עם התפשטות מגפת הקורונה העולמית גם לארץ בשבועות החרונים, עוברים על רבים ימים ארוכים של חוסר וודאות, תסכול וקושי. חוסר היכולת לנבא את המחר מביאה רבים לשאול - האם יש תקווה?
על פי מחקרים רבים, התקווה הינה המפתח לעוצמה והוכח כי היא מהווה בסיס חשוב לחוסן לאומי ופרטי. קיימים מודלים תיאורטיים רבים המנסים להסביר מהי תקווה, חלקם, כוללים מימדים רבים ומתייחסים לאספקטים רגשיים וחברתיים, וחלקם כוללים מימד יחיד ואישי. אחד המודלים החד ממדיים של תקווה הוא מודל קוגניטיבי שפותח על ידי פרופסור סניידר, פסיכולוג אמריקאי שהסביר את התקווה דרך "הצבת מטרות" ו-"תכנון הדרך" על מנת להגיע למטרות.
עד לפני כמה חודשים התנהלה האנושות בעולם "רגיל". היה זה עולם שבו העבר, ההווה וגם העתיד ברורים לחלוטין, בו עבודה, משפחה, ילדים וערכים היו יציבים פחות או יותר. הכל זרם בטבעיות ולא נראה היה שיש צורך לעצור או להאט את קצב החיים. גם כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על התפשטות מחלת הקורונה בסין, הכל אז נראה לנו "אי-שם״, "רחוק ולא נוגע לנו", ומדוע בכלל שנהיה מעורבים בזה? והנה זה הגיע גם לכאן, לבית של כל אחת ואחת מאיתנו.
האירועים המתרחשים בעולם כעת, מבקשים מאיתנו לעצור ולהאט. בעת הזו אנו יותר סגורים בבית, קרובים למעט אנשים ובעיקר לעצמנו. מקומות העבודה מתרוקנים, ובבתים הילדים מנסים להעביר את הזמן מול הטלוויזיה והמחשב. ייתכן והמצב שנוצר כעת נותן לנו הזדמנות ופותח את האפשרות לעצור, לנסות לנבור במעמקי הנפש שלנו ולחפש היכן נמצאת התקווה.
למרות מעורבותה של כלל האוכלוסיה במגפת הקורונה, את המציאות הנוכחית לא ניתן, בכל היבט שהוא, להשוות למלחמות ישראל. במלחמות, לרוב, קיים קונצנזוס בנוגע לזהות האויב, המחיר שיש לשלם בעקבותיהן, ומועד ההתחלה והסוף הצפויים להן. מלחמות לרוב מצומצמות לאוכלוסיות מסוימות, ובעיקר חיילים. ידענו גם שסיכויי ההיפגעות של האוכלוסייה מתחלקים, סכנת חיים גדולה לחיילינו מחד וסכנת היפגעות קטנה לאוכלוסייה האזרחית מאידך. פחד כללי ממלחמה הורגש לראשונה במלחמת המפרץ.
כיום, בצל המגפה, אין בית בישראל שאין בו חרדה. "האויב" אינו מוכר, התרופה אינה קיימת ומועד סיומה אינו ידוע. ישראל לא הייתה מעולם במצב כזה. כאן אני מבקשת לקבוע כי דווקא המצב המיוחד הזה מחייב אותנו לשים לב, לחשוב, ולהתבונן בנושא שהקהילה האקדמית כבר חוקרת אותו זמן מה: התקווה.
תקווה איננה מילה ריקה מתוכן. באופן הכי פשוט תקווה היא היכולת לצייר עתיד שנרצה להשתתף בו. הוכח כבר בעשרות מחקרים כי תקווה כשלעצמה, ולא פחות מזה, תהליך החיפוש אחר תקווה, עוזר לנו יותר מכל תרופה שניקח. חשוב שיבינו זאת לא רק המנהיגות הפוליטית, אלא בעיקר ההורים לילדים וכל אחד לעצמו ועבורו. הוכח כי התקווה מדבקת, ומהווה "וירוס" לא פחות עוצמתי מווירוס הקורונה.
האם ניתן לחזק את התקווה?
המחקר האקדמי מוכיח שחיזוק תקווה הוא דבר-מה שניתן לעשותו. מחקרים גם מוכיחים שהתקווה היא התרופה המועילה ביותר נגד פחד. במקביל לחיפושים המדעיים אחר חיסון ותרופה למחלה, חשוב לדעת שקיימת תרופה נוספת, אישית, שכבר הוכח במחקרים שעשויה לתרום לרווחת הפרט. שם התרופה הוא תקווה. מחקרים על תקווה הביאו אותנו בשנים האחרונות למסקנה שיש בה עוצמה שאיננו מכירים, והיא קיימת בנבכי נפשו של כל אחד. היא סוג מסוים של חיסון במצבי קיצון בו אנו נמצאים היום.
מחקרים הוכיחו גם כי במצבי קושי אינדיבידואליים וקולקטיביים, היכולת לדבר ב-"שפה של תקווה" מסייעת להתמודד עם פחד הנובע מאי-ידיעה. דווקא בימים אלה צריך להוסיף לארגז הכלים של הפוליטיקאים, הרופאים, ההורים, והחברים את השימוש ב-"שפת התקווה".
התקווה קשורה במחשבות, חלומות, רגשות ובהתנהגויות. מחקרים רבים הביאו לתובנה הפרדוקסלית כי תקווה מגיעה דווקא ממקום של ייאוש, חוסר אונים, או פשוט מצב של "אין תקווה". מסתבר שהתקווה אינה נעלמת אלא פשוט חבויה, נסתרת או מודחקת בנבכי הנפש של כל אחד ואחת מאיתנו ואנחנו איננו מודעים לה כלל. ממש כמו האוויר שאנו נושמים. כל עוד יש אוויר לנשימה אנו לא משקיעים מאמץ בלחשוב היכן הוא נמצא.
חשיבותו של אוויר מתגלה כשיש בו צורך, וכך גם התקווה: היא שם כל הזמן אבל לא במודע, לא בחשיבה גלויה. ורק כאשר אנחנו במצב של ייאוש, לחץ קשה, אי-ודאות או חוסר אונים - מגיע הרגע שבו אנו מחפשים אותה, מתבוננים בה ושואבים ממנה כוח.
איך מגבירים את התקווה?
הצעד הראשון, לדברי המומחים, הוא להתחיל ולהעצים את השימוש ב-"שפת התקווה". שיח שעוסק רק בסטטיסטיקות (כמו כמה מתים יש באיטליה) ובאחוזי סיכון וסיכוי (Probabilities), יוצר שיח של פחד ואימה. בניגוד לכך, שיח אשר פותח אפשרויות (Possibilities) של עתיד רצוי, מקדם אותנו למקום הבטוח בו אנו רוצים להיות. לדוגמה, במקום לומר: "זה הולך להיות יותר גרוע", רצוי לדבר בשפת ההווה: "כרגע זה קשה ומפחיד, אבל גם אם העתיד כרגע לא ידוע, אנחנו נתגבר". בהקשר של מחלת הקורונה חשוב שגם ההורים, אמצעי התקשורת וקובעי המדיניות ישתמשו בשיח שכזה במקום בשיח מאיים או פטליסטי.
שיח שכזה יסייע גם לחוסן האישי (במקרה של הפרט) וגם לחוסן הלאומי (במקרה של מנהיגות חינוכית, עסקית וממלכתית). שנים רבות ישראל נמצאת גבוה במדד האושר העולמי. מדד האושר מתייחס לחוויות ורגשות חיוביים שיש לנו על עצמנו כרגע או בעבר. התקווה לעומת זאת, אינה עוסקת ישירות בעבר או בהווה אלא בעיקר מהווה התייחסות לעתיד.
חוקרים מצביעים על דברים "קטנים" שיכולים לחזק את התקווה בימים שכאלה. האחד הוא למשל שימוש בהומור שאנו חזקים בו. וודאי ראיתם כמוני את ההודעות שרצות ברשתות החברתיות בימים אלה: "העוזרת התקשרה והודיעה שהשבוע היא תעבוד מהבית...", או "שמשרד הבריאות שוקל לבטל חתונות ואירועים גם רטרואקטיבית", או "זוג עם מסכות ואקדחים נכנס בבוקר לבנק, וכולם נכנסו לפניקה עד שהשניים צעקו: תירגעו, זה שוד". הוכח מדעית שצחוק מחזק את התקווה.
דבר נוסף שיכול לחזק את התקווה הם פעילויות ועיסוקים שונים. לדוגמה, אתמול נכנסתי לסופר. בניגוד למה שנראה בתקשורת בימים האחרונים, אתמול כבר לא היו כל כך הרבה קונים. פתאום היה קצת יותר שקט במרחב. הרגשתי שיש יותר מקום ורווח בין האנשים. יותר רוגע. חשתי שכולם לידי משתדלים לעשות את הקניות האישיות שלהם ולא להפריע לאחרים. זה היה בשבילי רגע של תקווה. בעודי מסתובבת בין השורות בסופר, נגלו לעיניי שקיות הקמח על המדף. העצירה מול שקיות הקמח פתחה לפתע בפניי את האפשרות לאפות עוגה ולחם כשאחזור הביתה. באותו רגע החלטתי לרכוש את הקמח ולהכין בבית את העוגה והלחם. הצבת המטרה הפשוטה הזו ועצם החשיבה על הדרך להשיג אותה, כבר העלו בי עוד תקווה.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש את הפעילויות והעיסוקים הקטנים והמשמעותיים שיחזקו אצלם את התקווה. למשל, לאחד הטיול בטבע, לשנייה טיול על שפת הים, לשלישי הכנת ארוחה לבני הבית, משחק עם הילדים, או מנוחה בגינת הבית. אצל כל אחד מאיתנו התקווה נמצאת במקום אחר. תנו לעצמכם הזדמנות להרגיש, לחוות ולהיות עם התקווה שלכם. כך נוכל כל אחד או אחת לצייר לנו עתיד שנרצה להשתתף בו.
אסיים במילותיו של פרופסור ויקטור פרנקל, האיש שעבר את השואה ולימד אותנו את חזונו מתוך ספרו ״האדם מחפש משמעות״: "אין האדם יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד״.
ד"ר דורית רדליך עמירב היא מרפאה בעיסוק וחוקרת תקווה בחוג לריפוי בעיסוק, הפקולטה לרפואה שבאוניברסיטת תל אביב
