דניאלה (שם בדוי) עובדת בחברה בינלאומית גדולה שמעסיקה אלפי עובדים ברחבי העולם, כ-700 מהם בישראל. בהתאם לרוח התקופה היא עובדת במתכונת היברידית - במשך מחצית מהשבוע היא מגיעה למשרד, ובמחצית השנייה היא מבצעת את עבודתה מהמחשב בבית. עד לפני שמונה חודשים יכולנו כולנו רק לקנא בדניאלה. המשרד שלה ממוקם כרבע שעת נסיעה באופניים ממקום מגוריה, והצוות שעבדה בו מנה שבעה אנשים, שאת כולם היא כינתה "חברים" בלב שלם. העבודה מהבית לוותה בשיחות שוטפות בקבוצת הוואטסאפ הייעודית, עמוסות בבדיחות פרטיות ובניסיונות כנים לסייע זה לזה. הבקרים במשרד התחילו בקפה משותף ובסמול-טוק מחויך. דניאלה חשה בטוחה במקום עבודתה, אהובה ורצויה. תוסיפו לזה גם שכר מתגמל, תנאים סוציאליים הולמים וסיפוק אמיתי מהעשייה עצמה וקיבלתם ג'וב מהחלומות - כזה שרבים מאיתנו חומדים לעצמנו, ובצדק.
אבל אז הגיע הרגע שבו הבוס הגדול קרא לה לשיחה. מכאן הדברים השתבשו בהדרגה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא, בניגוד למה שאולי צפיתם, הוא לא פיטר אותה. בדיוק ההיפך. הוא הציע לה קידום או יותר נכון, הודיע לה בהתלהבות: "החל מהשבוע הבא את מנהלת של הצוות כולו". התפקיד החדש של דניאלה כולל יותר כסף, אבל גם הרבה יותר אחריות. היא כבר לא אחת משבעה אלא המנהלת של כל השבעה. היא לא מצטרפת לישיבות בזום אלא מפעילה אותן. היא לא מעבירה תקלות מורכבות לעובד שמעליה, אלא נדרשת לפתור תקלות מורכבות שמועברות אליה מהאנשים שתחתיה. ויש גם את העניין הפעוט הזה שנקרא הישיבה השבועית. בישיבה הזו משתתפים כמאה מעובדי החברה, ודניאלה אמורה לייצג את הצוות שהיא עומדת כעת בראשו. מכיוון שהיא אישה אינטליגנטית ועובדת מקצועית ומוערכת, הייתם מצפים שזה יהיה "קטן עליה". ובכן, זה לא.
הישיבה הראשונה הייתה, במילותיה שלה, קטסטרופה מוחלטת. היא התקשתה לעקוב אחרי המסרים של ראשי הצוותים האחרים, וכשהגיע תורה לדבר הטקסט שיצא מפיה היה כל כך מבולבל ולא קוהרנטי, שאחד המשתתפים איבד את הסבלנות וירה בחוסר טקט: "מה את רוצה לעזאזל? לא הבנתי כלום". היא יצאה מהישיבה מתוסכלת, והבטיחה לעצמה שבפעם הבאה היא תגיע מוכנה יותר והכול ייראה אחרת. הפעם הבאה הגיעה, אבל ההכנות המוקדמות שעשתה, כך התברר, לא עזרו במאום. נראה שהפרעת הקשב שממנה סבלה מאז שהייתה ילדה הרימה את ראשה ביתר שאת. היא שוב התקשתה להבין מי נגד מי, ושוב לא הצליחה להיות מובנת כשהגיע תורה לדבר. במקביל, גם הישיבות בתוך הצוות שלה הפכו לפחות ופחות נעימות. כעובדת היא לא התקשתה להביע את עמדתה ועשתה זאת במקצועיות ובחן, אולם ניהול הישיבות הקטנות התגלה כמשימה מעיקה, שדרשה ממנה תשומת לב מלאה במשך למעלה משעה, יכולות ארגון ומסוגלות להבחין בין עיקר לטפל, וזה היה לה קשה. קשה מאוד.
אט-אט הפכה העבודה של דניאלה ממקור אושר למקור של סבל מתמשך. ימי ראשון הלחיצו אותה, אנשים החלו להתלחשש מאחורי גבה והיא כבר לא הרגישה אהובה ורצויה כבעבר. כשמחשבות על התפטרות עלו במוחה, היא החליטה לשתף חברה טובה במצוקה. בתום שעה שבה שפכה את ליבה, החברה הרימה את העיניים מהקפה וסיננה: "אל תגישי מכתב התפטרות, פשוט גשי לקלינאית תקשורת". דניאלה הייתה מופתעת. לכל הרוחות, מה הקשר בין מה שהיא סיפרה עכשיו לקלינאית תקשורת? ובכלל, קלינאית תקשורת זה לא הדבר הזה שילדים קטנים הולכים אליו?
קלינאות תקשורת למבוגרים - מתברר שיש חיה כזו, ואם אתם סבורים שאתם סובלים מכל סוג שהוא של בעיית תקשורת, זו חיה ששווה להכיר. מרינה ברין, קלינאית תקשורת MA, בעלת קליניקה בתל אביב, עובדת אך ורק עם מבוגרים.
"במשך שנים עבדתי עם ילדים, אבל אחרי שנולדו לי תאומים הרגשתי שאני רוצה להתמקד באנשים מבוגרים. מלבד שני תארים בהפרעות תקשורת למדתי גם טיפול בטראומה, והעבודה עם מבוגרים מעניינת ומעשירה בעיניי".
במשפט אחד, מה בעצם את עושה בעבודה שלך?
"אני עוזרת לאנשים להצליח לשוחח ולתקשר טוב יותר ובקלות רבה יותר עם אנשים אחרים, וגם להקשיב באופן מוצלח יותר".
נהוג לחלק את הבעיות שבגינן אנשים פונים לקלינאי תקשורת לשלוש: תקשורת, שפה ודיבור. תחת קטגוריית התקשורת מגיעים אנשים שמתקשים להעביר מסרים ו/או להבין מסרים, כמו אוטיסטים בתפקוד גבוה ואנשים שמתמודדים עם חרדה חברתית. האחרונים נמנעו במשך שנים מסיטואציות חברתיות בעקבות החרדה, ולכן מיומנויות התקשורת שפיתחו דלות למדי. פתאום, באיזשהו רגע בחיים, הם מגלים שהם זקוקים להן כדי לתפקד בעולם העבודה או בחיים הפרטיים. מי עוד סובל מבעיות תקשורת? אנשים אחרי שיקום פסיכיאטרי שנסגרו להם יכולות תקשורת מסוימות, בעקבות מחלת הנפש או כתוצאה מתופעות הלוואי של התרופות.
חלק גדול מהעבודה מתבצע דווקא על התקשורת הלא מילולית. "אני עובדת איתם על שימוש נכון בשפת הגוף ובקשר עין", היא מסבירה. "איפה מניחים את העיניים ומתי? איך להשתמש בקשר עין באופן שלא יאיים על האחר, אבל כן יראה שאתה נוכח בשיחה?"
תחת קטגוריית השפה נמצאים אנשים עם בעיות קשב וריכוז, שמתקשים לארגן מסר מילולי או להאזין לכזה לאורך זמן, ואנשים שסובלים מקשיי שליפה (כאשר שטף הדיבור נקטע כי הדובר מתקשה לשלוף את המילים הרלוונטיות למסר).
קשיי שליפה הם תוצאה של מתח ולחץ מהסיטואציה?
"לאו דווקא. יש אנשים שהמילים 'בורחות' להם גם כשהם הכי רגועים בעולם. זה פשוט משהו שהם מתמודדים איתו מגיל שלוש. אפשר לעבוד על קשיי שליפה לטובת הצלחה במשימות מסוימות וספציפיות בעולם העבודה, כלומר לקבל אסטרטגיות להחזיק את המילים הרלוונטיות טוב יותר, ואז כשהמשימה נגמרת לחזור להיות עצמך ולשחרר קצת. אני אוהבת לדמות את זה לארון בגדים. אם ארון הבגדים שלך סופר-מבולגן אז יהיה לך קשה יחסית לשלוף את החולצה הרלוונטית, אבל אם תצליח לעשות שם סדר אז תמצא את החולצה המתאימה מהר יותר. כך בדיוק גם עם מילים. יש כל מיני אסטרטגיות להוביל לכך שקשיי השליפה ישפיעו פחות על חוויית השיחה".
תחת קטגוריית השפה נמצאים גם אנשים כמו דניאלה, כאלה שהתקדמו לתפקיד בכיר שדורש עבודה מול קהל, מתן הרצאות או העברת מידע לצוות, או כאלה שרוצים להצליח יותר בראיונות עבודה.
"קלינאות תקשורת מוגדרת כמקצוע פארא-רפואי. קופות החולים מאפשרות טיפול לילדים, אולם אחרי גיל 18 כבר לא מדובר בטיפולים שהם תחת 'התפתחות הילד', ולכן מבוגרים יופנו אך ורק אם הבעיה שהם מציגים עומדת ברף מסוים. במילים אחרות, מטופל צריך להיות מספיק לקוי או מאותגר כדי שתהיה הצדקה להפניה. לרוב מפנים מבוגרים אחרי פגיעה נרכשת, לצורכי שיקום. אדם מבוגר שמתקשה לארגן מסר מילולי אבל בסך הכול הוא בריא ומתפקד לא מאוד מעניין את הקופה. הוא יצטרך לפנות לטיפול בקליניקה פרטית ולשלם על כך מכיסו, בדיוק כמו שפונים לפסיכולוג. יחד עם זאת, חשוב לי שיֵדעו שהאפשרות הזו קיימת. גם לאנשים מבוגרים מותר לשפר היבטים מסוימים בתקשורת שמאתגרים אותם. אני לא מדברת פה על התפתחות ביחס לנורמה אלא על איכות חיים בסיטואציות תקשורתיות, חברתיות ועסקיות. לא רק ילדים יכולים לשפר ולהשתפר. כל אדם שרוצה להיות יותר מרוכז או לדבר בצורה בהירה וממוקדת ולהגשים את המטרות שלו יכול לפנות לעזרה".
7 צפייה בגלריה
''קופות החולים מאפשרות טיפול לילדים''. קלינאית קשורת ומטופל צעיר
(צילום: shutterstock)
תחת הקטגוריה השלישית, דיבור, נכנסים הפרעות בקצב הדיבור, שטף הדיבור, גמגום, הגייה נכונה וטיפולי קול.
מי זקוק לטיפולי קול?
"טרנסג'נדרים שרוצים להתאים את הקול למגדר, אנשים צרודים או כאלה שמדברים בקול מאונפף מאוד. אני עוסקת בטיפולי קול שהם יותר על רקע תפקודי ופחות על רקע אורגני. כלומר, אם יש יבלות או פוליפ (גידול) על מיתרי הקול, אני מעדיפה להפנות לקולגות שמתמחים בזה. אצלי מטופלים אנשים עם הפרעות שהן יותר על רקע הרגלי (התרגלתי לדבר ככה ולא ידעתי שאני יכול אחרת) או רגשי (ככה אני מדבר כשאני בחרדה, לחץ, התרגשות או מתח). לדוגמה, הגיע אליי מטופל שדיבר בקול מאוד גבוה, גבוה ממה שהגוף שלו מסוגל לספק. כתוצאה מהשימוש המאוד לא אידיאלי במיתרי הקול הוא סבל מצרידות רוב הזמן, ואיבד את הקול לעתים קרובות".
איך זה קרה?
"הקול שלנו הוא כלי בסיסי להבעה של רגשות. הדבר הראשון שתינוק עושה כשהוא נולד והוא במצוקה זה לבכות. זה הכי טבעי שיש, כי מיתרי הקול מאוד רגישים לחוויות שלנו ומגיבים אליהן. קול צרוד הוא לפעמים תוצאה של אירועים שהתרחשו בילדות, שמובילים את האדם להתרגל לדבר במנח מסוים של מיתרי הקול. אחרי עשרות שנים שהוא מדבר בצורה מסוימת, אין לו מושג איך עושים את זה אחרת. הוא פשוט רגיל לשמוע את עצמו ככה. יש גם אנשים שמדברים בסדר גמור, אבל כשהם נמצאים בסיטואציה של מתח וחרדה הם מכווצים את מיתרי הקול".
איך מטפלים בקול גבוה מדי?
"אחד הטריקים הוא לבקש מהמטופל להגיד 'מממ'. אם אנחנו רגועים ושלווים, ה'מממ' שיֵצא מהפה שלנו יהיה כמעט תמיד בגובה הקול הטבעי של מיתרי הקול והגוף שלנו. זה קורה אוטומטית. לפיכך, אני צריכה שהמטופל יהיה במצב הטוב ביותר מבחינת הוויסות שלו. פיהוק, לדוגמה, מאוד משחרר את מיתרי הקול. גם שתיית מים עוזרת. אני רוצה שהוא יהיה רגוע כדי לשמוע את ה'מממ' שלו ולדעת לאן לכוון את הקול שלו. איך מכוונים? מתייחסים לחללי התהודה. אם רוצים להוריד את גובה הטון, נרצה שבאזור בית החזה יהיה רעד. לפעמים, אם אני לא מצליחה בדרכים אחרות, אני משתמשת בפסנתר. פשוט בוחרת תו ועוזרת לאדם להגיע לצליל הזה".
ואיך את מטפלת ביתר הלקויות?
"הכלי המרכזי שלי בטיפול הוא בעצם שיחה עם המטופל. אני מקשיבה למה שמאתגר אותו ובאילו מצבים ומתבוננת בו מדבר. אני מנתחת לעצמי, ולפעמים גם משקפת לו מה אני רואה בשיחה, ואז נותנת כלים להתמודד מתוך מגוון רחב של כלים.
"לדוגמה, כלי מרכזי במיקוד המסר המילולי הוא להבין עוד לפני שאני מתחיל לדבר מה בעצם אני רוצה להעביר לאחר, ומה האחר צריך לקבל ממני. הרבה אנשים מאמינים שלמקד את המסר פירושו להגיד את המסר מהר או קצר, וזו טעות. המיקוד הוא להבין מהי הכוונה התקשורתית. כמעט את כל השיחות שלנו עם בני אדם אחרים אפשר לחלק לחמש כוונות תקשורתיות: הראשונה היא בקשת חפץ מסוים, השנייה היא בקשת פעולה כלשהי, השלישית היא בקשת מידע, שזה בעצם לשאול שאלה, והרביעית היא סירוב. יותר מדי אנשים מסתבכים בטירוף כשהם נאלצים לסרב למשהו. הם אומרים המון מילים שכולן מסביב לסירוב עצמו. הם מספרים את כל ההיסטוריה של החיים שלהם כשהם בעצם רק רוצים לסרב לפגישה, והצד השני לא מבין מה רוצים מהחיים שלו, מה הפואנטה. אני עובדת על זיהוי הפואנטה, ועל היכולת לסרב באופן מנומס ומכבד.
הכוונה החמישית היא שיתוף בחוויה, שזה בעצם אומר לספר סיפור - מהו המבנה שמאפשר לי לספר בקצרה סיפור במילים בצורה כזאת שהוא יהיה שלם ובהיר למאזין. שתי כוונות נוספות הן היענות - איך אני מגיב לשאלה או לבקשה של מישהו, ושכנוע/מניפולציה מילולית - איך אנחנו מצליחים לשבור מישהו באמצעות מילים, אבל זו כבר לא תקשורת לטובת שיתוף פעולה, זו תקשורת דסטרוקטיבית ולא קונסטרוקטיבית, ולא עבור זה אדם פונה לקלינאית תקשורת. עצם ההבנה של אדם מה מטרת התקשורת ממקדת את המסר".
אחת השאלות המעניינות ביותר בכל הנוגע להפרעות תקשורת היא מאין הן מגיעות? האם אנשים פשוט נולדים עם מסוגלות פחותה להעביר מסרים, או שהם פיתחו קושי במהלך החיים בעקבות חוויות מסוימות?
"מדובר בשילוב בין הדברים. אנחנו רואים את זה בגיל הרך. התפתחות שפה ודיבור שונה מילד לילד, הן בקצב והן באיכות. יש ילדים שכבר בגיל ארבע הם דברנים בקטע מטורף, כאלה שעושים לך חשק לראיין אותם. הדיבור שלהם שוטף וברור, יש להם יכולת לתאר סיטואציות מורכבות, המסר שלהם ארוך ויחד עם זאת, בהיר. מולם יש ילדים שזה בא להם פחות טבעי ויותר קשה להם. לוקח להם זמן לענות, ארגון המסר נמוך יותר, יש שיבושי מילים והמשפטים קצרים ודלים יחסית. את שואלת שאלה ומקבלת תשובה שמורכבת ממילה או שתיים, כי למרות שבראש שלהם יש סערה, הם מתקשים לתאר בהרחבה. הבשלות בתחומים האלה היא היבט מולד, אפשר לקרוא לזה כישרון.
"יש גם לקויות שפה ספציפיות מולדות שניתן לראות כבר באזור גיל שלוש, לדוגמה לקות בתוכן. יש ילדים שקשה להם לשלוף מילים, הם עושים החלפות סמנטיות בין מילה למילה, רוצים להגיד 'צעיף' אבל מה שיוצא להם מהפה זה 'כפפות'. זה אומנם קשור סמנטית אבל זו לא אותה מילה. לפעמים הם לא זוכרים בדיוק את המבנה של המילה אלא רק חלק ממנה, רוצים להגיד 'חציל' ויוצא להם 'חביצל'. יש גם ילדים שמאוד קשה להם בהפקת הדיבור. השפה שלהם תקינה, הם מבינים הכול, הם רוצים להגיד משפטים שלמים ומורכבים, אבל אף אחד לא מבין את הדיבור שלהם חוץ מאמא שלהם - וגם היא לא תמיד. קוראים לזה דיספרקסיה של הילדות, וזה נפוץ יותר מכפי שאנשים חושבים".
איפה נכנס התפקיד של ההורים בלקויות האלה?
"לחינוך יש המון משמעות. זה תמיד משחק בין מה שהילד הגיע איתו למה שהילד מקבל בסביבתו. יש ילדים שההורים שלהם עושים לטובתם כל מה שאפשר ועדיין, בגלל שזה מולד, העיכוב עדיין קיים ויהיה להם קשה ביחס לסביבה. ילד שנולד עם דיספרקסיה של הילדות למשפחה שאין לה כמעט יכולת לתרום להתפתחות שלו יהיה מעוכב הרבה יותר מילד שנולד עם אותן היכולות, אבל למשפחה שנותנת לו המון ערך התפתחותי".
לקויות תקשורת הן עניין גנטי?
"יש אלמנטים של גנטיקה, אבל אנחנו לא יכולים לשים עליהם את האצבע בצורה חד-משמעית. אי אפשר להגיד 'אה, קשה לו לדבר? זה בטח מהסבתא'. אני חושבת שזה נפוץ שיש יותר מילד אחד עם לקות במשפחה, אבל יש גם הרבה מקרים של משפחות עם שלושה ילדים ששניים מהם מתפתחים בקצב תקין והשלישי לא".
מתי הורים אמורים לשים לב שמשהו לא בסדר ולפנות לקלינאית תקשורת?
"בכל גיל, אם יש חשש או תחושת בטן שמשהו בתקשורת בשפה או בדיבור לא מתפתח ולא מתקדם - מומלץ לפנות לייעוץ. יחד עם זאת, יש מספר קווים מנחים שכדאי לשים לב אליהם".
ילד שגדל עם שתי שפות בהכרח מעוכב?
"חד-משמעית לא. זה שילד הוא דו-לשוני זה לא תירוץ לעיכוב שפתי. מה שכן, אוצר המילים של ילד שרוכש שתי שפות סימולטנית יהיה דומה בהיקף לילד שיש לו רק שפה אחת. כלומר, אם הילד בשלב שבו אוצר המילים כולל 20 מילים, אז הוא יֵדע עשר מילים בכל שפה".
אנשים שלא טופלו היטב בילדות יסחבו את הלקות שלהם לגיל מבוגר?
"אני לא יכולה לענות על השאלה הזו, כי אין על כך מחקרים חד-משמעיים. רק לפני כעשור, התחום של התפתחות שפה אצל ילדים תפס תנופה רצינית. התחום של טיפול במבוגרים בהקשר של לקויות שפה נמצא בחיתולים. גם במהלך שני התארים שעשיתי בתחום בקושי הייתה התייחסות דלה מאוד. אצל מבוגרים מדברים על לקויות תקשורת אך ורק בהקשר של שיקום אחרי תאונה או אירוע מוחי. אף אחד לא מדבר על התפתחות אצל מבוגרים כי מבוגר נתפש כאדם שסיים להתפתח, הוא מה שהוא. לא רואים בו פוטנציאל התפתחות".
ברין, 37, נולדה בברית המועצות ועלתה לישראל בגיל ארבע בלי לדעת מילה בעברית. היא נכנסה לכיתה א' עוד לפני שמלאו לה שש, וכשהיא עדיין לא שולטת בשפה. "שנה אחת בגן לא הספיקה לי כדי ללמוד עברית. התוצאה הייתה שלאורך כל שנות הלימודים ביסודי בקושי דיברתי בכיתה. ממש פיתחתי חרדה חברתית וניסיתי להימנע משיחות, כך שיש לי הבנה מאוד עמוקה של חוויית ההימנעות. אני יודעת איך מרגישים כשרוצים לתקשר עם בני אדם וזה כל כך קשה. משנה לשנה השפה שלי השתפרה ופיתחתי יותר ויותר כלים, אבל זה עדיין לא היה לי קל והתקשורת לא באה לי בשטף. אין לי ספק שהבחירה במקצוע שלי היא תוצר של השנים ההן".
התזה שלה עסקה בחמלה עצמית בקרב אנשים מגמגמים. את המונח "חמלה עצמית" טבעה פרופ' כריסטין נף מאוניברסיטת אוסטין, והוא מתייחס ליכולת להפנות חמלה כלפי עצמך במצבי סבל וחוסר אונים. החמלה העצמית, לדידה, מורכבת משלושה מרכיבים עיקריים: נדיבות עצמית (לעשות דברים טובים עבור עצמנו); ההבנה שאנחנו חלק מהמין האנושי ולפיכך גם אנחנו יכולים להיכשל או לטעות; וקשיבות, היכולת שלנו להיות ברגע האמת של החוויה, ולהכיר בחולשות ובטעויות מבלי להקטין או להגדיל אותן. מחקרים רבים מקשרים בין חמלה עצמית לשביעות רצון מהחיים, לאושר, לאופטימיות ולחוסן רגשי.
"חמלה עצמית היא לא רחמים עצמיים ולא קבלה עצמית פסיבית, אלא היכולת לומר שאני רוצה להיטיב עם עצמי, ולכן כשקורה לי משהו לא נעים אני אתייחס לעצמי בחמלה, בדיוק כמו שהייתי מתייחס לחבר טוב. חמלה עצמית זה למצוא איפה אני יכול לשפר את איכות החיים שלי בפעולה אקטיבית כי אכפת לי מעצמי.
7 צפייה בגלריה
'' אני יודעת איך מרגישים כשרוצים לתקשר עם בני אדם וזה כל כך קשה''. מרינה ברין
(צילום: מתוך האלבום הפרטי)
"חמלה עצמית היא רכיב משמעותי מאוד בעבודה שלי. הגיע אליי שחקן רק בשביל תיקון הדיקציה שלו. בטיפול מצאנו שאין לו אפשרות להיות מאה אחוז בטוח בעצמו על הבמה כי הראש שלו מלא במחשבות נוסח 'אני לא טוב מספיק', והן משפיעות לו על הדיבור. כשהוא במתח איכות הקול שלו משתנה, והוא אפילו לא שם לב לכך".
איך בונים חמלה עצמית, ולמה לחלקנו יש אותה יותר ולחלקנו פחות?
"גם לזה יש היבטים מולדים שניתן להבחין בהם כבר בגיל הרך, אבל חלק גדול מהדיבור הפנימי מגיע מתוך המסרים של המשפחה הקרובה ביותר. יש הבדל גדול בין לומר לילד 'אתה לא בסדר, כולם סבבה ורק אתה לא' לבין 'או.קיי, אף אחד לא מושלם. אנחנו איתך. תעשה את זה מספיק פעמים ותצליח'.
"מאוד קשה לגדל ילד לחמלה עצמית. אנחנו גדלים בעולם תחרותי, וחיים עם מסר פנימי שלפיו 'צריך להצליח'. אחד הדברים הכי משמעותיים שהורים יכולים לעשות הוא להוות דוגמה לחמלה עצמית. אפשר לעמוד מול המראה ולהגיד 'הו, אני יפה היום', ואפשר להגיד 'יואו, איך השמנתי, החולצה קטנה עליי, הפנים נראות עייפות'. הורים מעבירים לילדים המון מסרים שלא מעודדים פעולה שתורמת לאיכות החיים. עבורי, הדבר שהכי שיפר את יכולות החמלה העצמית שלי הוא ההבנה שאם אני מתנהלת מתוך שיפוטיות עצמית אני משפיעה לא רק על עצמי אלא גם על הילדים שלי, על בן זוגי, על חברותיי ובעצם על כל סביבתי. זה לא פשוט בכלל אבל זה מאוד מיטיב, מחזק ובונה חוסן".
לצד חמלה עצמית, ברין היא מוסמכת לטיפול בטראומה SEP, ועושה שימוש באלמנטים מתוך מודל החוויה הסומטית (somatic experiencing) לטיפול בטראומה שפיתח ד"ר פיטר לוין בשנות ה-70 של המאה הקודמת. לוין מצא שבעלי חיים בטבע, למרות האיומים והסכנות הרבות, כמעט שלא חווים טראומה, מכיוון שהם מנצלים מנגנונים פנימיים מולדים לוויסות ולשחרור האנרגיה שנאצרה בגופם עקב איום על קיומם. הטיפול ב-Somatic Experiencing מאפשר לאדם לשחזר לעצמו את אותו ויסות מולד, אשר מאפשר שחרור טראומה קפואה במערכת העצבים.
"לוין הבין שכל מצבי הטראומה והחרדה הם תגובה הישרדותית של הגוף, וכמו שהוא יודע להגיב במתח, חרדה, תוקפנות וניתוק, הוא גם יודע לשחרר את האנרגיה הזו ולחזור לאיזון, ויסות ונשימה. הגוף יודע לעשות את זה בעצמו אם לא מפריעים לו. העניין הוא שבני אדם בדרך כלל מפריעים לעצמם. בשיטה הזו המטופלים לומדים איך לווסת את מערכת העצבים שלהם בכוחות עצמם, לאט ובזהירות, איך להישען על משאבים נפשיים ועל תחושות נעימות ובטוחות בגוף. זו שיטה שלומדים אותה באין-ספור קורסים, הדרכות והשתלמויות.
7 צפייה בגלריה
''תגובת מתח מנתקת לנו את אזורי השפה והופכת אותם ללא זמינים לפעולה''. פחד קהל
(צילום: shutterstock)
"אם אדם נדרש לראשונה בחייו להעביר הרצאה לקהל גדול והמעמד מכניס אותו למתח, שני הכלים המרכזיים שאשתמש בהם יהיו חמלה עצמית וויסות מערכת העצבים והתגובתיות האוטונומית. ברגע שהוא יהיה מסוגל להשתמש בוויסות עצמי מבחינה פיזיולוגית וגם בחמלה עצמית מבחינת השיח הפנימי, יהיה לו הרבה יותר קל. כשהוא יעלה על הבמה דפיקות הלב יתגברו, יהיה קוצר נשימה, הוא יראה שחור בעיניים וכל הגוף ישתולל בתגובת הישרדות. תגובת מתח מנתקת לנו את אזורי השפה והופכת אותם ללא זמינים לפעולה. זה אמיתי, לא בכאילו. אנחנו צריכים לחבר בחזרה את מה שמנותק או את מה שעוד רגע יתנתק, ואז הכול יהיה בסדר. אם ברגעי המתח האלה אדם יצליח להגיד לעצמו 'או.קיי, אצל הרבה אנשים תתעורר התגובה הזו כשהם אחד מול רבים, זו רק תגובה פיזית של הגוף שלי, וכמו שתגובה באה ככה היא חולפת', הוא יירגע אט-אט בכוחות עצמו והמתח יֵרד. אני ממש אלמד אותו על מה להסתכל כדי להרגיש את הרגליים על הקרקע ואתרגל איתו את החוויה".
על מה כדאי להסתכל?
"בשלב הראשון, על הדבר שהכי נעים לך להסתכל עליו. זה יכול להיות צבע הפרקט, פנס בגוון סגול או כל דבר אחר קונקרטי ופשוט. בהמשך אפשר להסתכל על פרצופים של אנשים בקהל, למצוא את האדם שהפנים שלו נעימות לך. צריך לזכור שלרוב האנשים יש פרפרים בבטן לפני שהם עולים לבמה. בכלליות תקשורת זה לא דבר קל, והיכולת לדבר מול אנשים בביטחון לא מובנת מאליה".
פורסם לראשונה: 09:14, 31.08.22
