אף אחד מהרופאים שטיפלו בו לא האמין ששי בכר (40), יצא בחיים מהמחלה הנדירה שתקפה אותו בכזו פתאומיות. אפילו האופטימיים מבניהם לא הצליחו להתעלם מהתסבוכת הרפואית אליה נקלע. "אבל", מסביר בכר, נשוי ואב לתאומים בני 10 ולילדה בת 8, "כמו כל דבר בחיים - צריך מזל. ולמזלי הגעתי לבילינסון, ונפלתי בידיים של רופאים שהפכו בשבילי שמים וארץ, וממש משו אותי, פעם אחר פעם מתהום המוות".
הסיפור של בכר, מתכנת באמדוקס, התחיל לפני כשנתיים. "ישבתי מול המחשב שלי בעבודה, ושמתי לב שאני מתנשף. לא הרגשתי רע, אבל הייתי זקוק לנשימות עמוקות". בימים הראשונים אחרי שהבחין בתופעה, הוא לא התרגש והחליט להמתין. אך משעבר הזמן והבעיה לא נפתרה מעצמה, קבע תור לרופא המשפחה שלו. סבב בדיקות קצר העיד על מחלה מתפתחת והוא הופנה למיון של בית החולים מאיר, ומשם הועבר למחלקת ריאות, תחת האבחנה הרפואית של חסר חיסוני משולב שגרם למחלת ריאות.
אחרי חודש אשפוז כשהוא כבר זקוק לחמצן, הוא שוחרר לביתו עם מחולל חמצן צמוד. "לא הבנתי מה נפל עלי ומה זה אומר. מה זה הכשל החיסוני הזה? מאיפה הוא צמח? איזו משמעות תהיה לה בחיים שלי? תמיד הייתי אדם בריא". בתוך כחודש וחצי, מספר בכר, הוא נגמל מהחמצן ומצבו השתפר. למרות שהמקור לכשל החיסוני לא אותר, שבה בריאותו למוטב והכל נשמו לרווחה.
ארבעה חודשים אחרי שוב התהפכה הקערה על פיה. "הדרדרתי במהירות מבחינה נשימתית. אושפזתי לחודש בטיפול נמרץ, כשאני מונשם ברמות חמצן גבוהות. אבל כששיחררו אותי הביתה, שוב עם מחולל חמצן צמוד, כבר הייתי פחות מבוהל ואמרתי לעצמי, כמו בפעם הקודמת, שהריאות שלי יבריאו ואחזור לנשום בכוחות עצמי". אבל הפעם, מהלך המחלה היה סוער, ובעודו נח בביתו, מצבו של בכר החמיר וסיכן את חייו. "אושפזתי בפעם השלישית כשהרופאים אומרים לי שאצטרך לעבור הליך מסוכן של שטיפת ריאות, והעבירו אותי לבית החולים בילינסון".
ד"ר לירן שטטלנדר- רופא בכיר מהמחלקה לטיפול נמרץ בבילינסון - היה זה שקיבל את השיחה הטלפונית מבית חולים מאיר. "במהלך אותה שיחה עדכנו על מצבו הבריאותי של שי, ושיש צורך להעביר אותו אלינו לצורך שטיפת ריאותיו", משחזר ד"ר שטטלנדר. "הוא הגיע באמבולנס, בהכרה, תוך שהוא נזקק לכמות גבוה מאוד של חמצן. בנקודת הזמן הזו החלטנו להמתין עם שטיפת הריאות עד שנצליח להפחית את תצרוכת החמצן הגבוהה שלו, אך ללא הצלחה".
בשעות הבאות התקיימה ישיבה רבת משתתפים שכללה גם מומחים לזיהום וגם רופאי ריאות, מסביר ד"ר שטטלנדר. "סוכם שהכשל החיסוני שהתגלה בדמו של שי, הביא לצמיחת פטריה בריאותיו שגרמה למחלת ריאות קשה. לא הייתה ברירה אלא לבצע את השטיפה, למרות שהוא עוד במתן חמצן".
התברר שבכר לקה במחלה הנדירה בגלל פגם אימונולוגי, שהביא לחסר בכדוריות דם לבנות. "הפטרייה שצמחה ביריאותיו של שי גרמה ליצירת כמויות עצומות של חלבון שומני, שהצטבר בדרכי הנשימה וחסם את הריאה ואת מעבר החמצן לתוך הדם", מסביר פרופסור מוטי קרמר, מנהל מערך הריאות בבילינסון. "במקרים כאלה טיפול תרופתי נקודתי בפטרייה אינו מספיק, ויש צורך להיפטר ומהר ככל שניתן מהחלבון השומני, באמצעות שטיפת ריאות".
ההליך לדבריו מסוכן ועלול להסתיים במוות. "לכאורה מדובר בפרוצדורה פשוטה, הכוללת החדרת מים לריאה ושאיבתם. אבל בפועל זו פעולה הדורשת מיומנות גבוהה. עצרנו את הנשימה והיינו דרוכים ודי חרדים, כי בכל שנייה לתוך ביצוע השטיפה, הוא עלול היה לקרוס ולמות, מה גם שלא הייתה לו שום רזרבה נשימתית. וכך בזהירות שטפנו את שתי הריאות עם כמויות חריגות של מים. הנורמה היא כ-14 ליטר, ובשטיפה לשי צרכנו 32 ליטרים. בהתחלה יצא נוזל עכור שהלך והצטלל בהדרגה. בסוף ההליך נשמנו לרווחה ושמחנו שהוא שרד והועבר למחלקה לטיפול נמרץ".
בחדר הניתוח, עוד לפני ביצוע השטיפה, נערך גם ד"ר דני גורפיל, כירורג לב חזה, ומנהל היחידה לטיפול נמרץ-לב בבלינסון. "כיוון שידענו שמהלך השטיפה עלול לסכן את שי, נערכתי מבעוד מועד עם מכשיר האקמו (מערכת לב ריאה. א.א) בחדר ניתוח. אחרי מתן ליטר המים הראשון, שי קרס ולכן חיברתי אותו לאקמו. השטיפה נמשכה, ובסיומה הוא הועבר לטיפול נמרץ של ניתוחי לב, עדין מחובר למערכת לשבועיים הבאים".
אחרי שטיפת הריאות המורכבת, סברו הרופאים שבכר יתאושש ויחזור ליחידה לטיפול נמרץ כללי. אלא שאז, שוב, מצבו החמיר. "כשהגיע אלינו מחדר הניתוח, הבחנו שאחת מריאותיו קרסה", מתאר ד"ר גורפיל. "הכנסנו לו נקז לבית החזה, ונראה היה שהריאה משתקמת, אבל אז הופיע סיבוך שהצריך אותנו לגלגל אותו חזרה לחדר הניתוח כדי לנקות מריאותיו קרישי דם".
במשך כשבועיים בכר היה מחובר למכשיר האקמו, וכשהתייצב הועבר לטיפול נמרץ במשך שלושה חודשים. "שואלים אותי על מה חשבתי באותם ימים שהפכו לשבועות. אז לא ממש חושבים. כי הלך הרוח הוא של הישרדות. לכן לא ריחמתי על עצמי ולא עסקתי בשאלות כמו למה זה קרה דווקא לי? מה שהעסיק אותי היה האתגר, איך הכי מהר אני יוצא מהבאסה הזו וחוזר למה שהיו פעם החיים שלי", הוא מספר.
לא ראית את הילדים שלך שלושה חודשים. כמה קשה ומרגש היה לפגוש אותם?
"לילדים היה מאוד קשה בלעדי, מאוד קשה לראות אותי בבית החולים. עשיתי המון מאמצים כדי להתחפש לאבא הבריא שהם מכירים. לפני שהם הגיעו לבקר, הייתי מבקש שיפשיטו אותי מהפיג'מה של בית חולים וילבישו אותי בבגדים הרגילים שלי, אבל הייתי כל כך רזה, 50 ק"ג פחות, ששחיתי בבגדים. כשהם הגיעו, הוציאו אותי למסדרון והושיבו אותי בכורסא מרופדת בכריות תמיכה, מרוב שעצמותי בלטו והכאיבו בישיבה. בתנאים האלה התקיים המפגש הראשון בינינו. מאוד התרגשתי ובכיתי. נגעתי בכל אחד מהם ואז הבנתי מה בעצם עברתי".
במהלך כל חודשי האשפוז הארוכים, חלף במחשבה שלך הפחד ממוות?
"הרבה פעמים מצאתי את עצמי חרד ממש כי התחושה הגופנית שאין לך אוויר ושאתה נחנק מעוררת מחשבות איומות. פיזית, אתה לא נושם, ולא פעם מרגיש כמו טובע וזה אוטומטית מוביל למחשבות על מוות. הייתי מאוד לחוץ וחלש וחרד".
כשנגמל ממכשיר האקמו וחזר ליחידה לטיפול נמרץ-כללי כשהוא מורדם, הבחינו הרופאים שהריאות לא מצליחות להתחמצן. "הוא היה על הפנים", משחזר ד"ר שטטלנדר, "הוא עדין נזקק להרבה חמצן. כך, כשאנחנו מחליפים תרופות ואף שוקלים השתלת מח עצם, הריאות לאט לאט התחילו להשתפר. הפחתנו בהדרגה את חומרי ההרדמה עד להפסקתם המוחלטת. שי התעורר, אבל בצילומי החזה אנחנו מבחינים שהפטריה ממשיכה לצמוח כשאין לנו כל אפשרות לוודא אם היא חיה ופעילה או מתה והימצאותה חסרת משמעות".
למרות הנוכחות של הפטריה בריאותיו, סימניו הקליניים של בכר העידו על שיקום והחלמה. ממצב קריטי - למתאושש, הוחלט בבית החולים לשחרר אותו לביתו. כעת, בכר נמצא בהליך שיקום הדרגתי, בו הוא חוזר לאט לכוחותיו ולסדר חייו התקין. "אני עדיין חלש מעט", הוא אומר, "אבל מתפקד ועצמאי, נוהג ועובד ומטפל בילדיי. אם זה לא נורמטיבי - אני לא יודע מה כן. זו השגרה שהתפללתי לחזור אליה".
