בעוד שבוע ויום יחלו המשחקים הפראלימפיים בפריז. 28 ספורטאים שיתחרו בעשרה ענפים ייצגו את ישראל, בתקווה להמשיך את ההצלחה של המשלחת הישראלית שחזרה מפריז עם שבע מדליות. אחת הספורטאיות היא החותרת מורן סמואל, שלה זו האולימפיאדה הרביעית. אחרי שפגשה בשנה האחרונה פצועים רבים ומשתקמים, היא אומרת שספורט יכול לתת להם את האופק להחלמה: "יש להם הזדמנות נדירה לראות את הנבחרת הפראלימפית, כי כל אחד ואחת מאיתנו קמים כל יום למוגבלות כלשהי, ומחליטים לא לתת לה לעצור אותנו".
צפו בריאיון איתה ועם ד"ר רם זק משיבא, הרופא הראשי של המשלחת, המספרים על ההשתתפות הישראלית בצל המלחמה, על החשיבות הרבה של הספורט הפראלימפי ועל מעטפת התמיכה שמאפשרת להם להתחרות:
ריאיון אולפן ד"ר רם זק, מורן סמואל
(צילום: מיקי שמידט )
"ספורטאים פראלימפיים הם עטופים מאוד, ויש סביבם מעטפת תמיכה, פיזית וגם מוראלית", אומר ד"ר זק. "תמיד יהיה איתם מישהו כדי לסייע. המשלחת היא ממש משפחה, ובכל משפחה ראוי שיהיה רופא כמובן, ולכל משפחה ראוי שיהיה בית. הבית הרפואי של הספורט הפראלימפי זה המרכז הרפואי שיבא, שמעניק להם את כל המעטפת והתמיכה והטיפול היומיומיים, כשבעצם המטרה שלו היא להביא אותם למשחקים הפראלימפיים במצב הכי טוב שאפשר".
הוא מוסיף שכרופא הראשי של הנבחרת, השאיפה היא כמובן שתפקיד הרופא יהיה כמה שיותר מצומצם, "אבל דברים קורים, ולכן ההכנה מאוד חשובה. אנחנו מלווים את הספורטאים הפראלימפיים עד להצלחה".
סמואל, שזו לה כאמור האולימפיאדה הרביעית, מספרת כי ההתרגשות בשיא: "כספורטאית אם את לא מתרגשת, גם כשזו האולימפיאדה הרביעית, אז תפרשי. צריך לזכור שהשנה למשחקים הפראלימפיים יש משמעות מיוחדת, בגלל כמות הפצועים וכמות המשתקמים שיש לנו. אני זוכרת את עצמי במיטת השיקום, לא ממש מצליחה להסתכל קדימה, מתעסקת בעיקר בניצחונות קטנים, באיך אני אקום הבוקר, בעוד איזו פיזיותרפיה. לכן אני חושבת שיש לנו דרך לתת להם תקווה ואופק, להראות להם מסוגלות ולחבק אותם מרחוק, וכשנחזור כמובן גם מקרוב".
מורן סמואל: "אין לי ספק שכולנו, כשנחזור מהמשחקים הפראלימפיים, נחזור למרכזי השיקום ונביא את החבר'ה למגרשים, את מי שרק ירצה, ונכיר להם את המסוגלות המטורפת שמתרחשת בספורט"
סמואל מתייחסת לשנה הקשה ועל תרומתה: "אני אמא לשלושה ילדים, אז ב-7 באוקטובר כל אחד מאיתנו התכנס לתוך הבית הפרטי שלו כדי לשמור שם קצת על השפיות, אבל הוועד הפראלימפי וההתאחדות לספורט נכים עבדו יחד איתנו הספורטאים, והגענו לבתי חולים, למרכזי השיקום, למי שרק רצה, והצגנו את הספורט הפראלימפי.
"באופן אישי אני גם חברת בית הלוחם תל אביב, וגם שם נפגשת על בסיס שבועי עם חבר'ה שיצאו מהשיקום והתחילו לאט-לאט לעשות את הצעדים הראשונים בחוץ. בהתחלה צריך בעיקר לחבק ולהראות להם מה יש מולם ולתת להם, וגם קצת לאוורר. אני באופן אישי לא דוחפת אותם מיד ישר למצוינות ספורטיבית וקדימה למשחקים בלוס אנג'לס, אבל לפעמים עצם זה שאת שם, זה נוטע בהם את הרעיון שאפשר, ויותר מזה לא צריך. ומי שיש לו את זה בתוכו, הדלתות פתוחות בפניו.
ד"ר רם זקצילום: יחידת הצילום, שיבא"בנוסף, השנה הזאת הייתה שנה מאוד-מאוד מאתגרת, גם עבורנו הספורטאיות והספורטאים, גם עבור הארגונים שלנו, עבור כל האיגודים, וגם עבור הוועד עצמו. אני חושבת שהראינו שהחברה האזרחית תרמה למלחמה, והתגייסה גם לטובת הספורט הפראלימפי, וזו הזדמנות להגיד להם תודה, כי בלי כל התמיכה הזו אנחנו לא היינו יכולים לתמוך באחרים. אין לי ספק שכולנו, כשנחזור מהמשחקים הפראלימפיים, נחזור למרכזי השיקום ונביא את החבר'ה למגרשים, את מי שרק ירצה, ונכיר להם את המסוגלות המטורפת שמתרחשת בספורט".
היא לא מסתירה את המטרה לחזור מפריז עם הישגים משמעותיים: "השאיפות שלי הן תמיד הכי גבוהות שיש. לא נראה לי שיש ספורטאית ברמה שלי שלא מכוונת לזהב, שלא רוצה את הכי טוב שיש, ואני מתכוונת לעשות הכול, הכול-הכול, כדי להגיע לחצות את קו הסיום ראשונה. אני נמצאת כבר יותר מחודש במחנה אימונים באיטליה, כדי לעשות באמת את ההכנה הטובה ביותר. אני רוצה להכניס את כל הניסיון שלי לסירה שלי, את המשפחה המדהימה שלי, כרוח שעוזרת לי לייצג את המדינה המדהימה שלנו ולעשות את הכי טוב".
