ד"ר יובל יניב (41), נשוי ואב לשתיים, מתמחה ברפואת נשים בבילינסון:
"הייתי במסלול הישראלי הרגיל, שכלל שירות ביחידה קרבית ושנת טיול בחו"ל. כשחזרתי, נרשמתי ללימודי כלכלה, אבל אחרי שנה הבנתי שזה לא אני ועברתי לגליל־העליון כדי ללמוד ביו־טכנולוגיה במכללת תל חי", הוא מספר. את החיים בצפון הירוק אהב הילד שנולד בתל־אביב. את הלימודים – פחות. "האמת שלמדתי כדי להוציא תואר שירצה את הוריי, וככה זה גם נראה", הוא מספר, "מהר מאוד הבנתי שלא מתאים לי להעביר חיים שלמים במעבדה, כי אני איש של קשרים ואנשים, אבל האווירה בצפון קסמה לי. גרתי בקיבוץ דפנה ונהניתי מכל רגע".
כדי להפיג את שעמומו מהלימודים הוא נתן שיעורים פרטיים, ונדהם לגלות שהוא מאוד אוהב ללמד. "מכאן דבר התגלגל לדבר. דרך אמא של חבר שהיא מורה הגעתי להחליף מקום של מורה בתיכון, ואז קיבלתי לחנך כיתה וללמד פיזיקה ומתמטיקה ברמה של חמש יחידות. מאוד נהניתי. אלה היו ארבע שנים מאושרות ומספקות", הוא מספר. למרות שהצליח כמורה וזכה להערכה, יניב החליט שהעתיד שלו אינו בהוראה. "לא ראיתי בזה אתגר חיים", הוא מודה. אלא שבשלב זה הוא לא ידע מה הוא כן רוצה לעשות. "נקודת המפנה הייתה נסיעה עם סבא שלי לאיטליה", הוא מספר, "המתין לו שם בן דודו, רופא קשיש שהגיע במיוחד מארה"ב למפגש. הוא אמר לי פתאום שלדעתו אהיה רופא טוב. הייתי אז בתקופה של חיפוש עצמי והמשפט הזה, לא יודע למה, תפס אותי".
ד"ר יובל יניב: "ברגע שרופא נשים מגלה מצוקה, יש דקות מעטות להוציא את התינוק החוצה. אני מת על האדרנלין הזה, הצורך לקבל החלטה משנת חיים ברגע, מפקס ומרתק אותי"
בגיל 30, כשהוא ללא בת זוג, נרשם יניב ללימודי רפואה בהונגריה. שנתיים אחר כך עבר לפקולטה לרפואה שפתחה אוניברסיטת בר אילן בצפת. "עשיתי סיבוב חובק מקצועות ויבשות אבל חזרתי לאותו צפון שאני כל כך אוהב", הוא אומר. אגב אהבה, עם סיום לימודיו הכיר את מי שתהיה אשתו. "התחיל בינינו סיפור אהבה ענק, שהצליח להתגבר על המרחקים הפיזיים בינינו. אני סיימתי סטאז' בבית החולים ברזילי באשקלון כשהיא גרה בתל אביב", הוא מספר.
את ההתמחות שלו ברפואת נשים התחיל ב־2017, בבילינסון. מהרגע הראשון ידע שזה התחום שלו. "גינקולוגיה ממש הגניבה אותי כי יש במקצוע הזה כל מה שאני מחפש. זו קודם כל רפואה שמחה, רפואה שמביאה ילדים לעולם, ומנגד יש שם אקשן מטורף כי בשניות הכל יכול להידלק מאפס למאה. ברגע שרופא נשים מגלה מצוקה, יש דקות מעטות להוציא את התינוק החוצה. אני מת על האדרנלין הזה, הצורך לקבל החלטה משנת חיים ברגע, מפקס ומרתק אותי". ומה עושים עם אהבתו ללמד? "תמיד יש מישהו צעיר ממני, מתמחה מתחיל שאני יכול ללמד אותו ולתרום לו, ושנינו יוצאים נשכרים", הוא מסכם.
ד"ר ריבי שלום (39), אם חד־הורית לשלושה – בהם ילד על הרצף האוטיסטי, מתמחה באורתופדיה בהלל יפה:
"עד שהגעתי לרפואה ניסיתי המון מסגרות", מספרת ד"ר שלום, "כשהשתחררתי משירות בצנחנים הלכתי ללמוד בווינגייט חינוך גופני מתוך מטרה מוצהרת לעזור לילדים דחויים". תאונת דרכים שעברה כשרכבה על אופנוע כבד ריסקה את ידה, ואת הקריירה הזאת. "עשיתי מפנה והלכתי לבית ספר לסיעוד. כשנהייתי אחות שובצתי בכירורגיה, ושם הבנתי שאני בעצם די מתבזבזת כי ידיי כבולות. ידעתי שאני יכולה להועיל יותר לחולים שלי", היא מספרת.
ד"ר ריבי שלום: "כשנחשפתי לאורתופדיה, הוקסמתי מהיכולת לתת מזור מיידי ויעיל. מאז זה הפשן שלי. בחרתי במקצוע רב־גוני שמתאים לאופי שלי – שלא יודע לדחות סיפוקים"
הדרך למהפך הייתה קצרה. "אני טיפוס שהולך עד הקצה. הייתי מהנערות הפנקיסטיות עם ניטים ו־20 קעקועים. אף אחד לא האמין שייצא ממני משהו טוב", היא מודה. היא סיימה קשר זוגי, ואז התחילה מאפס שבע שנים של לימודי רפואה. "במהלך הרוטציה בין מחלקות נחשפתי לאורתופדיה והוקסמתי מהיכולת לתת מזור מיידי ויעיל. מאז זה הפשן שלי", היא מסבירה, "בחרתי במקצוע רב־גוני שמתאים לאופי שלי – שלא יודע לדחות סיפוקים".
להלל יפה היא מגיעה כל בוקר מתל אביב. "זה בית חולים פריפריאלי, שתומך ומשקיע במתמחים. התקבלתי בחום רב", היא מספרת. גם הקשר עם החולים מיידי וישיר, "אולי בגלל הקעקועים, אולי כי אני משלבת בעבודתי גם את האמפתיה של האחות שהייתי. אני גם תמיד מציגה את עצמי כריבי ולא כד"ר שלום, ומקווה לשבור ככה דיסטנס ולייצר קרבה ואמון".
ד"ר כמיל מלשה (31), נשוי, מתמחה באורולוגיה ברמב"ם:
"בילדותי ניתבתי את עצמי לקריירה ספורטיבית כג'ודוקא. מכיתה א' ועד סוף התיכון התאמנתי באופן מקצועי ונכללתי בנבחרת הנוער של ישראל", הוא מספר. במהלך השנים השתתף ד"ר מלשה במאות תחרויות, ארציות ובינלאומיות, וזכה במדליות רבות. "השיא שלי באותם ימים היה השתתפות באליפות ישראל לנוער בג'ודו", הוא מספר, "כשסיימתי תיכון, החלום שלי עדיין היה להיות ספורטאי מקצועי, אבל במקביל ידעתי שאני צריך גם קריירה אקדמית אז נרשמתי ללימודי רפואה".
את העיסוק בספורט הוא הרחיב לכיוון נוסף. "אני מאוד אוהב ללמד ואפילו טוב בזה, אז נרשמתי לקורס מאמנים בווינגייט", הוא מספר, "עד היום, במקביל לעבודה שלי בבית החולים, אני מרצה שם על הפיזיולוגיה של הספורט ועל בריאות גופנית". לאחרונה הוא קיבל פנייה מחמיאה ביותר מהיחידה ללימודי המשך בטכניון: "אמרו לי שחברת פיליפס העולמית פנתה אליהם בבקשה להנגיש מושגי רפואה בסיסיים למהנדסי החברה. מדובר בפלח מקצועי שאחראי על פיתוח אלגוריתמים ומכשור רפואי מתקדם ועדכני, אבל חסר להם ידע על מהות המחלות". הוא נרתם למשימה, גייס מרצים נוספים, וקיים שישה מפגשי זום עם מהנדסים מסין, ארה"ב, הודו, מדינות סקנדינביה ועוד. "מהשאלות שלהם ומהסקרנות שההרצאות עוררו בהם ראיתי שהצלחנו היטב במשימה", הוא מסכם.
את ההתמחות באורולוגיה הוא בחר בשל חוויה אישית: "אבא שלי מת מסרטן הערמונית ורציתי למנוע את זה מגברים בכלל ובמגזר שלי בפרט. בין היתר רציתי להעלות את המודעות, כי האוכלוסייה הזו פחות מכירה את המחלה, החל מהקשר המוכח לעישון כגורם סיכון ודאי ועד הצורך להיבדק. זה מגזר שנמצא בתת־אבחון גם בגלל הבושה לבוא להיבדק".
7 צפייה בגלריה
ד"ר כמיל מלשה. "אבא שלי מת מסרטן הערמונית ורציתי למנוע את זה מגברים בכלל ובמגזר שלי בפרט"
ד"ר עידן פרי טישל (35), נשוי אב לשניים, מתמחה ברפואת ילדים באסותא אשדוד:
"אף פעם לא היו לי שאיפות להיות רופא", הוא מודה, "לא הייתי ילד שמתנדב במד"א וגם אין לנו רופאים במשפחה". חוויה טראומתית שעבר בצבא הייתה הטריגר לבחירת הקריירה. "הייתי במגלן במלחמת לבנון השנייה כשנהרג מול העיניים שלי הפרמדיק יותם גלבוע, שהייתי מאוד קשור אליו. האירוע הזה משום מה נחקק בי כגורם לרצון לעסוק ברפואה", הוא מתאר.
עוד כשהיה על מדים הוא התכונן לתחום. "השלמתי בגרויות ופסיכומטרי ושנתיים אחר כך התקבלתי לרפואה בעברית בירושלים", הוא מספר. על תחום ההתמחות הוא נסגר רק לקראת לימודי השנה השישית. "תחום רפואת הילדים מעניין לא פחות משהוא מאתגר", הוא אומר, "האתגר הראשוני הגדול הוא בכלל ליצור קשר. זה לא ששואלים 'מה כואב לך, ילד' והוא ישר עונה ומדייק. גם לא כל ילד מסכים שאבדוק אותו. כשילד בוכה, נכנס לחוסר שקט ולהתנגדות, אני נדרש להפעיל תוכנה של הסחות דעת, שכוללות הסבר דרך טאבלט ומשקפי תלת־ממד שמרחיקים אותו מהאירוע המתחולל כרגע בגוף שלו. גם הנגשת הבעיה דורשת ממני רגישות ויצירתיות".
ד"ר עידן פרי טישל: "כשילד בוכה, אני נדרש להפעיל תוכנה של הסחות דעת, שכוללות הסבר דרך טאבלט ומשקפי תלת־ממד שמרחיקים אותו מהאירוע המתחולל בגוף שלו"
בתקופת ההתמחות הוא נחשף לכל קשת מחלות הילדים. "מגיעים גם כאלה שעוברים הזנחה הורית", הוא מספר, "ואני לא יודע אם זה קל או קשה יותר ממחלה פיזית כי אין לנו כלים לטפל בהזנחה כזו. הכי מבאס כשבסוף האשפוז אנחנו נאלצים להחזיר את הילד לאותו בית שלא רואה אותו". העיסוק ברפואת ילדים, הוא טוען, לא הפך אותו לאב חרד. "להפך", הוא אומר, "דווקא כי אני מכיר את התסמינים אני יכול לא להיבהל מהם".
ד"ר ליאה כהנוב (37), אמא של נדב בן השנתיים, מתמחה בנוירוכירורגיה בהדסה:
היא עלתה לישראל מרוסיה, בת יחידה לאם חד־הורית. "נשלחנו לאתר הקרוואנים שהוקם אז בנחל בקע, וזה היה המפגש הראשון שלי עם הארץ", היא משחזרת. בהמשך היא ואמה קיבלו דירת עמידר קטנה בבאר שבע. שם גדלה וסיימה תיכון. "הייתה לי פנטזיה להיות חובשת קרבית בצבא, אבל הימים היו ימי פיגועים, ואמא שלי, שחששה לחיי, סירבה לחתום לי", היא מספרת, "מהפחד שישבצו אותי בתפקיד סתמי החלטתי לוותר על שירות צבאי וללכת על שירות לאומי".
היא התקבלה כבת שירות במחלקה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי בהדסה. "הגעתי לשם ילדה בת 18, שרק יצאה מהחממה של הבית המגונן, וזה היה מטורף. מאפס למאה, כי מיד נחשפתי לפצועי הפיגועים של האינתיפאדה ולעבודה המאתגרת שכללה החלפת טיטולים, אספקת ציוד ועטיפת גופות. זה היה נורא". המפגש עם פצועים קשים טילטל אותה. "אחרי הפיגוע בגבעה הצרפתית התמוטטתי", היא מתארת, "אמרתי לעצמי, שמה שאני ובנות שירות אחרות עוברות זה גדול עלינו, אז פניתי לאחת הפסיכולוגיות בבית החולים ויזמתי מפגשים של קבוצות תמיכה".
אחרי שנתיים בשירות לאומי היא נרשמה לבית ספר לסיעוד. בתקופת לימודיה עבדה לפרנסתה ככוח עזר במחלקה שהכירה מהשירות, "כך שהיה די ברור שכשאסיים את הלימודים אגיע לעבוד כאחות באותו מקום, שכבר הספקתי להתאהב בו". וכאן חלה תפנית. זמן קצר בלבד אחרי שהתחילה קריירה בסיעוד זיהה מנהל המחלקה את הפוטנציאל שלה. "הוא עודד אותי ללמוד רפואה, נרשמתי ללימודים במוסקבה ולפרנסתי עבדתי בביטחון באל על ומאוחר יותר כעוזרת קונסול", היא מספרת. מעט לפני שחזרה לארץ והתחילה סטאז', היא נסעה לשלושה חודשים לאוגנדה מטעם ארגון בינלאומי וסייעה בהתנדבות לאוכלוסייה המקומית. "נחשפתי לחוויה מטלטלת בעולם שלישי, שבו אין מים זורמים בבתי החולים, אין מכשור, ועדיין קיימות שם מחלות שמוגרו מזמן בעולם המערבי הלבן", היא מספרת.
כיום, השגרה שלה כוללת ימי עבודה ארוכים ושש תורנויות חודשיות. העומס לא מרפה את ידיה. "האתגר המקצועי שמספק ענף הנוירוכירורגיה הוא אדיר", היא מצהירה, "זה עדיין קסם בעיניי להיכנס למוח של אדם, לשפר תפקודים ולתקן מחלות".
ד"ר שלומי בולקובשטיין (40), נשוי ואב לארבעה, מתמחה באורתופדיה בסורוקה:
"עשר שנים הייתי בצבא, טייס הרקולס, ולפני שנה עברתי להדריך בבית ספר לטיסה בחצרים", הוא מספר. כחלק משירות הקבע שלו הוא קיבל שנת לימודים אקדמית. "חשבתי מה ייתן לי משמעות מקצועית, וכיוון שאבא וסבא שלי רופאים, בחרתי בתחום – אם כי לא הייתי מהילדים שחלמו על רפואה", הוא מספר. השנה הפכה לתואר. "יש השקות בין רפואה לטייס", הוא אומר, "בשני המקצועות יש לפניך מטרה מוגדרת ויעדים ברורים וההצלחה, כמו הכישלון, מדידים. כנ"ל הפקת הלקחים". ואז הגיעה ההחלטה להתמחות באורתופדיה. "אהבתי את השילוב בין ניתוחים אגרסיביים לכירורגיה זעיר פולשנית", הוא מספר, "וגם את זה שכבר למחרת הניתוח אתה רואה את החולה מניע את הגפה. זה סיפוק אדיר".
יום בשבוע הוא במילואים בבית הספר לטיסה. "הבעיה היא שבגלל ריבוי התורנויות לא נשאר לי זמן להיות עם הילדים שלי ולטייל".
7 צפייה בגלריה
ד"ר שלומי בולקובשטיין. "כבר למחרת הניתוח אתה רואה את החולה מניע את הגפה. זה סיפוק אדיר"
ד"ר גל כהן (33), מתמחה בגינקולוגיה ומיילדות במאיר:
"מאז שאני זוכרת את עצמי שאפתי להיות שחקנית וזמרת, אבל באינסטינקט ידעתי שרפואה זו אופציה ובמקצוע הזה אהיה לא פחות טוטלית", היא מתארת, "רפואת נשים תפורה להיפראקטיביות שלי. אני נזרקת בשנייה ממצב למצב. זה מקצוע שמפעיל עבודת ידיים לצד ליווי רגשי, וזה הכי אני".
הרקע האישי והמקצועי שלה הוליד חזון. "אני דו־מינית, אחי גיי, ולכן אולי יש לי רצון לפתח את הרפואה המגדרית בארץ, שהיא עדיין בחיתוליה", היא אומרת. לשם כך היא צירפה שתי רופאות נוספות, ויחד הן הקימו את הרפואה הלהט"בית במאיר. "למרבית הלסביות יש מידע שגוי לגבי הצרכים שלהן. למשל, הן מייתרות את בדיקת הפאפ כי הן לא יודעות שהנגיף, שמחולל את סרטן צוואר הרחם, יכול לעבור גם במגע בין נשים. לכן אני כאן: בשביל להנגיש להן ידע ולטפל בהן ללא כל שיפוטיות. אני הפוכה מדמות הרופא הקריר והמרוחק. אני צוחקת ומשתפת בחיי האישיים וחשוב לי שיראו אותי גם מחוץ לחלוק".
