מתמחים יקרים, הכצעקתכם?! איזו מהפכה במתכונת עבודתכם אתם מובילים?! בסיום לימודינו בבית הספר לרפואה נשבענו את שבועת הרופא העברי שבה נכתב: "וזאת הברית אשר אנוכי כורת איתכם היום לאמור: 'על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה, לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה. ושמרתם עד מאוד חיי האדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים'".
קראו עוד:
יש את החולה ב־ה' הידיעה, שבשבילו אנחנו קיימים. החולה שעובר מרופא לרופא, כלוא בתווך, חושש ומפוחד, מאבד ביטחון ואמון, נמצא בשלב קריטי, במחלקה לרפואה דחופה, ביחידה לטיפול נשימתי נמרץ, במחלקה לכירורגיה ועוד. ולפיכך, אינכם יכולים לסיים משמרת וללכת הביתה, עם כל הכבוד, אתם לא עובדים בבנק!
כמי שצעד ועדיין צועד במסדרונות בית החולים אני יודע היטב מהי תורנות של 26 ואפילו 48 שעות ויותר. כשהתמחיתי בכירורגיה אצל פרופ' אריה דורסט ופרופ' נתן זלץ ז"ל (שהיה אחראי על כל המחלקות הכירורגיות בהדסה עין כרם וחתן פרס ישראל לרפואה), היינו מגיעים לתורנות ביום שישי בבוקר ויוצאים מבית החולים ביום ראשון בערב. פרופ' זלץ יצק את יסודות החינוך הכירורגי בישראל והאמין ב"המשך הטיפול" – Continuity of care. אצלו למדנו שלא עוזבים מנותח באמצע ניתוח כי הסתיימה התורנות, לא עוזבים פצוע כשמצבו קשה ומעבירים אותו לטיפול אצל מתמחה אחר כי הסתיימה המשמרת או כי המתמחה עייף.
המועצה להסמכה לחינוך רפואי לתארים מתקדמים בארצות הברית קבעה ביולי 2003 רק 80 שעות עבודה (כולל תורנויות) בשבוע למתמחים. בשנת 2007 כשבדקו את יעילות "80 השעות" על טיפול בפצועים, נמצא שלא היה שינוי בתמותה הכללית, אך נמצאה עלייה משמעותית בתמותה בת מניעה ושאינה בת מניעה.
לפני כשנתיים פרסם ה־New England Journal of Medicine תוצאות מחקר מארצות הברית, שממנו עולה כי רופאים מתמחים ברפואת ילדים שעבדו במשמרות של עד 16 שעות, ביצעו יותר טעויות רפואיות חמורות, בהשוואה למתמחים שעבדו בתורנויות בנות 24 שעות. לפיכך, לא תמיד צריך להאשים את העייפות. לא ניתן להקנות למתמחים את כל הידע הנדרש, במיוחד במקצועות הכירורגיים, בפחות שעות התמחות. לא עייפות – אלא מחויבות.
מחקר בארה"ב העלה כי מתמחים ברפואת ילדים שעבדו במשמרות של עד 16 שעות, ביצעו יותר טעויות רפואיות חמורות בהשוואה למתמחים שעבדו בתורנויות בנות 24 שעות. לפיכך, לא תמיד צריך להאשים את העייפות
אי־אפשר לגזור גזירה שווה לכל המתמחים ולהכניס את כל ההתמחויות ברפואה לאותו סל. התמחות בפנימית היא לא התמחות בכירורגיה, והתמחות בטראומה לא דומה להתמחות במחלות עור למשל, לכן ראוי להכניס שינויים בין תוכניות ההתמחות השונות. ואגב, המתמחים לא אמורים לתפקד לבד, חובה שיהיו מעליהם רופאים מומחים שמלמדים, משתתפים ונותנים כתף לעזרה. לא ניתן להשאיר לטיפולם של מתמחים בשנה ראשונה, שנייה או שלישית את החולים במיון. לעיתים הם לוקחים החלטות גורליות שאולי בהמשך הטיפול לא ניתן יהיה לשנותן. הרופאים המומחים יוצאים מבית החולים בשעות אחר הצהריים וחוזרים למחרת בבוקר, או נעדרים מיום חמישי ועד יום ראשון, גם את הנורמה הזו צריך לשנות.
רוב חייו של הרופא הוא מומחה ולא מתמחה. רפואה היא דרך חיים לא כשאר המקצועות, היא איננה מדע מדויק – רפואה היא אמנות וייעוד שלא מפסיקים ללמוד גם בגמר ההתמחות. יתכבדו המתמחים לרכוש ידע בצורה מיטבית עם הקרבה, זו בסך הכול השקעה קצרה. וברמת המקרו, אי־אפשר להתייחס לסוגיית המתמחים בזבנג וגמרנו. צריך שיקום גוף מולטי־דיסציפלינרי ובראשו פרויקטור שיחליטו בסוגיה זו בכובד ראש, ללא לחצים חיצוניים ואיומים.
אם יוחלט לקצר את שעות העבודה, יש להאריך את תקופת ההתמחות. לא ניתן להתפשר על האיכות וההכשרה של המתמחים. הרי אף אחד מאיתנו לא ירצה להיות מטופל בידי מתמחה שהתמחותו והכשרתו אינן איכותיות.
