עם רקורד מרשים של יותר מ-200 ימי מילואים בשנה קשה להתווכח עם יו"ר ארגון המתמחים "מרשם" הנכנס ערן דותן כשהוא מדבר על השחיקה המתמשכת של רופאים ומתמחים שעושים מילואים. בתום חמש שנים סוערות תסיים בימים הקרובים ד"ר ריי ביטון את תפקידה כיו"ר הארגון שהוביל בשנים האחרונות את מאבק המתמחים לקיצור התורנויות. בשיחה עם ynet מספר מחליפה ערן דותן על החיבור החזק שלו למדינה, על חבריו ששוקלים לעזוב לחו"ל וגם משתף מה הוא חושב על בית הספר הפרטי לרפואה ברייכמן שיגבה שכר לימוד אסטרונומי של 98 אלף שקל בשנה.
"אני רואה את המאבק לקיצור תורנויות כהצלחה אדירה", מתייחס דותן, בן 34 מתל אביב, למהלך שהסתיים בקיצור תורנויות המתמחים בעשרה בתי חולים ובכמה מקצועות מ-26 ל-21 שעות. "שינינו לגמרי את המערכת ואת היחס שלה כלפי המתמחים, וברור לכולם שזו אוכלוסייה חיונית וחשובה שחייבים להתייחס אליה. קיצור התורנויות ממש התחיל, ולא בכאילו, בכמה פעימות וגם במלחמה. מבחינתנו, הרכבת כבר מזמן יצאה מהתחנה ואנחנו רוצים שהמהלך יתרחב למקומות נוספים. אנחנו מקבלים הודעות ממתמחים שהחיים שלהם השתנו בעקבות המהלך. נכון שדמיינו מתווה אחר ומה שיצא זה לא מה שפיללנו לו, אבל זה כן התחיל. ברור שבמלחמה יש קשיים נוספים וברור שיש אתגרים בדרך, אבל התהליך הזה קורה".
4 צפייה בגלריה
ממחאת המתמחים ועד לדאגה לעתיד המדינה. ערן דותן, היו"ר הנכנס של ארגון מרשם
(צילום: יאיר שגיא)
אתם אכן מזוהים במיוחד עם המאבק לקיצור התורנויות. האם יש מאבקים נוספים שאתה הולך להוביל?
"אנחנו חייבים לדאוג לזכויות המילואימניקים המתמחים מבחינת ההכשרה וההתמחות. אני חווה את זה ברמה האישית כי אני עושה כל כך הרבה מילואים וזה הופך להיות זפזופ אין-סופי בין בית החולים למילואים. יש עומס אדיר על המילואימניקים וגם על מי שנשאר במחלקות ואין ויסות נכון בעניין הזה. זה נושא שהעלינו בפני משרד הבריאות. אנחנו רואים שלא נותנים מספיק זמן למידה והקלות למתמחים שיוצאים למילואים. כשאדם נמצא במילואים חודשיים או שלושה ואחרי זה הוא חוזר למחלקה – הוא לא חוזר 'חלק', וחייבים להתייחס לעניין הזה. לא יכול להיות מצב שאנשים יתחילו לשקול אם הם הולכים למילואים או לא".
ערן דותן: "כשאדם נמצא במילואים חודשיים או שלושה ואחרי זה הוא חוזר למחלקה – הוא לא חוזר 'חלק', וחייבים להתייחס לעניין הזה. לא יכול להיות מצב שאנשים יתחילו לשקול אם הם הולכים למילואים או לא"
השתמטות שקטה ממילואים זה משהו שאתה נתקל בו?
"השחיקה על רופאים מילואימניקים היא אדירה וזה מתגלגל עליהם, וזה רוב כוח העבודה בבתי החולים. זו לא השתמטות, אבל יש מחשבה של מי דואג לי ומי נותן לי גב, וזה לא צריך להיות ככה. בסוף זו משימה לאומית להיות חלק מהמאמץ המלחמתי וכמובן לתת טיפול רפואי לכל ציבור המטופלים. בטווח הארוך, העיניים שלנו צריכות להיות נשואות להסכם הקיבוצי הגדול שכבר היה אמור להיפתח לפני כמה שנים ושיכול להיות שייפתח כבר בשנה הבאה. אנחנו נהיה חייבים לדאוג שזכויות המתמחים והמתמחות יהיו מיוצגות בו ואני לא סומך על ההסתדרות הרפואית בעניין הזה. כמובן שאנחנו נהיה שם עם כל הכלים שעומדים לרשותנו".
4 צפייה בגלריה
יותר מ-200 יום בשנה במילואים. ערן דותן עדיין ממשיך במסע לחלוק הרפואה
(צילום: אלבום פרטי)
מה דעתך על חוק ההשתמטות שיעגן את הפטור ממילואים לאוכלוסייה החרדית?
"אני באתי למילואים וזו החובה של כל אזרח בישראל. יש כאן מלחמה וזה עניין בסיסי לדעתי. זה צריך להיות של כולם. יש חוק במדינת ישראל והוא צריך להיות מיושם על כל האזרחים. אני רואה סביבי מילואימניקים ומילואימניקיות מכל האוכלוסיות וצריך להיות שוויון בנטל במדינה".
"יש חוק במדינת ישראל והוא צריך להיות מיושם על כל האזרחים. אני רואה סביבי מילואימניקים ומילואימניקיות מכל האוכלוסיות וצריך להיות שוויון בנטל במדינה"
יכול להיות שנראה את "מרשם" כחלק מהמאבק הזה?
"יש המון עבודה בתוך מערכת הבריאות אבל בכל מקום שנראה שזה משרת את המתמחים והמתמחות ואת מערכת הבריאות הציבורית ואת ענייני צו השעה - כמובן שאנחנו נהיה שם".
ערן דותן נכנס לתפקידו בשעה סוערת שבה לא מעט מנהלי מחלקות ובכירים במערכת הבריאות מרימים דגל נוכח הכוונה של רופאות ורופאים רבים לעזוב את ישראל בגלל המלחמה והמצב הפוליטי מאז ימי המהפכה המשפטית. "זה בראש של הרבה אנשים סביבי, חלקם כבר עזבו", אומר דותן, "המחזור שלי עכשיו מסיים סטאז' ויכול להיות שחלקם יעשו התמחות בחו"ל. חלקם מדברים על לא להתמחות בכלל כי התנאים מאוד קשים. אני מאוד מקווה שימשיכו, אבל זה כל הזמן שם. אני חושב שהחרדה על עתידה של המדינה היא עמוקה ואמיתית. החברים שלי מעלים את זה וחלקם ממש הולכים ומבררים אם אפשר לעשות התמחות באירופה, בארה"ב או במדינות אחרות. אנשים עוזבים כיום יותר מבעבר ואנחנו בוודאי שומעים על אנשים שנוסעים ל-fellowship (התמחות-על) בחו"ל ומחליטים להישאר".
"אני חושב שהחרדה על עתידה של המדינה היא עמוקה ואמיתית. החברים שלי מעלים את זה וחלקם ממש הולכים ומבררים אם אפשר לעשות התמחות באירופה, בארה"ב או במדינות אחרות. אנשים עוזבים כיום יותר מבעבר"
הוא מדבר על השחיקה והעומס האדיר שתורמים את חלקם למחשבות על עזיבת הארץ אצל הקולגות שלו, "אנשים מסביבי שעושים מילואים מרגישים את זה עוד יותר. אתה יוצא למילואים ואתה מרגיש שאתה נותן את עצמך בשביל המדינה ואתה לא תמיד מקבל את הגב הזה שאתה צריך בשביל לצלוח את ההתמחות בצורה טובה, אז הם מחליטים לעבור למקום שיראה אותם. זה קורה. יש פה תופעה אמיתית שאני מוטרד ממנה. אני עשיתי את המסלול ההפוך. גדלתי באנגליה, סיימתי תיכון שם והתקבלתי שם לרפואה. החלטתי לחזור ולעשות צבא כאן ובהמשך גם ללמוד רפואה כאן. אני רוצה להישאר ואני מאוד אוהב את המדינה. אני לא רוצה לחזור, אבל אני מסתכל על אנשים סביבי והמצב מדאיג".
מה דעתך על הפקולטה החדשה לרפואה ברייכמן?
"אני חושב שצריך להגדיל את כמות הסטודנטים לרפואה בישראל. זה חשוב כדי לעמוד ביעדים כי יש מחסור ברופאים בישראל. אני חושב שצריך להגדיל את מספר הפקולטות ומספר הסטודנטים ואנחנו חייבים להפסיק להכשיר 60 אחוזים מהרופאים שלמדו בחו"ל. לגבי רייכמן, שכר הלימוד מאוד גבוה. לנו ב'מרשם' חשובה הרפואה הציבורית בישראל ואנחנו חייבים לדאוג לזה שגם אם יש רייכמן – היא תתחזק".
אבל אם אתה לא היית מתקבל ללימודים בארץ, היית צריך לבחור בין לימודים בחו"ל לוויתור על החלום.
"ניסיתי להתקבל כמה פעמים לארץ ובסופו של דבר הצלחתי. אני לא יודע מה הייתי עושה אם לא הייתי מתקבל לאוניברסיטת תל אביב. באופן אישי, יכול להיות שהייתי לומד בחו"ל אבל קשה לומר. אין ספק שלימודי הרפואה הם מאוד יקרים וצריך גב כלכלי מאוד חזק, גם אם אתה לומד באוניברסיטה. כל החברים שלי היו צריכים לעבוד והרבה קיבלו סיוע".
מה לגבי השדות הקליניים? האם אתה מוטרד מכך שעשויים לקנות פה מקום בשדות הקליניים בטווח הרחוק?
"נתוני הניצול של השדות הקליניים בישראל לעומת ה-OECD הם בערך חצי ולכן ברור שיש עוד הרבה מאוד מה לנצל. אני חושב שמשרד הבריאות צריך לדאוג שיהיו מספיק שדות קליניים לכולם. אני לא חי עם רייכמן בשלום והייתי מעדיף שזה לא יהיה כך, אבל כרגע זה איזשהו פיתרון שיכול להכניס עוד סטודנטים ללימודים בישראל ואני מעדיף שילמדו בישראל מאשר בחו"ל. אני חושב שיש הרבה מאוד שדות קליניים שאפשר לנצל ואני מקווה שלא תהיה מלחמה על השדות הקליניים".
דותן מספר שהוא מתכוון להוביל מהלכים חדשים, מעבר למאבק שהיה מזוהה כל כך עם הארגון שבראשו יעמוד. "בוודאי שיהיו מאבקים חדשים", הוא אומר, "אנחנו ממשיכים עם הנושא של המילואימניקים. נמשיך להיאבק על כל מיני סוגיות של הכשרה, זכויות נשים בהיריון עם חופשות הלידה, סוגיות שכר כאלו ואחרות כמו שכר הסטאז'רים שנפגע בחודשים האחרונים או קיצור הסטאז' שזה משהו שאנחנו חושבים שצריך להיות מיושם. הסטאז' כיום הוא תקופת הכשרה מאוד לא יעילה ואנחנו צריכים להכניס את האנשים למערכת בצורה יותר טובה. זו לגמרי משימה אפשרית. בנוסף, צריך לעגן באופן קבוע את נושא ההסעות של מתמחים לבתי החולים, כי ראינו כבר תאונות קשות שבהן הם היו מעורבים".
דותן יחליף, כאמור, את ד"ר ביטון, אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות בשנים האחרונות במאבקי הרופאים והרופאות. "אני מוקיר תודה ומודה לריי על השנים שלה ב'מרשם'. היא הייתה אייקון והיא מודל לחיקוי מבחינתי. אישה מדהימה ורופאה מדהימה שעשתה המון בשביל כולנו", אומר דותן.
ד"ר ביטון עצמה מודה: "דחיתי את ההחלטה לא מעט זמן. היה ברור שצריך להעביר את השרביט לדור הבא ואני עושה את זה בצער וכאב אבל עם המון גאווה, גם על מה שאני משאירה מאחור. יש בזה המון מהסמליות, לסיים את הקדנציה עם שינויים בלתי נתפסים גם שנים ארוכות קדימה. אני משאירה אחריי ארגון שימשיך להיאבק למען המתמחים ולמען רפואה ציבורית טובה יותר.
ד"ר ריי ביטון: "אמרנו לאורך כל הדרך שזה לא מאבק רק על אורך התורנות. בזכות המאבק הזה הואר זרקור על בעיות אחרות במערכת הבריאות"
"בפרספטקיבה של זמן אמרנו לאורך כל הדרך שזה לא מאבק רק על אורך התורנות. בזכות המאבק הזה הואר זרקור על בעיות אחרות במערכת הבריאות ואנחנו יכולים לראות את זה ממש בימים אלה עם כל מה שקורה עם ההסכם הקיבוצי החדש, המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית ותכנון כוח האדם שעובר לשליטת משרד הבריאות. כל אלו הם תוצר של המאבק לקיצור תורנויות שהאיר על כשלים במערכת. בזכות המאבק וההתגייסות שלנו הדברים מקבלים כיום את הטיפול ראוי.
"מנגד, הייתי רוצה שההצלחה תהיה מסחררת. למשל, קיצור תורנויות ל-12 שעות כדי שנוכל להעביר את העבדות המודרנית הזו מהעולם ולוודא שהציבור יקבל רפואה ציבורית טובה. לצערי זה לא קרה בצורה המובהקת והחד-משמעית שהייתי רוצה, אבל מתוך הקיצור שכבר הושג הצלחנו להביא מזור למערכת הציבורית, וזה מרגיע אותי. אנחנו מדברים על פתיחה של מענקים למקצועות הפסיכיאטריה, השיקום ובריאות הנפש – כל אלו הם פועל יוצא של המאבק שלנו".
מה בהמשך מבחינתך? האם כניסה לפוליטיקה זו אופציה?
"פולטיקה לא עניינה אותי בעבר ולא מעניינת אותי בהווה. יש המון דרכים לעשייה ציבורית ושינוי שלא עוברות בפוליטיקה. אני כן רואה את עצמי ממשיכה להיאבק ברמה הציבורית למען רפואה טובה יותר, חינוך הדור הבא ותנאי העסקה נורמליים. פחות מעניינת אותי הפוליטיקה, אבל בהחלט המשך עשייה מקצועית, ציבורית בתוך מערכת הבריאות, ומי יודע - אולי גם מנכ"לית משרד הבריאות ביום מן הימים".
