השיחה שלי עם שי העירה בי זיכרון ישן, החזירה אותי לרגע ההוא בחדר האמבטיה, לרגע קטן לכאורה יומיומי, בלי שום הדר, אבל רגע כזה שבו נפל לי אסימון משמעותי.
זו הייתה שעת ערב בבית שלנו, יפתח ואני היינו אז זוג צעיר עם ילדה אחת בת שנה וחצי. עשינו לה אמבטיה. נהנינו מהשעה המתוקה המשותפת הזו של סוף היום, אהבנו לשחק עם התינוקת שלנו.
רוני ישבה באמבטיה, עסוקה בצעצועים שלה, ואנחנו ישבנו על שני שרפרפים קטנים לידה, וקשקשנו בינינו, החלפנו עדכונים וחוויות מהיום.
ואז השיחה עלתה על איזו מהמורה, ונכנסנו לוויכוח שהתלהט. לא משהו דרמטי, וגם לא ממש שמנו לב שהטונים עולים, שמשהו באנרגיה בחדר משתנה, היינו שקועים בחילופי הדברים בינינו, קצת פנקסנות הדדית בנוסח "למה עשית ככה.. ולמה אתה ככה,... אבק של יומיום, כשפתאום בלי ששמנו לב, רוני נעמדה, ואז העבירה רגל ועוד רגע מעל מעקה האמבטיה וברחה לפרודזור.
היינו המומים, עצרנו בבת אחת.
רצתי לאסוף אותה עם המגבת ואני זוכרת את ההבעה שהייתה לה על הפנים. והיא גם אמרה : "די!", "די!".
זה היה רגע מאד משמעותי. הבנתי אז משהו על האחריות האדירה שיש לנו, כזוג בבית הזה, על האופן שבו אנחנו מייצרים אקלים, שבתוכו גדלה הילדה שלנו. על העובדה שחילופי המילים, המחוות הקטנות והגדולות, החום או הקור שנושב בינינו, הם בעצם מזג האוויר שבתוכו היא גדלה.
לעוד כתבות של שירלי יובל-יאיר:
כך מזג האוויר הזוגי משפיע על האקלים המשפחתי
בכל בית, בכל תא משפחתי - שורר אקלים.
הוא מושפע מאינסוף משתנים: אופי, מנהגים, תרבות, מצב סוציואקונומי ועוד. אבל אחד המשתנים שהכי משפיעים על מזג האוויר בבית, הוא הזוגיות השוררת בין שני ההורים שיצרו אותו.
כשהיינו ילדים, היינו עדים לקשר בין ההורים שלנו, לא תמיד ידענו להסביר לעצמנו מה אנחנו רואים, אבל תמיד הרגשנו משהו באוויר.
כשהיינו ילדים, למדנו מההורים שלנו שיעור שלא לומדים בשום מוסד אחר. מהקשר ביניהם למדנו על החוזה המרכזי שאנשים בונים ביניהם כשהם מקימים תא משפחתי, חוזה בלתי כתוב, המורכב מאלפי סעיפים קטנים של התנהגות. למדנו על אהבה או על היעדרה, על תקשורת או שתיקה, על שיתוף פעולה או מאבקי כוח.
אנחנו לומדים מהזוגיות של הורינו איך שני אנשים מתפתחים בחיים דרך חיכוך מתמיד של האחד בזולתו. האם הם נעזרים במרחב הזוגי הזה כדי לגדול ולפרוח, האם הם יודעים לפרגן אחד לשני, ולשמוח זה בשמחתו של זה? או שאולי להפך
אספנו את "החומרים לקורס הזה", בזמן ארוחת הערב המשפחתית, הצפייה המשותפת בטלוויזיה או כשישבנו במושב האחורי של המכונית ו"מופע הזוגיות" התרחש לנגד עינינו במושב הקדמי.
על מה דיברו ביניהם? איך החליפו אינפורמציה? האם צחקו יחד? האם לעגו אחד לשני? האם התווכחו? האם רבו תמיד על אותם דברים (סביר להניח שכן).
למדנו איך רבים ואיך מתפייסים, למדנו איך שני אנשים מוותרים אחד לשני, למדנו איך נדיבים אחד אל השני, והאם בכלל? לפעמים למדנו על חלוקת תפקידים, האם יש אחד שהוא תמיד "החזק" והשניחה שהיא תמיד "החלשה" או להפך, האם יש אחת שהיא "זו עם הרגליים על הקרקע" ואחד שהוא תמיד "המרחף".
מהתבוננות בקשר שבינהם למדנו איך ובאיזו מידה מראים חום אחד לשנייה,עד כמה מותר להיות פגיע בתוך קשר, למדנו האם מרסנים ומתאפקים? או משתלחים זה בזה? ומה קורה ברגעים קשים של עצב או פחד? האם נסמכים זה על זה? או מתפצלים מכונסים כל אחד בכאב של עצמו?
למדנו איך שני אנשים מתפתחים בחיים דרך חיכוך מתמיד של האחד בזולתו. האם הם נעזרים במרחב הזוגי הזה כדי לגדול ולפרוח, האם הם יודעים לפרגן אחד לשני, ולשמוח זה בשמחתו של זה? או שאולי להפך - האם הם משתמשים אחד בשני כדי שיהיה את מי להאשים.
למדנו ולמדנו - אספנו המון חומר אבל רובו, נרשם בתת המודע שלנו, ונשאר לא מעובד. מעטים האנשים שפותחים את המחברת הזו - ושואלים את עצמם את השאלה הכל כך אישית הזו? מה למדתי מההורים שלי על זוגיות? על קשר? על תלות בזולת אחד משמעותי? ואיך הזוגיות הזו שהייתי עד לה - השפיעה על הזוגיות שאני עצמי בונה בחיי הבוגרים.
מתי נגמרה האהבה?
את השאלה הזו העיז שי גל לחקור בסרט הדוקומנטרי שיצר - "סוף עונת האהבה", שהשתתף בפסטיבל דוקאביב ומוקרן כעת גם ב-yes, ולנושא הזה מוקדשת השיחה שלנו בפרק 107 בפודקאסט שלי - "כשהארי פגש את סאלי.. ונולדו להם ילדים".
שי גל, הוא עיתונאי ובמאי, יוצר של כתבות וסרטים דוקומנטריים, בגיל ארבעים, הוא העז להפנות את המצלמה שלו פנימה, אל תוך חייו, אל הבית שבתוכו גדל. הסרט מלווה את תהליך הפרידה של הוריו, שהחליטו יום אחד, בגיל 75, לבנות קיר בסלון הבית המשותף שלהם, לחלק אותו לשניים - ולהיפרד.
זה סרט שמנסה להבין - מתי התחיל הסוף? איפה נגמרה האהבה? ומהי אהבה בכלל? איזה חוזה אנשים כותבים ביניהם כשהם לא יכולים "ביחד" אבל גם לא ממש יכולים "לחוד".
מוזמנים להאזין לשיחה (בראש הכתבה) על זוגיות ועל האקלים שהיא מייצרת, שיחה שתשלח אתכם למחשבות גם על עצמכם, על הבית שבו גדלתם, על הבית שאתם בונים. על החוזים שאתם כותבים עם האנשים המשמעותיים לכם, ועל האופן שבו תרצו לתקן סעיפים כאלה או אחרים בחוזים שנכתבו.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "לhהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
