בר חלפון היא חיילת בחטיבת החילוץ וההצלה של צה"ל - חבר'ה שעוברים מסלול טירונות 06 ומחלץ 07, ומוזנקים באירועי קריסה והרס, כדי לחלץ לכודים ופצועים. "למשל אם טיל פוגע בבניין והוא קורס אנחנו מוזנקים לאזור, ומחלצים את הלכודים באמצעות מכשירים וטכניקות שלמדנו. אנחנו גם יוצאים במשלחות הצלה שהמדינה מארגנת במקרים של אסונות בחו"ל. ביומיום אנחנו עוסקים בביטחון שוטף, תופסים קווים באזור איו"ש, ועוטף ירושלים", מדווחת חלפון בזמן שהיא מחכה ליציאה מהבסיס הביתה, ביום חמישי בבוקר. מסביב המולת החיילות והחיילים שעוד רגע יעלו על ההסעות וייצאו להריח קצת בית אחרי שבועות ארוכים בשטח.
ליחידה המעורבת והקשוחה הזאת הגיעה חלפון בעקבות אחותה ששירתה פה, לאחר שוויתרה על החלום להיות חובשת קרבית. היום היא מבינה שעשתה צעד נכון, ובקרוב תצא לקורס מפקדי כיתה (מ"כים) בעקבות המלצה חמה של מפקדיה. "תוך כדי ההכשרה, הם זיהו בי פוטנציאל. זה ממש שימח אותי, כי כשהתגייסתי לצבא הייתי במצב של חוסר ביטחון עצמי מוחלט. ממש לא יכולתי לדמיין את עצמי עומדת מול חיילים ומפקדת עליהם".
קרבי זה הכי, אחותי
חוסר הביטחון הזה נבע מהמשקל העודף שבו התגייסה, ושעומד היום על 20 קילוגרמים פחות, בזכות תוכנית מיוחדת שמופעלת בבסיס שבו היא משרתת ושתומכת בחיילים שצריכים לעמוד באתגרים של מסלול קרבי, אבל מתמודדים עם משקל גבוה. "בשנה וחצי שחלפה בין הצו הראשון לבין יום הגיוס בבקו"ם העליתי מאוד במשקל, והגעתי לבקו"ם במשקל שהיה הרבה יותר גבוה מהמשקל שהיה בצו הראשון, שאז קובעים את הפרופיל הצבאי. וכיוון שביום הגיוס, שקלתי הרבה יותר, הייתי בחרדות שלא ייתנו לי להתגייס לחטיבת החילוץ, שהשירות בה דורש כושר גופני גבוה ושיגידו לי שהמשקל שלי לא מתאים ויכול להפריע בפעילות הפיזית הנדרשת".
כלומר, פחדת שיורידו אותך משירות קרבי בגלל המשקל.
"כן. ממש פחדתי. אבל זה לא קרה והתגייסתי לתפקיד שאליו התמיינתי, למרות המשקל העודף".
אבל אז היא גילתה שדווקא השירות הצבאי מסייע לה להתמודד עם הקילוגרמים שהעלתה: "דווקא בצבא התחלתי לאכול יותר מסודר ובריא, פחות שטויות כמו שהייתי אוכלת באזרחות, ומרגע שהתגייסתי התחלתי לרזות, גם בגלל אימוני הכושר הקבועים".
אז בעצם, בעוד חיילות רבות מדברות על זה שהן משמינות בצבא, לך קרה משהו הפוך, התחלת לרזות.
"כן. השירות ממש עזר לי ושיפר את המצב שלי מבחינת ביטחון, כושר ואורח חיים בריא ואני עושה את כל הפעילות הקרבית הנדרשת, בין אם זה בר־אורים, שזה ריצות, ומתח, ופעילות שדה ללוחמים".
והצבא הושיט לך עזרה מקצועית בעניין של המשקל?
"יום אחד פנתה אליי מדריכת הכושר של הבסיס, בהתייעצות עם מפקד הפלוגה, וסיפרה שיש קבוצה חדשה שהם פותחים שנקראת 'הפנתרים', שתתמוך בחיילות ובחיילים בכושר קרבי ובאורח חיים בריא ושאלו אותי אם מעניין אותי להצטרף לקבוצה. מיד אמרתי שכן, שזה חשוב לי ושאני רוצה להשתפר במדדים של המשקל והכושר. קיבלתי אימונים שעזרו לי, המפקדים שליוו אותי בתהליך עזרו לי להתנהל בחדר האוכל, והכל גם בהתאם לאימוני הכושר של אותו יום, האם לקחת יותר חלבון, אילו פחמימות לאכול, והכל כדי שהתהליך שאנחנו עוברים יעבוד ולא סתם ייזרק לפח".
מסגרת תומכת
אז כן, מתברר שיש דבר כזה בצה"ל, ושבכל בסיס שבו חיילים מתאמנים ונדרשים לכושר קרבי, המפקדים עוברים הכשרה מיוחדת, ותזונאית מייעצת לגבי התזונה המתאימה לכל סוג של פעילות, עבור חיילות וחיילים שנמצאים במאמץ כל כך גבוה בטירונות ובהכשרה. "המפקדים שלי תמכו בי כדי שאעמוד ביעדים שלי, והנה התוצאה היא שירדתי 20 קילו", מתגאה חלפון, ובצדק.
והרגשת שהתמיכה שלהם עוזרת לך?
"חד־משמעית כן. דיברתי איתם על הקשיים שלי, על האתגרים, הייתי אפילו משתפת אותם מה עשיתי בסופי שבוע כשיצאתי הביתה, כי עם כמה ששמרתי על אורח חיים בריא, כן נתתי לעצמי ליהנות, ואם ישבתי עם חברים והזמנתי פיצה, המפקדים תמכו בי גם בזה ואמרו שזה חלק מהתהליך ושמעידות מדי פעם זה ממש תקין".
לחלפון חשוב להדגיש כי נפרדה מ־20 קילו במהלך שבעה חודשי הכשרה, ואף פעם לא הייתה רעבה. "לא נשארתי רעבה, לא הרעבתי את עצמי, וגם אם ישבתי ואכלתי המבורגר וצ'יפס מדי פעם, ידעתי שאגביר מאמץ אחרי זה באימון, או אאזן באוכל, ויהיה בסדר, כי מה שחשוב זה שהייתה לי מסגרת תומכת של המפקדים סביבי, של מדריכת הכושר שלא עזבה אותי והייתה לצידי ותמכה וגם כל החברים במחלקה שידעו על התהליך שאני עוברת ומאוד עזרו".
האמנת שזה מה שיהיה?
"לא. ידעתי שכאשר אגיע לקרבי אולי ארד במשקל, אבל לא שיערתי שזה ישפר לי ככה את הביטחון העצמי ושאעבור ממצב של לא רוצה בכלל להיות מפקדת ולעמוד מול חיילים ולדבר איתם, לזה שאני יוצאת עכשיו לקורס מפקדים. זה גם לימד אותי להתמודד עם שינויים, דבר שלא הייתי כל כך טובה בו לפני כן".
במהלך השירות, היא אומרת, אין שום הבדל ביחס ובדרישות בין החיילים והחיילות. "כולם עושים אותו הדבר, אין הקלות ואין הנחות ואנחנו מרגישות עם זה מצוין. טוב לנו עם זה. אני חווה שוויון מלא בינינו החיילות לבין החיילים שמשרתים איתנו".
חלפון מתגוררת בגן יבנה עם אמה ובן הזוג שלה, ועם הבן המשותף שלהם, נבו, שהוא אחיה למחצה ועדיין תלמיד בבית הספר. איתם גם מתגוררות מור ורוני, אותן היא מכנה "האחיות החדשות שלי", בנותיו של בן הזוג של אמה. "רוני משרתת במג"ב, מור היא זו ששירתה בחטיבה ובעקבותיה הגעתי ממש לאותו גדוד שהיא הייתה בו. אחי הביולוגי, נועם, מתגורר בפתח־תקווה עם אבא שלי".
את מרגישה שהחברה שלנו סובלת משמנופוביה?
"כן. זה קיים, אני לא אשקר. בילדות אני זוכרת את זה בצורה ברורה מאוד, כשילדים היו יורדים עליי כי הייתי יותר גדולה בממדי הגוף משאר הבנות בכיתה, וזה גם מה שגרם לי להיות חסרת ביטחון בתקופה שלפני הגיוס, הייתי ביישנית וסגורה, ודווקא בצבא זה השתנה בזכות התהליך שהצבא תרם לו מאוד והיום זה כבר חלק ממני, אורח החיים הזה".
מה יש לך להגיד לחיילים במצב דומה?
"שלא יפחדו לבקש עזרה, שלא יפחדו מתגובות של הסביבה, שיפנו למפקדים אם הם מתמודדים עם משהו שמפריע להם כמו שאני התמודדתי עם המשקל העודף כי הבנתי שמי שסביבי בצבא בא לטובתי".
