מאז 7 באוקטובר עברו תחת ידיה של הילה איטינג, אחות אחראית של המערך האורתופדי באיכילוב, יותר ממאה פצועים. המספר המדויק מתעדכן מדי יום, לפעמים כמה פעמים ביום. גם איטינג עצמה לא בטוחה מהו המספר המדויק. "אני יכולה להגיד לך את המספר המלא, זה רשום לי", היא ממהרת להגיד, "משהו כמו בין 130-120 פצועים".
ככה זה כשאתה נמצא באחת המחלקות העמוסות מאז תחילת המלחמה, קשה לעקוב. עוד חייל שזקוק לחבישה, טיפול בפצעים, פיזיותרפיה או סתם שיחת עידוד. אין רגע דל.
"בוא נגיד ששלושה השבועות הראשונים היו קשים נפשית, הרבה מעבר לפן הפיזי – לזה אנחנו רגילים. אך ההתמודדות הייתה קשה לכולנו", היא אומרת. "נכנסנו למלחמה והסיפורים הרסו אותי. אני לא חושבת שבכיתי כל כך הרבה עד אז. אתה רגיל לעבוד עם חולים ששוברים יד. פתאום זה הפך ליותר דינמי ואינטנסיבי. בשוטף אתה לא רואה פצעי ירי. כמה יצא לי לטפל בפצעי ירי? אולי אחד בשבע השנים האחרונות. פתאום אתה מבין שאלה פצעים הרבה יותר מורכבים".
"תהליך הטיפול מאוד דינמי וארוך, ממש מסביב לשעון. אלה פצעים שהריפוי שלהם לוקח המון זמן. צריך לרחוץ אותם שלוש פעמים ביום, לחבוש מחדש. אתה לא יודע איך הפצע יגיב, אם הוא יקבל את השתל או לא. אתה כל הזמן בציפייה ודרוך שהפצע יחלים"
ואכן, בשלושה החודשים האחרונים השתנתה שגרת עבודתה של איטינג. את השברים כתוצאה מתאונות החליפו פצעי ירי, ופציעות הנקראות בעגה המקצועית "פציעות בלאסט".
"כשפצצה מתפוצצת היא מעיפה לכל עבר חלקי מתכת ורסיסים. הפציעות האלה גם חודרות ועושות שבר, וגם גורמות לפצע שצריך לטפל בו", היא מסבירה. "אלה הפציעות הכי קשות – אתה צריך גם לטפל בשבר, לבצע בו ניתוח, אחר כך לבצע ניתוח לפצע עצמו שחלילה לא יזדהם, ומשם לטפל בו במכשיר מיוחד המחדש את הרקמות, מזרים דם לאזור על מנת לעודד תהליכי ריפוי. לאחר מכן צריך התערבות של פלסטיקאי על מנת לסגור אותו עם שתל עור".
תהליך הטיפול דינמי וארוך, ממש מסביב לשעון. "אלה פצעים שהריפוי שלהם לוקח המון זמן. צריך לרחוץ אותם שלוש פעמים ביום, לחבוש מחדש. אתה לא יודע איך הפצע הזה יגיב, אם הוא יקבל את השתל או לא. אתה כל הזמן בציפייה ודרוך שהפצע יחלים", היא אומרת.
בתוך כל אלה היא מספרת כי ההתמודדות הכי קשה היא ההתמודדות עם קטיעות גפיים. "זו אחת הפציעות הנפוצות לצערי. מעבר לפן הפיזי, ההיבט הפסיכולוגי קשה. תחשוב על זה, לאבד גפה. יש לי חייל צעיר מדהים שנפגע מטיל נ"ט והיו צריכים לקטוע את שתי הרגליים שלו. אתה רואה את ההתמודדות שלו ושל המשפחה. גם הטיפול בגדם עצמו הוא קשה. קשה לסגור אותו וצריך לעקוב אחריו תקופה. פתאום אתה רואה במחלקה המון אנשים ללא רגליים או ידיים. זה אולי נשמע ציני אבל אתה אומר 'לפחות הוא חי'. יהיו לו רגליים מלאכותיות, אך הוא עדיין איתנו".
3 צפייה בגלריה
"שלושת השבועות הראשונים היו קשים נפשית". חדר המיון התת-קרקעי בבית חולים איכילוב
(צילום: Leon Neal/Getty Images)
"לעטוף אותם ולהיות שם בשבילם"
היא עובדת כאחות כבר 22 שנה. בתחילה עבדה 14 שנה כאחות חדר מיון, ובשבע השנים האחרונות היא במחלקה האורתופדית. "האמת, לא רציתי להיות אחות", היא מודה. "אני בנאדם נורא יצירתי ורציתי לעשות משהו שסבב סביב זה, אבל אז הגעתי לפה בטעות – וזאת הטעות הכי טובה שקרתה לי. זה התפקיד המושלם עבורי. אני גם יכולה לתת מעצמי מעצמי ומהידע שלי וגם את הנשמה שלי, אז זה מדהים בעיניי. אני אוהבת אנשים".
והרי, ידע מקצועי הוא לא הכול. חלק גדול מאוד ממקצוע האַחֲיוּת (חידוש של האקדמיה ללשון) הוא גם להיות שם בשביל הפצועים, ואת זה ממלאת איטינג באופן טבעי. "זה הרבה מעבר לטיפול הרפואי. יושב לידך חייל או מישהו שעבר זוועה, ואתה רוצה לתת את הנשמה בשבילו, להציל אותו. הטיפול בפצע הוא מספר אחד, אך כאן גם נכנסים טיפול נפשי-פסיכולוגי עם כל המורכבות. יש גם את הפן המשפחתי – אתה רוצה לתת לו את התחושה שהוא נמצא במקום שאוהבים ומחבקים אותו".
איפה זה בא לידי ביטוי?
"אנחנו תמיד זמינים לכל מה שצריך. בין אם זה למצוא להם חדר שקט ומרוחק על מנת להקל עליהם את השהות, או לשים פצוע בחדר עם חבר שלו. יש לי פצוע קשה שאיבד את שתי רגליו שביקש שאח מסוים יטפל בו. אין דבר כזה שאני אגיד להם לא. אני בנאדם מאוד חברותי, שמסתכל הרבה בגובה העיניים, אני רוצה לתת להם להרגיש שהם בבית שלי. הרצון לעטוף אותם ולהיות שם בשבילם - לא יודעת אם זו מהות התפקיד, אך זו המהות שלי. אנחנו מנהלים שיחות נפש, שותים קפה ביחד, מדברים על איך עבר היום. ממש חברים".
אותם קשרים נמשכים גם הרבה אחרי שהפצועים עוזבים את המחלקה. "אני הולכת לבקר אותם בשיקום, לראות איך הם. זה כיף לראות את ההתקדמות שלהם. לא מזמן בא מישהו לבקר אותי ולהיפרד ממני לפני שהוא הולך הביתה. בשבילי זו סגירת מעגל מדהימה. זה אומר שהנה, עשיתי עוד משהו טוב בחיים. יש את נתי המהמם, הוא היה במסיבה ברעים, נפצע קשה ואיבד את אשתו ויש לו שלושה ילדים. הטיפול בו היה ארוך. הוא עדיין בשיקום ואני הולכת לבקר אותו כל הזמן".
מה המקרה הכי מאתגר שבו נתקלת במסגרת העבודה?
"יש חייל שנמצא אצלי כרגע במחלקה. הוא איבד את שתי הרגליים, נחבל גם בידיים ונפגעו לו הראייה והשמיעה. הוא אצלנו עוד מעט חודש עכשיו. אני דואגת לו לשיקום ונוצר קשר מדהים עם המשפחה שלו. זה לא נגמר רק בטיפול בפצע שלו, זה לדאוג לריפוי בעיסוק ולפיזיותרפיה, זה לערב פרופ' לפלסטיקה עם פרופ' לעיניים על מנת לטפל בעין או לשלוח לבדיקת שמיעה. זה לדאוג להכול, ומעבר לזה - לתת לו להבין שהוא לא נמצא בבית חולים. יש לו חדר עם מקרר, ספה, שולחן קטן עם תמונות ששלחו לו המשפחה והחברים. הרעיון הוא לתת לו להרגיש הכי טוב שיכול להיות בתוך הסיטואציה שהוא נמצא בה, ואני שם לכל מה שצריך".
ואת? את מצליחה להתמודד עם כל העומס הרגשי של העבודה?
"אני חייבת. זו מהות התפקיד שלי, בלי להיכנס לקלישאות. אני לא אגיד לך שאני לא בוכה לפעמים, אבל בסך הכול אני בנאדם חזק. אני גם דברנית, אני מוציאה את מה שיש לי על הלב. מה שטוב בבית החולים הוא שאני לא לבד. אם אבוא הביתה ואספר לבעלי הוא יבין ויקשיב, אבל יש איתי אנשים שחווים את אותו הדבר. אפשר לשים את הראש על אחות שטיפלה, או במקרים אחרים אנחנו מדברים כצוות. יש לי שלושה בנים: חייל אחד חובש בנח"ל ועוד 2 בנים בני 17 שקיבלו צו ראשון ואומרים לי שהם רוצים להיות קרביים. מה אפשר להגיד?".
היא משתפת את ההערכה שלה להתגייסות הגדולה של תושבי ישראל. "גיליתי רוח התנדבות מדהימה. מעבר לעניין של אמנים שבאים המון, זה ילדים ששולחים עוגות, סבתות שסורגות, אנשים שבאים ונותנים את הנשמה. זה באמת מדהים". חשוב לה גם לציין את הערבות ההדדית בין יהודים לערבים בצוות בית החולים. "אנחנו צוות מעורב, וכולם עובדים בשיתוף פעולה מלא. יש לי שני סגנים ערבים ואני לא מרגישה את זה בהווי היומיומי שלי. זה מדהים בעיניי".
