שבת בבוקר. בדיוק כשאני מרדדת את הפס האחרון של הבצק, מגיעה המתבגרת לסלון ושואלת: "אמא, את יכולה ללמוד איתי למבחן בספרות?" למה דווקא אני? אני חושבת לעצמי, הרי יש בבית הזה לפחות שלושה אנשים שקיבלו ציונים יותר גבוהים ממני בספרות ובכל מקצוע אחר, בעצם, אולי חוץ ממתמטיקה. מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני מה שנקרא ילדה ריאלית, מה שאמור היה לתפוס גם בפיזיקה ובכימיה, אבל זה לא ממש קרה.
מה שכן קרה היה שידעתי שבמקצועות ההומניים - ספרות, היסטוריה ואזרחות - אני ממש גרועה: לא מסוגלת להתנסח בכתב, לא מצליחה להבין את הנקרא, ואם במקרה הצלחתי להבין, אחרי חמש דקות שכחתי את מה שהבנתי. האמת שגם לא הייתה לי שום מוטיבציה. התייאשתי עוד לפני שהתחלתי ושכנעתי את עצמי שמהשילוב של חוסר היכולת שלי עם השעמום של המקצועות לא יכול לצאת משהו טוב.
שחלילה לא יגלו שיש לי מבחן
"אמא, מתי את יכולה ללמוד איתי?" הנערה מבהירה שכבר לא מדובר באם אלא במתי, והאמת שקצת בא לי למות. בערב כל המשפחה המורחבת מכל הכיוונים מגיעה ועוד לא הכנתי את סלט הקינואה והבואיקוס והמוס. מצד אחד יש לי לגיטימציה להגיד לה "באמא שלך, דווקא היום?" מצד שני למערכת היחסים הזאת ייחלתי, שהילדים שלי יבקשו ממני דברים שלא יכולתי לבקש בילדותי.
כשהייתי תלמידה כל האנרגיה שלי הושקעה בהסתרה, שחלילה לא יגלו שיש לי מבחן ולא יכריחו אותי ללמוד, לא יישבו לי על הראש, לא יגידו לי ששוב אני עומדת להיכשל ולא יסבירו לי שהפוטנציאל שלי לא ממומש. שאבא שלי לא יגיד שאם אני רוצה לקבל 80 אני צריכה ללמוד ולהתאמץ כאילו אני רוצה לקבל 100, ושאמא שלי לא תגיד לי ש"אי אפשר ללמוד במיטה", המקום היחיד שעוד הצלחתי להתרכז בו. כן, בתחושה שלי כל דבר שעשיתי היה לא נכון ולא מספיק טוב.
"נו, אמא, בפעם האחרונה שלמדנו ביחד קיבלתי 100", היא אומרת לי ונועצת את המסמר האחרון בהסכמה שלי ללמוד איתה. 100? אני מסתכלת המומה ומנסה לחשב על פי הנוסחה של אבא שלי, שבניגוד אליי באמת היה אדם ריאלי, לאיזה ציון היא הייתה צריכה לשאוף כדי לקבל את זה?
למה דווקא הציון הזה?
אני מבשלת והיא מקריאה לי את היצירות, אני מטגנת והיא מקריאה לי את הסיכומים של המורה, אני מכניסה לתנור והיא עונה על השאלות שנתנו להם במהלך השנה. רגע לפני שאנחנו מסיימות, אני מרגישה שעשינו עבודה טובה ושואלת אותה: "בובה, כמה את חושבת שתקבלי במבחן?" ובאופן מפתיע היא עונה "70".
מה 70? אני מתפלצת בתוך עצמי וכל מה שבא לי לעשות זה להגיד לה: למה רק 70? את יודעת מעולה, תראי איך ענית על כל השאלות. אבל אני יודעת שלמתבגרים יש נטייה להתנגד למה שאנחנו ההורים אומרים, ואם אני אגיד לה שהיא יודעת מעולה היא תסביר לי למה היא לא יודעת מעולה.
במקום זה אני מחליטה לשאול אותה שאלה מצוינת שפעם שאלו אותי. "למה שב...", ועוד לפני שאני מספיקה לסיים היא חושבת שהיא יודעת מה אני עומדת לשאול אותה ומתחילה להסביר לי למה היא לא יודעת מספיק כדי לקבל 80. "אבל לא שמעת מה שאלתי", אני עוצרת אותה. "התכוונתי לשאול אותך מה גרם לך לתת לעצמך את הציון 70 ולא 60, במובן הטוב של השאלה. מה גורם לך להאמין שאת יותר טובה מ-60?"
היא מתחילה לחפש למה היא מאמינה בעצמה, ואומרת - "אני יודעת להרחיב על כל נושא, אני מתבטאת טוב בכתב, יש לי זיכרון טוב וקיבלתי ציון גבוה בפעם שעברה". היא חושבת עוד קצת ואומרת - "וזהו". אני מחייכת מרוצה מאיך השאלה הזאת תמיד עובדת. לא משנה כמה נמוך הילד יעריך את עצמו, גם אם הוא חושב שהוא עומד לקבל אפס, תמיד אפשר לשאול אותו למה אפס ולא מינוס עשר ולעזור לו להתרכז במה שיש לו ולא במה שאין לו.
אפשר ללמוד במיטה
לפני שאני משחררת אותה אני נזכרת בעוד שאלה מעולה, "ומה היה גורם לך לחשוב שאת יודעת בשביל 80?" שוב היא חושבת לפני שהיא עונה - "אם הייתי יודעת אילו מאפיינים ספרותיים יש בכל יצירה". אבל את יודעת, אני חושבת בלב ושואלת אותה - "באילו מאפיינים משתמשת רחל בשיר 'רק על עצמי לספר ידעתי'?", והנערה, בלי למצמץ, שולפת מאפיין אחרי מאפיין.
כשהיא מסיימת אני מתסכלת עליה בהתפעלות ושואלת אותה אם היא רוצה לעדכן את הציון שתקבל מחר, והיא מחייכת חיוך של נראה לך שככה בקלות אפשר לסובב אותי? ואומרת: "לא, טוב לי עם ה-70 שלי".
לטורים הקודמים:
רגע לפני שאני אומרת לה שלפי הנוסחה של סבא שלה זכרו לברכה אם היא למדה בשביל 70 היא כנראה תקבל 50, היא מסתובבת אליי ואומרת - "בפעם הקודמת חשבתי שאקבל 80 וקיבלתי 100, אז אני לא דואגת. חוץ מזה, אני אחזור על החומר בלילה במיטה. זה תמיד עובד לי, אני קוראת את החומר והוא נשאר לי במוח תוך כדי השינה".
לפני שהקול הפנימי שלי צועק - "אבל אי אפשר ללמוד במיטה!", כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שדם הוא לא מים ואם לנערה יש אסטרטגיית לימוד שכל כך עובדת לה, מי אני שאהרוס לה אותה?
הילדים שלנו יצירתיים ומלאי משאבים, אבל לכולנו יש נטייה טבעית להשליך עליהם את הפחדים והחרדות שלנו, ולדבר בסימני קריאה. במקום זה, אפשר פשוט לשאול שאלה אחת טובה וממקדת שתזכיר גם לנו וגם להם כמה הם מוכשרים ולמה באמת מסוגלים.
תכל'ס
אם בא לכם לבדוק איך זה עובד תשאלו את עצמכם איזה ציון אתם נותנים לעצמכם כהורים. אחרי שתתנו לעצמכם את הציון, שאלו את עצמכם למה אתם מאמינים שמגיע לכם 70 ולא 60, 90 ולא 80, 30 ולא 20, והכינו רשימה של הדברים הטובים בהורות שלכם.
השלב הבא הוא לשאול את עצמכם מה היה גורם לכם להעלות את הציון ב-10 נקודות. סביר להניח שתגלו שבעצם אתם כבר די עושים את זה, ואם אתם עדיין לא, אני בטוחה שיש לכם אסטרטגיה מוכנה שמחכה שתשתמשו בה.
הכותבת היא סופרת, מרצה ומנחת סדנאות. ספרה האחרון שיצא לאור - "תכל'ס - איך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך"
