4 צפייה בגלריה
ארשיד שיבלי. "במקום אפוד מגן אתה שם סרבל, ובמקום רובה אתה נכנס עם ציוד להנשמה"
(צילום: דוברות המרכז הרפואי העמק)
אחד הימים הקשים ביותר. אחד הימים הנוראיים ביותר. עוד יום במלחמה. ואתה חושב שראית כבר את הכול, ואתה מנסה לחשוב שזה השיא, תכף זה יעבור, ואתה עוד יכול. ואנחנו בתחושה של מלחמה. סליחה, אנחנו במלחמה!!!
ואני לא הייתי חייל אף פעם. לא שירתי בצבא. לא יודע מה זה טירונות ומה זה מסע כומתה. רק שמעתי עליהם, רק דמיינתי בראשי איך אמורה להיות התחושה. ותמיד כאב לי שלא הייתי כזה. רציתי להיות. כי תמיד שמעתי עד כמה השירות בצבא מבגר אותך, מחשל אותך ומכין אותך אפילו לגדולה. תמיד צבט לי החלק החסר הזה בחיי. החוויה הצבאית. גאוות היחידה. הלכידות הפלוגתית. סיפורי הגבורה. והתחושה היא שאני היום חייל. חייל במלחמה. וגם אף פעם לא הבנתי את התיאורים על הטראומות שמלחמות מביאות איתן. היום אני מבין. אמנם, זו מלחמה על הצלת אנשים, ועדיין זו מלחמה על כל המשתמע מכך.
קראו עוד:
4 צפייה בגלריה
צוות רפואי בבי"ח העמק. "זה הזמן לעבוד, זה הזמן להציל, זה הזמן לעשות הכול כדי שהחולה ישרוד"
(צילום: גיל נחושתן)
מתחילים במבצע
אתה מתחיל את היום בתדרוך. אתה נכנס לחדר ההתמגנות, ובמקום אפוד מגן אתה שם סרבל, ובמקום קסדה אתה שם מגן פנים. ובמקום רובה אתה נכנס עם ציוד להנשמה. זה הנשק שלנו, זו התחמושת שלי. ואני מרגיש כמו חייל. והאנשים שמתמגנים איתך אינם מדברים. לא מוציאים מילה. בדיוק כמו חיילים. המחשבות שלהם נודדות אל שדה הקרב. אל התופת שהם נכנסים אליה בעוד דקות ספורות. אחד מהם עומד לידי, בחור דתי, וממלמל כמה משפטים מהתורה. הנחתי שזהו סוג של תפילה. והרגשתי כמו חייל.
כמה דקות אחרי אתה בפנים. והדלת מאחורי נטרקת בחוזקה. כמו צריח של טנק שנסגר. אין דרך חזרה. אתה חייל על מדים! ואתה מנסה לחשוב מתי אתה תצא. מתי יחליפו אותך. ובשנייה אחת המחשבות האלו חולפות. המחלקה בולעת אותך. הקורונה פוערת את לועה הגדול ושואבת אותך אל המציאות המטורפת שבה היא מנהלת את המחלקה, את חיינו האישיים ואת כל העולם. ובמקום ירי הצלפים ושריקות הכדורים, צפצופי המוניטורים מקבלים אותך בשאגה.
אבל את הפצועים אתה לא שומע. רוב החולים דוממים. משותקים ואינם מגיבים. אין זעקות של שבר ומצוקה. זר לא יבין. ברקע אתה שומע רק את החיילים שרצים, מחדר לחדר, מחולה לחולה. אתה שומע אנשים מדברים ביניהם, מחלקים חדרים, מחלקים תרופות, והכול בריצה. כמו במלחמה. אין זמן למנוחה, אין זמן להפוגה.
הקורונה פוערת את לועה הגדול ושואבת אותך למציאות המטורפת. ובמקום ירי צלפים ושריקות כדורים, צפצופי המוניטורים מקבלים אותך בשאגה. את הפצועים אתה לא שומע. רוב החולים דוממים. אתה שומע רק חיילים שרצים מחדר לחדר, מחולה לחולה
ובפנים אני משתחרר מהלוע במהרה. וחוזר לקרקע בחופזה. אני מרגיש כמו מפקד במלחמה. ותחושת האחריות נוסקת לשחקים. יש לי צוות של אחיות טיפול נמרץ. ואני מתחיל לחלק פקודות. כמו בצבא. כאן אנחנו נהפוך על הגב, כאן אנחנו נהפוך על הבטן. על זה אנחנו נשים עין, כנראה יקבל טובוס היום. חולה מחדר 2 נעביר לחדר 4, את הגופה בחדר 4 נפנה בהקדם. מחדר 5 נעביר ליחידה. וכך הלאה וכך הלאה. בהמשך אני מצטרף לגנרלים הבכירים, רופאי טיפול נמרץ בביקור שלהם, ומבין מהם שהולך להיות יום קשה.
14 מונשמים, וכל אחד מהם לא יציב ברמות שאני לא ראיתי בחיי. ואתה מנסה לשדר מקצועיות ואחריות. ולקבוע סדר עדיפויות. במי הכי דחוף לטפל עכשיו. כמו חובש שהולך לטפל בכמה פצועים בו זמנית. ואני לוקח נשימה עמוקה. ממלא את ריאותיי באוויר גדול. החיילים מחכים לאות, לפקודה! ואנחנו מתחילים במבצע. שעת השין: 7:30. המשימה : לשרוד את הבוקר הזה. קדימה, חיילים! ואנחנו מתחילים במשימה, רצים מחולה לחולה, מסובבים, מטפלים, מייצבים, עושים "וי", וישר לבא בתור. ויחד איתנו גם הצוות הנמרץ של פנימית א׳ והמפקד שלהם, מאהר. כל הפלוגות בפנים. וגם המפקח שלנו מטאנס מצטרף לכוחות הלוחמים. כולם רצים ומנסים להספיק הכול. ובלי להרגיש, השעה כבר 11:30. החיילים מבקשים לצאת למנוחה ומפצירים בי לצאת גם. אני אומר להם, "צאו אתם. אני עושה עוד סיבוב קצר, לראות שהספקנו הכול, אצטרף בהמשך". ואני עובר חולה-חולה, מנסה להבין מה היה ומה לא. מנסה בשארית הכוחות לראות שהטובוס בפנים, שהמנשם תקין ושהמוניטור משדר יציבות.
4 צפייה בגלריה
בי"ח העמק. "אל תתייאשו, תחזיקו מעמד, ואתם עוד תדעו ימים טובים יותר"
(צילום: דוברות בית חולים העמק)
היוצרות התהפכו, התפקידים התחלפו
רגע לפני שאני יוצא, קול חלש קורא לי. אני מסתובב ורואה אותו. יושב בכורסה, מחובר לחמצן בריכוז גבוה, מסמן לי לבוא אליו. אני ניגש ומציג את עצמי. "שלום אדוני, אני ארשיד שיבלי, אח מטיפול נמרץ".
"נעים מאוד, ארשיד, אני יעקב, אני מכפר סבא ובאתי לעמק כי אני אוהב את המקום הזה. תוכל בבקשה לבדוק את העירוי שלי? הוא כואב לי".
אני מביט באנטיביוטיקה ורואה שהכול תקין. אני מבטיח לו לבקש מאחד הרופאים שיסתכל ליתר ביטחון.
יעקב הוא אחד האנשים שעוד לא הגיעו להנשמה, הוא מאלה שאנחנו מכנים "המועמדים". אני מביט בו ומרגיש שהוא רוצה לספר לי משהו, אבל אני גם מביט בשעון. אני חייב לצאת. ומתפלל בליבי שיעקב לא ימשוך אותי הרבה זמן. אבל ליעקב יש הרבה מה לספר. הוא לוקח את היד שלי ולוחץ עליה חזק ואומר לי שהוא מעריץ אותנו ונדהם מהיכולות שלנו. הוא אומר לי שהוא יושב בכורסה וצופה בנו מהבוקר. כמו בסרט הוא צופה. וניכר עליו שהוא מבין, אבל לא מתרגש. הכי רגוע בעולם. מדבר בטון אחיד, בפנים רגועות, והוא מגלגל איתי שיחה כאילו שנינו יושבים על ספסל בפארק בשעת אחר הצהריים של אביב נעים, והכול רגוע בחוץ.
"תסתכל עליי, ילד. נכון שקשה לי לנשום, אבל נראה לך שאחרי כל מה שעברנו בחיים האלה, אני אתן לדבר הקטן הזה שנקרא קורונה להרוג אותי? חבוב, אני מפה יוצא על הרגליים שלי כמו גדול. כמו שאבא שלי יצא מאושוויץ. כמו שנכנסתי למחלקה הזאת. על הרגליים!!"
הוא לוחץ את היד שלי חזק, בתחושה שהוא מנסה להרגיע אותי ולשדר לי שהוא איתי. האם אדם בן 76 שאני אמור לחזק אותו ולתמוך בו, הוא זה שתומך בי ומרגיע אותי? האם היוצרות התהפכו והתפקידים התחלפו? ואכן כך היה. יעקב מנצל את הדקות השקטות האלה כדי לספר לי עליו. ועל אבא שלו. הוא אומר לי שאבא שלו הוא מהאנשים שיש להם מספר על היד ושואל אם אני יודע למה הכוונה. הנהנתי בראשי ואמרתי לו שאני יודע, בטח. הוא מספר שאבא שלו היה באושוויץ, והוא היה מספיק אמיץ כדי לברוח לאחר שנה במחנה. הוא ראה את הזוועות הקשות ביותר בעולם. הוא עלה בהמשך לארץ באחת הספינות לבדו לאחר שרוב משפחתו נספתה בשואה. הוא מספר לי על הגבורה שאפיינה את אביו והפכה לסמל בחייו. הוא מספר לי שגם הוא השתתף במלחמות ושרד אותן. הוא אומר לי בהומור שהוא אלמן והצליח גם לשרוד את שתי הנשים שהיו לו זיכרונן לברכה. אנחנו צוחקים, והצחוק שלנו מהדהד בחדר הרועש. צחוק כל כך חזק, שהתגבר אפילו על רעשי המוניטורים ושאר האזעקות.
והוא אומר לי שהוא ישרוד גם את המחלה הזאת.
"תסתכל עליי, ילד. נכון שקשה לי לנשום, אבל נראה לך שאחרי כל מה שעברנו בחיים האלה, אני אתן לדבר הקטן הזה שנקרא קורונה להרוג אותי? חבוב, אני מפה יוצא על הרגליים שלי כמו גדול. בדיוק כמו שאבא שלי יצא מאושוויץ. בדיוק כמו שנכנסתי למחלקה הזאת. על הרגליים!!"
אני מחייך אליו, מבטיח לו בליבי שנעשה הכול כדי שהוא ייצא על הרגליים. בליבי, כי כבר קשה לי לתת לאנשים הבטחות שאני, אנחנו, לא מצליחים לעמוד בהן. אני לוחץ לו את היד שוב, מבקש ממנו שינוח קצת, ומבקש רשות לצאת.
"אל תתייאשו, שיבלי, תחזיקו מעמד, ואתם עוד תדעו ימים טובים יותר. אני אדם מאמין, וסליחה שאני אומר את זה, אבל אני מאמין בכם היום יותר מבכל דבר אחר, אנחנו שרדנו זוועות עולם, אנחנו נשרוד גם את זה".
הכי חשוך לפני עלות השחר
המילים של יעקב יצאו יחד איתי מהחדר, ליוו אותי לאורך המסדרון, עד לאזור ההתפשטות, ולא הירפו ממני ולו לשנייה. המילים שהגדירו עבורי מחדש את המשמעות המדויקת של המילה ״פרופורציה״. הרי האנושות ידעה דברים הרבה יותר קשים, והיא הצליחה כל פעם להתגבר ולבנות את עצמה מחדש בזכות בני האדם שלא איבדו תקווה. אומרים שהרגעים הכי חשוכים הם לפני עלות השחר. כמה שזה נכון! כמה שזה יפה! והלוואי שאנחנו נמצאים ברגעים האלה, ותכף יעלה השחר המיוחל. הלוואי!
בחמ"ל אני יושב על הכיסא הראשון שאני רואה, שם את הראש בין הידיים ומתחיל לבכות. אני בוכה כי אני לא מצליח לזכור מה הספקתי לעשות ומה לא. אני בוכה לא על מה שעשיתי. אני בוכה כי אני לא בטוח אם התייחסתי לכל חולה ופתרתי כל בעיה. אני מסתכל על האחיות שהיו איתי ואומר להן, "תגידו לי בבקשה שעשינו הכול, תרגיעו אותי ותגידו לי, ארשיד, היית בסדר, הספקת הכול".
שעה אחרי זה אנחנו בפנים. שוב הסרט הזה. להפוך על הבטן, להפוך על הגב. על הדרך מנשימים עוד חולה שאני אפילו לא יודע מתי הוא הגיע, ומי הוא בכלל. אבל זה הזמן לעבוד, זה הזמן להציל, זה הזמן לעשות הכול כדי שהוא ישרוד!
הוא ישרוד, וגם אנחנו נשרוד. ובשביל כל זה אנחנו צריכים את כולם, אנחנו חייבים את התמיכה של כולכם. אחיות במחלקת תינוקות, אחים באורטופדיה, עובדי משק, סניטרים, רופאים סטאז'רים חדשים: כל כוח בתקופה הזאת יתקבל בברכה. אתם תהיו שותפים להיסטוריה שאולי לא תחזור על עצמה. למלחמה שבה אנחנו נואשים לכל הכלים הקיימים לרשותנו. ואתם הכוח הכי חזק.
תגיעו למחלקת קורונה ותשאלו אם אנחנו צריכים אתכם. לעיתים שינוע של בדיקה אחת למעבדה יכול לעזור בעת הזאת. לפעמים רק הנוכחות, המוכנות וההירתמות אומרות לנו הרבה מאוד. זוהי שעתנו היפה ביותר. זו העת ללכידות ולתחושת אחריות. זו העת שבה כל תרומה פיזית ונפשית תתקבל ביותר מברכה. אנחנו זקוקים לכם. אנחנו נשרוד בזכותכם.
וכפי שיעקב הבטיח לי שהוא יוצא מכאן על הרגליים, אני מבטיח לכם שגם אנחנו נצא ככה. כי למרות העייפות והתשישות, למרות הכאב והמצוקה, אנחנו יוצאים מכאן על הרגליים ולא נישבר לעולם.
וכשאגיע לגילו של יעקב, אשב בכורסה ואספר לבני, שיהיה אז בערך בגילי היום, שאנחנו, החיילים של מערכת הבריאות, מילאנו את חובתנו ושרדנו את המגפה.
