כשגבר אחד פוגע באישה אחת, אנחנו מיד מבינים שהוא בעייתי, שהוא פוגע מינית, שהוא "צריך טיפול". מאשימים את האופן שבו הוא גדל, אותו עצמו, את הוריו. כשאנחנו מאמינים שזה אדם בודד, עם אחריות של אדם בודד, מבחינה מסוימת זה נותן לנו הגנה, שזה לא יקרה לנו ולסובבים אותנו אם נתנהל נכון.
אבל כשקבוצה של עשרות גברים עושה זאת, כבר אי אפשר להמשיך ולהאמין באותו רעיון. זה לא מעשה של אדם אחד. מדובר כבר בכמה אנשים, שעשו זאת בזה אחר זה. בתוך אותה קבוצה התקבלה החלטה שזה אפשרי, אפילו לגיטימי. כאן, לצערנו הרב, מדובר כבר בתרבות שמאפשרת לדברים כאלה להיות לגיטימיים בפני כל כך הרבה אנשים. כבר אי אפשר להכחיש שמדובר במשהו בתרבות הישראלית של ימינו. אם זה לא היה בתרבות שלנו, זה לא היה קורה.
ואם זו התרבות שבה אנו חיים, כיצד היא נוצרה וממה היא מוזנת? והכי חשוב - מה אפשר לעשות? מכיוון שאינני חוקר תרבות, אלא רואה את הדברים מהזווית הצרה של בריאות הנפש, אציין רק שני דברים שלטעמי הם החשובים ביותר.
הראשון הוא כבוד האדם באשר הוא אדם. בקרב רבים קיימת דה-לגיטימציה של האחר. לא משנה אם מדובר בקבוצות דת מסוימות, מיעוטים או בקבוצות פוליטיות מסוימות, נוצר מצב שברגע שאנחנו מגדירים מישהו כ"שונה" מאיתנו, תופסים אותו כפחות שווה. כך, אם הוא פחות שווה מאיתנו, אין לו ערך בעינינו וניתן לפגוע בו בגלל נחיתותו. כך, לאט לאט, מחלחלת ההכרה שהאחר לא שווה לנו. כך נפגעות נשים, חרדים, ערבים, להטב"קים, ימנים, שמאלנים והרשימה ממשיכה וממשיכה.
נראה שבישראל מרובת המיעוטים, במקום למצוא את החוט המחבר והמקשר, אנחנו מחפשים אחר המפריד והמרחיק באופן יומיומי. זה מתחיל בשלטון ונגמר במשתפי הפעולה - בנו. אי אפשר לצפות שנבחרינו יצרחו ויאשימו זה את זה ואנחנו נישאר אדישים ולא מושפעים, וילדינו אף יותר. בנוסף, לחשוב שאנחנו לא משתפי פעולה היא טעות. פעמים רבות אנו מעדיפים להפנות את הראש לצד, ומבלי לשים לב, אפילו לעשות את אותו הדבר, ולהאשים קבוצה כזו או אחרת במצב.
ילדינו שנמצאים לידנו מקשיבים לנו. הם לא מפתחים מחשבה שאומרת כי כל אדם רוצה שיהיה לו טוב ושהחלש זקוק להגנה, להפך - ילדים גדלים למציאות שבה השונה אינו לגיטימי וצריך לפרק אותו. במצב כזה, המופרד מאיתנו, זה שאינו אנחנו, השונה מאיתנו - כמו, למשל, נערה - אינו אדם יותר. הוא כלי לא אנושי.
הדבר השני החשוב הוא היחס לאמת. המשמעות של מה שאנחנו אומרים אחד לשני ובכלל, החל בפוליטיקאים וכלה בהורים לילדים. נראה שבישראל של היום לגיטימי להתעלם מהאמת ולהתמקד במה שמשרת אותנו ומחלץ אותנו מבעיות, גם אם זה כולל רמיסה של כבודו של האחר. נראה שכבר לגיטימי לשקר ולהסתיר, להתפרץ ולהטיח האשמות. פחות לגיטימי לקחת אחריות.
פה אנחנו מפספסים ושוכחים הרבה פעמים לשאול את עצמנו - האם זה מה שרצינו להיות? האם תיכננו לשקר כדי לחלץ את עצמנו ממצב כזה או אחר? לא עדיף היה לקחת אחריות ולדאוג שלא נשגה פעם נוספת? ויותר מכך - האם זה מה שאנחנו רוצים שיקרה לילדינו? אם התשובה היא לא, מה נוכל לעשות כדי לשנות את המציאות הזו?
בסיטואציה המורכבת של התרבות שלנו, הייתי מחזק שני דברים. הדבר הראשון הוא לזכור שכולנו בני אדם ואין טוב יותר או פחות. כך לחנך את ילדינו. לכל אדם יש ערך, ותפקידנו לשמר את הערך הזה. במיוחד אם אדם נמצא במצוקה. עלינו לעזור לו. לא להביט מהצד או להשתתף בתקיפה. לעזור. החלש ביותר זקוק לעזרתנו, גם אם הוא שונה מאיתנו. יש הקוראים לדבר הזה חמלה.
הדבר השני הוא לחפש את הגשרים והחיבורים. כל כך קל להפריד בינינו. כל כך קשה לבנות ולשמר גשרים. לא התקבצנו למדינה מקצוות תבל כדי לשנוא זה את זה או לפגוע זה בזה, והדבר נכון גם ליחס אל שכנינו. חפשו כל הזמן את הדומה, המקרב, את מה שמזכיר לנו שאנחנו כולנו, בסופו של יום, בני אנוש.
הכותב הינו פסיכיאטר מומחה, מנהל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית
