תמיד כששואלים "איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים", אני מאגרפת יד פנימית וכל שערותיי המוחלקות מתקרזלות במרד. איזו שאלה מיותרת, בחיי. זה בסדר לשאוף, לתכנן תוכניות ולשרטט לוח חזון, כמו שזה בסדר להכין חלות בצורת מפתח, אבל האם זה באמת נחוץ? על זה נאמר, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחקת.
אין לי מושג איפה אהיה בעוד חמישה חודשים מעכשיו. אולי מוטציה הרסנית תשמיד את כולנו? אולי החיסון יוליד תופעות לוואי מחרידות? אולי ישטוף אותנו צונאמי פתאומי? ואולי הכל יהיה נפלא ואני אחזור לחבק את אבא.
בפברואר השנה הופעתי לצד אדיר מילר ואיתי לוי בפסטיבל נשים נחשב. כשירדתי מהבמה, מזיעה מהתרגשות ומאור פנסים, התחבקתי והתנשקתי כאילו אין מחר בלי לדעת שאין מחר. השקתי ליין של תכשיטי המותג אני מלכה, הייתה לי עוזרת אישית, היו לי תוכניות לעתיד, הייתי עם הפנים למעלה. ידעתי ש-2020 הולכת להיות שנה מעולה, הרגשתי את זה.
במרץ בוטלו כל ההופעות שלי, אבל כאופטימית היה לי ברור שתיכף ההיסטריה מאחורינו. כשבוטל טיול לאמלפי חשבתי שזו דחייה קלה, אלא שאז האיטלקים התחילו למות כמו זבובים וכל העולם עצר מלכת. חוץ מחזירי בר, אלה הילכו באין מפריע כאילו אבא שלהם בנה את מנהרות הכרמל.
עכשיו, תשמעו סיפור היסטרי:
אני מתעוררת בבוקר ועוטה מסכה. טיפות הרוק שלי מסוכנות, עלולות להרוג. כשאני מתעטשת אנשים בורחים ממני כמו ממגפה. אם בא לי לעמוד לבד בתור אני משתעלת. חזק. הרחובות ריקים, אנשים הולכים במרחק סביר, נזהרים ממגע, אני רואה רק את חריצי העיניים, ועד שהם לא ממש קרובים ואומרים "אמא" אין לי מושג שאלה הילדים שלי.
נשים בטייצים הדוקים וניחוחות לורנזו מקיימות דייטים על ספסל בפארק. גברים שפעם החליפו נשים כמו מטליות לחות מתאבדים בטינדר. תל אביב ריקה. עיר בלי הפסקה ובלי חיים. אין מסעדות, אין ברים, אין מועדונים, אין חדרי כושר.
עלק "איפה את חמש שנים מהיום"..., אם הייתי מספרת את הסיפור הזה לפני שנה היו מאשפזים אותי בכפייה. אם הייתי כותבת תסריט היו מפטרים אותי על טרלול וחוסר אמינות. אנשים עומדים בתור לנייר טואלט, מעבירים ערב חג בזום, כבישים סגורים עם משטרות, חנויות ריקות, קניונים שוממים, מיליונים ללא פרנסה, שמיים סגורים, מילים כמו קפסולה, זום, מתווה. מי כתב את תסריט האימה הזה?
המציאות חזקה מכל דמיון. היא מטורפת, עוצמתית ומוכיחה לנו פעם אחר פעם שלחיים יש דינמיקה משלהם. כשאני שואלת אנשים איך הם מסכמים את 2020 כמעט כולם עונים שזו שנה מזעזעת, שנה שצריך למחוק. זאת תשובה על אוטומט, שמזכירה לי אשה גרושה שמתביישת בטייטל שלה, כאילו שזה מה שמגדיר אותה ולא אלף תכונות אחרות שיש בה. גם אם מדובר בשנה מדכאת במיוחד (והיא היתה סופר מדכאת), לא יכול להיות שב-365 ימים לא קרה שום דבר טוב. לאירועים אין משמעות, מלבד המשמעות שאנחנו מייחסים להם. אם נתייחס לקורונה כאל האירוע היחיד שהתרחש בחיים שלנו ב-2020 זה אומר שאנחנו מבטלים כל כך הרבה אירועים אחרים, שהיו יכולים להביא לנו אושר.
ב-אנ.אל.פי, שיטה שמאמנת אנשים להצלחות, יוצאים מהנחת יסוד, שכל האנרגיה שלנו הולכת לאותו מקום ששמים עליו פוקוס. תמיד צריך למצוא נקודה, ולו קטנה ביותר, שעושה לנו טוב ולהתמקד רק בה. שאר העולם ימשיך בשלו, אבל הנקודה שלנו תגדל ותגדל עד שנראה בעיקר אותה. דמיינו שאתם הולכים במנהרה אפלה ואוחזים פנס שיאיר את הדרך. אנחנו לא הולכים עם הגב אחורה אלא מביטים קדימה ומחפשים את היציאה. בחיים 'האמיתיים' שלנו, יש לנו נטייה ללכת קדימה אבל להביט כל הזמן לאחור מתוך פחד. אי אפשר ללכת קדימה עם פנים לאחור, אלא אם אתה ינשוף.
עשו לעצמכם תרגיל מחשבתי קטן ותקראו לו "שנת 2020 היית טובה אליי". תכתבו את כל הדברים שעשו לכם טוב, אולי אדם מקסים שגילית באמצע הדרך, עוצמות שגילית בעצמך, יכולות אפייה, חיסכון בשופינג, צביעת שיער בשיטת עשה זאת פאדיחה בעצמך. נכון, הייתה שנה אללה יוסתור ולהקתו, אבל בואו נדבר על דברים אחרים שהופכים את החיים שלנו לראויים לחיותם כאן ועכשיו ולא בעוד חמש שנים מהיום.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. הפי ניו ייר.
גאיה קורן,
