"אני ראשון", "בוא נראה מי מגיע קודם?", "מי בא נגדי?", "למה הוא כל הזמן ראשון?", "אני שונא להיות אחרון". השיח הזה במקור נכתב מפגישותיי הרבות מול ילדים אבל בימים אלה, רגע לפני החלפת השלטון באמריקה, מה יותר מתאים מלדבר על טיבה וסכנותיה של "תחרות"?
לא פעם הורים שואלים אותי האם נכון לעודד תחרותיות, מתי אם כן ומתי לא, מתי נכון לתת לילד לנצח ואם בכלל. גם הם מבינים ששימוש בהזמנה לתחרות יש בו גם סכנה. סכנה? כן, ומה קורה אם אני אף פעם לא מצליח להיות ראשון? ומה קורה אם אני רק ראשון? איך ירגיש הילד ביום שהוא יהיה אחרון?
לתחרות יש יתרונות רבים. היא מוקד להנאה, גורם המגביר מוטיבציה לשיתוף פעולה או להצלחה, מעודדת ומאפשרת שיתוף פעולה (מישהו רואה אותי, מישהו רוצה בניצחוני, מישהו מעודד אותי ועוד) וכן קידום יכולות משום אותו רצון להשתפר.
עם זאת, לתחרות יש גם סכנות: קל מאוד להתחיל איתה אך אין לדעת איך לסיים אותה, היא עלולה להפוך לחלק גדול וטובעני בזהות של הילד, האדרנלין בצידה ממכר וכך יש צורך בעוצמה גדלה על מנת לחוש סיפוק וכן הלאה.
מוטיבציה פנימית
ילד שלומד לפעול רק דרך תחרות יתקשה מאוד לחזור ולפעול מתוך מוטיבציה פנימית וללא תלות בגירוי חיצוני. אותם ילדים לומדים להעריך את עצמם רק על ידי השבה של האחר, למשל רק שאומרים להם "כל הכבוד" ובעצם כאשר אין את ההתפעלות מהם הם מרגישים ריקנות גדולה וחשיבה דיכוטומית מתחילה להיות נפוצה יותר: שחור או לבן, הכל או כלום. או שאני מנצח או שאני מפסיד, אין אמצע.
קראו עוד:
ממש כמו מה שנראה שקורה למר טראמפ בימים אלה, במקום להעריך את הישגו כנשיאה ה-45 של ארה"ב הוא עסוק בהפסדו והתנגדות לניצחון האחר.
ילד שלומד לפעול רק דרך תחרות יתקשה מאוד לחזור ולפעול מתוך מוטיבציה פנימית
יש הטוענים שאיננו יכולים לחיות ללא תחרות הרי "החזק שורד" הוא מושג בסיסי באבולוציה של האדם אך האם הוא נכון גם לאבולציה של הנפש? האם זה המתנסה בניצחונות רבים חזק יותר מזה המנצח לעיתים ומפסיד לעיתים?
לא פעם אני פוגשת הורים שמתנהלים עם תחרויות באופן שוטף בבית. לעיתים קרובות הם לא שמים לב לבחירה שלהם לפעול ככה. כך למשל כשהורה מבטיח לילד שלו שאם יצליח לאסוף את המשחקים מהר הוא יקבל שוקולד, הוא למעשה משדר לו מסר מאוד בעייתי וכפול:
1 . זאת בחירה לאסוף את המשחקים ולא חלק מרצף הפעולה הטבעי של המשחק.
2. שוקולד הוא פרס ניחומים על מאמץ שעשית.
אותו הדבר לגבי "שיטת המדבקות" שאני מאוד לא אוהבת אם לא עושים אותה עם חשיבה מעמיקה. פעמים רבות הורים או צוותי חינוך רוצים לעזור לילד להצליח במשימה או לקנות שקט ממנו, והם בוחרים לשבח אותו במדבקה על התנהגויות שעשו.
כאשר הטבלה שמייצרים לא מאפשרת מקום ל"טעויות" ו"מעידות" יש סיכוי גדול יותר שהילד לא יצליח בכל המשימות או שהוא ידחיק את החלקים המאוד טבעיים ואנושיים שבהם הוא לא תמיד בסדר או מותאם.
שיטת התארגנות כזאת, גם אם תצליח, לרוב תחזיק פסק זמן קצר מאוד ומוקד הבעיה יופיע באותו מקום או במקום אחר או בצורה אחרת. הרי, לרוב, מראש, ילד שהזדקק לטבלה מסוג זה הוא ילד שיש לו קושי בהתארגנות ויש לבדוק את המקור לו ולבצע התאמות אל צרכיו במקום להעמיד אותו במבחנים בו הסיכוי שיכשל גדולים.
לשים לב לדרך
כשהתחלתי לכתוב את המאמר הזה נזכרתי בצעירותי בהיותי נגנית מקצועית. אחת הסיבות שהחלטתי לשנות את המקצוע שלי היה מוקד התחרות המתיש שהרגשתי שמנהל אותי. הרצון להיות כל הזמן עוד יותר ויותר טובה מעצמי ובוודאי בהשוואה לאחרים והתחושה שההנאה מהפקת המוזיקה הולכת ונהיית שולית.
אז האם לעודד או לא תחרות בבית לאור היתרונות והחסרונות שלה? מסתבר שכבר שנים רבות מנסים חוקרים רבים לברר את אותה שאלה בתחומים שונים, הכוללים: משחקי ספורט, משחקי מחשב, תחרויות משחקים ושימוש ביתי, וגם הם טרם הגיעו למסקנה אחת.
עם זאת, הממצאים במחקרים השונים הגיעו באופן אחיד למסקנה כי עיקר השימוש בתחרות נכון שהיה בקבוצה, שכן היא תאפשר תרגול מיומנויות חברתיות, שיתוף פעולה ושינוי בתפקידים השונים (פעם אני ראשון ופעם שני, מוטיבציה על ידי השוואה והישגיות).
כאשר אתם בוחרים להשתמש בתחרות בבית או כמוני בחדר הטיפול, למשל מאוד נפוץ אצלי שימוש בנגינה באורגן לעודד ילד צעיר לנעילת נעליים בזמן (האם אנגן על כל הקלידים לפני שינעל או שהוא ינצח אותי) , שימו לב:
• לא נוכל להימנע מתחרות כלל, משום שהיא נמצאת בכל תחומי החיים שלנו ופעמים רבות אנו נמדדים על ידי השיגנו כלפי חוץ.
הביטו רק על הישגי הילד בציר של עצמו ולא בהשוואה לאחרים
• עם זאת, ההערכת ההישגים יכולה להיות מדורגת ולהביט לא רק על הניצחון אלא בעיקר על הדרך, הגמישות, התפתחות בציר של הילד, על המוטיבציה הפנימית או החיצונית ממנה הוא פועל.
• מינון - האם זאת הדרך היחידה בה ילדינו יכול לפעול? הפנו קשב לפעולות ולבחירות שלכם.
• אל דאגה, גם אם השתמשתם בתחרות כדי לגייס מוטיבציה, עוד לא מאוחר לשנות את ההרגל. בהדרגתיות הזמינו את הילד להיות פחות תלוי בגירוי החיצוני ושקפו לו את ההישג. למשל, כמו הדוגמה שציינתי: "היום נעלת נעליים עוד לפני שהגעתי לאורגן. אתה כבר ממש זוכר את הסדר בלי עזרה!".
• זכרו את תחרות הצבים: בתחרות צבים, הצב האחרון זוכה במקום ראשון. לעולם הביטו רק על הישגי הילד בציר של עצמו ולא בהשוואה לאחרים.
• תרגלו את הילד הפסד וניצחון, זאת הגמישות האמיתית הנדרשת בחיים. לא תמיד נוכל להיות טובים בהכל במידה שווה, אבל אין גם סיכוי שאנו לא טובים בשום דבר. משחקי קופסה הם דרך מצוינת לתרגול הנושא.
הכותבת היא מטפלת באמצעות מוזיקה (MA), מומחית בהתפתחות ילדים (B.ED חינוך מיוחד) ומנהלת את קבוצת הפייסבוק "התפתחות רגשית - ייעוץ מקצועי להורים"
