נורית גאון, אמא לשלושה ילדים (13, 11 ו-5) הכירה את חברתה, אורית פרידמן, לפני 13 שנים, באופן מקרי למדי: "אורית ואני הגענו לחוג לאמהות משועממות לאחר לידה, כאשר הילדים היו בני מספר חודשים, והכרנו ממש בצורה שטחית", מספרת גאון.
"יום אחד אורית סיפרה לי שבעלה מתחיל לעבוד בחו"ל, ושהיא תישאר בארץ לבדה למשך שנה. היא דיברה על כך שהוא יגיע לסירוגין ושרגע לפני שזה קורה, היא רוצה לטוס לחו"ל לחופשה, ואין לה עם מי לנסוע. היא ציינה בפניי שהיא מודעת לכך שאנחנו לא חברות טובות אבל יש לה תחושה שנהיה כאלה, ושהיא ממש רוצה שניסע יחד".
הצעה מעניינת. איך הגבת?
"הסתכלתי על הבחורה הזאת, והיה לי ברור שהיא ממש שונה ממני. באותה תקופה היא הייתה עם קרחת והיו לה מלא קעקועים. התלבטתי בדיוק למשך דקה, ואז השבתי - 'את מציעה חופשה בלי תינוקות? אני באה!' זמן קצר לאחר מכן טסנו, ומרגע שעלינו למטוס לא הפסקנו לדבר ולצחוק. כבר אז הבנתי שזאת תהיה חברות מדהימה".
החברות בין השתיים עמדה גם במבחן המרחק. גאון עברה לפרובנס בעקבות רילוקיישן שנמשך כבר ארבע שנים והן עדיין שומרות על קשר קרוב. "לפני שהגענו לפרובנס חששתי שהמרחק יהרוס את הקשר שלנו, כי היינו רגילות לבלות המון זמן יחד", אומרת גאון. "אבל חודש וחצי לאחר שנחתנו, אורית באה לבקר ובילינו יחד שבוע נפלא.
"חודשיים לאחר מכן באנו לביקור מולדת ואורית דאגה שהביקור יהיה מושלם ושנרגיש בבית. מאז, בתקופות טרום קורונה, אנחנו מקפידות לטוס יחד לחו"ל מדי שנה, ללא קשר לביקורים שלי בארץ, שבהם מהרגע שאנחנו נוחתים אנחנו בלתי נפרדות. בביקורים האלו גם הילדים נמצאים הרבה ביחד".
איזו חוויה משמעותית זכורה לך מהקשר ביניכן?
"אורית הזמינה אותנו לבר מצווה של בנה, ואני לא תכננתי להגיע, כי חודש וחצי לאחר מכן הייתי אמורה להגיע לביקור בארץ. אולם ככל שהתאריך הלך והתקרב הרגשתי שאני חייבת להיות שם. בסופו של דבר, הבן שלי הצטרף אליי, וטסנו לביקור קצר של שלושה ימים. היה מאוד מרגש, הרגשתי בבר מצווה כאילו אני 'חצי' אמא של עומר".
קראו עוד:
הן משתדלות להיות שם תמיד אחת עבור השנייה, גם ברגעים השמחים וגם ברגעים העצובים. מתקשרות בשעות מוזרות כדי להתייעץ ומגדירות את החברות כאמיצה, תומכת ומאוד אוהבת. המרחק מאתגר אבל גם עליו הן מצליחות להתגבר בדרכים יצירתיות. כדי להרגיש יחד בזמן סגר הקורונה הן יצאו לדייט במסעדה וירטואלית. "אין ספק שאנחנו מנסות לרתום את הטכנולוגיה כדי לייצר רגעי כיף".
האם היה אתגר שהתמודדתן איתו?
"לצערי חמה של אורית נקבר ממש בימים אלו, לאחר שנדבק בקורונה. ברגע ששמעתי על כך לא הפסקתי לחשוב עליהם. היה לי ברור שאם הייתי בארץ, הייתי עוזרת במה שרק אפשר. בסופו של דבר ארגנתי לוויה בזום והזמנתי אוכל שיהיה לילדים כדי שאורית לא תצטרך לטפל בכך".
מה הילדים אומרים על הקשר ביניכן?
"הילדים נולדו לתוך הקשר הזה, והם יודעים שברגע שאנחנו נוחתים בארץ, אורית היא חלק מהלו"ז. עשינו ביחד כמשפחות המון דברים משותפים. הילדים לא חברים בשוטף, כי זה קצת יותר מאתגר עבורם אך ברגע שבהם נפגשים, זה נראה כאילו הם לא נפרדו מעולם".
הילדים הם רק תירוץ
מירב נדיר, אמא לשלושה ילדים (19, 16 ו-9), הכירה את חברתה, דליה שוחט, לפני 18 שנים, בזמן שהילדים של שתיהן היו תינוקות: "אני זוכרת את דליה כאמא 'חדשה' שהכניסה את בנה באמצע השנה לכיתת התינוקות", מספרת נדיר.
"מדי פעם יצא לנו להחליף כמה מילים בגן השעשועים, עד שיום אחד, דליה שאלה אותי אם נרצה לבוא לבקר. באותו מפגש הילדים שיחקו יחד בהנאה, ואנחנו התחלנו חברות שהלכה והתהדקה עם השנים. כיום יש לנו קשר מלא בכנות, שיתוף, אהבה ודאגה. אנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע או לשוחח טלפונית.
ידעת שתישארו חברות טובות כל כך הרבה שנים?
"לא יכולתי לצפות שדווקא שם, במעון, אמצא חברות אמת. אני חייבת לציין שמההתחלה היה בינינו קליק, ומצאנו המון נושאי שיחה משותפים. מהר מאוד הבנו שהילדים הם רק תירוץ למפגשים, והתחלנו להיפגש גם בלעדיהם.
"דליה מלווה אותי בכל ההחלטות החשובות בחיי. אני מתייעצת איתה המון. אנחנו 'נשות סוד' אחת של השנייה. עברנו יחד הריונות ולידות, בר/בת מצוות, מעברי דירות ועוד. מסיבת ההפתעה שלי לגיל 40, למשל, נרקמה יחד עם דליה. אפילו את העבודה הנוכחית שלי מצאתי רק בזכותה ובעידודה".
מה החוויה שהכי זכורה לך?
"אין ספק שמסיבת ההפתעה שלי. לא הסתרתי מהחברות שלי את העובדה שאני רוצה מסיבת הפתעה לגיל 40. אולם התאריך חלף, ולמרות כל הברכות והמתנות, אף אחד לא ארגן לי מסיבה, לכן, החלטתי שאני אארגן בעצמי מסיבה.
"הזמנתי אורחים לתאריך מסוים, כשלמעשה לא ידעתי שמארגנים לי מסיבת הפתעה עם כל הנשים החשובות והאהובות בחיי. וכך, ערב אחד הגעתי לבית של דליה, שלכאורה הזמינה אותי לארוחת ערב, וכשנפתחה הדלת כולם צעקו לי 'מזל טוב'. כמעט התעלפתי מרוב התרגשות".
אהבה ממבט ראשון
אליה רוז, אמא לשני ילדים (5 ו-3) פגשה את חברתה זה שלוש שנים, הדס סלמן כהן, באסיפת הורים בגן, יומיים לפני תחילת שנת הלימודים. במהלך השנה הן היו אוספות את הבנות מהגן ולוקחות אותן לשחק בגינה.
"כנראה שזו הייתה אהבה ממבט ראשון", אומרת רוז. "כי בנוסף לכך שהילדות שלנו התחברו מיד, הן גם ביקשו להיפגש אחרי הצהריים. שנה לאחר מכן הבת שלי הייתה בגן טרום חובה, שם היא הייתה יחד עם הבן של הדס, וכך ההכרות בינינו הלכה והעמיקה.
"מאז הספקנו ליצור יחד חוויות משותפות רבות, בין היתר נסענו יחד עם כל בני המשפחה לנופש משותף בבית מלון בקיבוץ רמות, ארגנו ביחד טיולים רבים, ארוחות משותפות, ימי הולדת, ואנחנו אפילו חוגגות את החגים יחד. אנחנו יוצאות יחד להליכות וכמובן גם שופינג ובריכה".
עם הזמן נרקם קשר קרוב בין שתי המשפחות והתווספו חוויות נוספות. "בעלי חובב מרוצי מכוניות ונהג בעצמו", מספרת רוז. "הדס אמרה שהיא גם רוצה להשתתף במרוץ. הוא לקח אותה איתו פעם אחת לתחרות בדרום במסלול מרוצים ושניהם נהנו מאוד.
"אנחנו ממשיכים לבלות בשבתות ואחרי צהריים ביחד", אומרת רוז. "הילדים שלנו, אגב, בקשר מצוין. כמובן שלפעמים ישנן קצת מריבות, בעיקר סביב המשחקים אבל, גם אם הם רוצים וגם אם לא, אנחנו בקשר כל כך קרוב שהילדים יודעים שנפגיש אותם יחד בכל מקרה, כך שאין להם באמת אפשרות לכעוס למשך זמן רב".
"נושמות סדיר כשאנחנו ביחד"
לימור סימון, אמא לשלושה ילדים (23, 18 ו-14) הכירה את החברות הטובות שלה לפני כשמונה שנים, בעקבות אירוע שאף אחת מהן לא תשכח: "בחולון כולם מכירים אותנו כחבורה של ניצה", אומרת סימון. "אנחנו חבורה שמורכבת מעשר נשים בגילי 63-42.
"הכרנו דרך הילדים, שלמדו בהרכבים שונים במסגרות, ומה שחיבר בנינו היה דאגה לחברה משותפת. ניצה כהן הייתה הגננת של רוב הילדים ו/או חברה של מי מאיתנו בזכות הילדים. התחברנו כקבוצה לפני כשמונה שנים, כשארגנו עבורה ערב התרמה למימון תרופה שאליה היא נדרשה בשל מחלת הסרטן.
"ליווינו אותה במשך שמונה חודשים בטיפולים הקשים שהיא עברה, וכך התגבשנו לחבורה ענקית עם קשרים עמוקים בין הבעלים, הילדים ואפילו מעגלי משפחה נוספים. כשניצה הייתה חולה כולם אמרו לנו שכשהיא תמות החבורה הזו תתפרק. אבל עברו שש שנים מאז מותה ולא רק כשלא התפרקנו, אלא שהקשר התהדק עוד יותר".
איך היית מגדירה את סוג הקשר ביניכן?
"לאורך השנים צברנו המון חוויות משותפות. עברנו גירושים, חיתנו ילדים, בר מצוות, פרידה מהורים, התמודדות עם מחלות ומאבקי החיים. אנחנו קבוצה גדולה וזה הכוח שלנו.
"אנחנו מצליחות להיות שם אחת עבור השנייה בכל רגע נתון. למתבונן מהצד זה נראה כאילו אנחנו מנהלות מפעל או קיבוץ. אנחנו בקשר זו עם זו, לפחות פעם ביום. אנחנו משתפות זו את זו בחדרים הקטנים של הלב, כועסות, רבות, נעלבות, ובעיקר נושמות סדיר כשאנחנו יחד. אגב, זה השם שלנו - 'נושמות סדיר'. פעם בשנה אנחנו נוסעות לסופשבוע ביחד. מקפידות לחגוג ימי הולדת, טסות יחד לחו"ל וגם נפגשים יחד, באופן קבוע, זוגות ומשפחות לארוחות שישי".
סימון מספרת שאחת מהחבורה חגגה 50 והן החליטו להפתיע אותה. "ארגנו את כולן, וטסנו למילאנו. היא פגשה אותנו בשדה התעופה והופתעה מאוד. זאת הייתה חוויה מיוחד במינה, שבה היינו עשר נשים בחו"ל יחד למשך חמישה ימים רצופים. לפני כן חששנו מאוד שנריב, נתווכח, נתפצל. בסופו של דבר, רוב הזמן היינו יחד, היה לנו חופש אמיתי שכלל קניות, תרבות והרבה צחוק".
ומה הילדים אומרים על הקשר ביניכן?
"הילדים בחבורה בגילים מאוד מגוונים. המבוגר בן 35 והצעירה בת תשע. הם גאים ואוהבים את החברות בינינו, ועבור כל אחד ואחת מהם אנחנו דודות מן המניין. בכלל, היום אני יכולה לומר שקבוצה כזו יכלה להתגבש ולהישאר ביחד רק בזכות היכולת שלנו לשמר ולאזן בין החיים עצמם לחיים שלנו כקבוצה. כל אחת מאיתנו חושבת שהקשר הזה הוא המתנה הכי גדולה שהיא קיבלה בחיים".
