למניעת כאב הן קליניות, ולא קשורות לחדרי ניתוח או למרדימים, וממילא הרדמות מקומיות לא נעשות על ידי מרדימים. נשמח לקבל את פרטי המקרים המופיעים בכתבה כדי לבחון אותם מול המוסדות שבהם בוצעו הפעולות המדוברות”.
7 צפייה בגלריה
''ההנחיה האתית הכללית היא קודם כל לא להזיק ולהשתדל לעשות מה שצריך ללא כאב''. ד''ר תמי קרני
(צילום: דוברות ההסתדרות הרפואית)
גם הלשכה האתית של ההסתדרות הרפואית, לא דנה מעולם בנושא החשוב הזה. לדברי ד"ר תמי קרני, יו"ר הלשכה וכירורגית שד במקצועה, "ההנחיה האתית הכללית היא קודם כל לא להזיק ולהשתדל לעשות מה שצריך ללא כאב. יש דברים שאפשר להרדים ויש מצבים שלא. אתן לך דוגמה מפרוצדורה כמעט שגרתית מהתחום שלי, ביופסיות מהשד, שאותה מבצעים בהרדמה מקומית. אין לנו מספיק מרדימים וזה מסוכן מדי להרדים את האישה לצורך ביופסיה. סף הכאב שונה מאדם לאדם. יש כאלה שאומרות, 'לא הרגשתי כלום' ויש כאלה שנורא כואב להן".
אבל יש לא מעט סבל וכאב בחלק מהפרוצדורות הרפואיות, והם לא הכרחיים. לא הגיע הזמן לדון ולחייב את המערכת למנוע את זה?
"אני חושבת שאי־אפשר לקחת הכול ולשים את זה בסל אחד. גם אנחנו הרופאים בני אדם. רע לנו כשכואב למטופל שלנו. זה לא עושה נעים לגרום כאב לאחר כשאתה בא ממקום שנועד לשפר איכות חיים. אבל בשיקול הדעת צריך לקחת בחשבון כמה אני נותן לו לעומת מידת הסבל".
למשל?
"לפעמים אתה נאלץ להתפשר, כי אתה יודע שיש גם נזקים או שאין לך תנאים לעשות את הדברים אחרת. לדוגמה, כשאין חדרי ניתוח פנויים להרדים אינסוף חולים. כולם יודעים כמה המצוקה של מערכת הבריאות גדולה. יכול להיות שאם היה פי שניים חדרי ניתוח ופי ארבעה מרדימים אולי היינו עושים יותר פרוצדורות בהרדמה. אבל במסגרת התנאים שיש לנו, אנחנו משתדלים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים".
פורסם לראשונה: 07:37, 26.11.21
