ההתקף הפסיכוטי הראשון של איליה (44) אירע בגיל 13. עד לאותו רגע הוא היה ילד ככל הילדים, עם חלומות, לימודים ותחביבים. לשמחתו, התמיכה המשפחתית שקיבל סייעה לו לצלוח את הקושי בשנות בגרותו: הוא סיים תיכון עם 35 יחידות לימוד בבגרות מלאה, ובהמשך סיים לימודי הנדסת אלקטרוניקה ועבד בחברות שונות.
עוד על מתמודדי נפש:
המפנה היה סביב גיל 30. "הבנתי שהגיע הזמן לחשוב על זוגיות ומשפחה", הוא מספר. "הכרתי בחורה ויצאנו במשך שנתיים. כשהחלטתי להציע לה נישואים, בחרתי לספר לה על ההתמודדות הנפשית שלי ועל אבחנת המאניה-דפרסיה. לשמחתי, היא מיד עטפה אותי באהבה ובתמיכה ונתנה לי ביטחון שהכול אפשרי, גם להקים משפחה".
לאחר לידת הבת הראשונה הוא חווה התקף ראשון זה שנים. "זה קרה כנראה בעקבות המתח והלחץ שהייתי נתון בהם בזמן הלידה. היו כמה ימים שכמעט לא ישנתי ושכחתי לקחת את הכדורים. בעקבות ההתקף אושפזתי לטיפול פסיכיאטרי. הבנתי אז שזו התמודדות קבועה, שאני חייב לטפל בעצמי כדי להמשיך לתפקד רגיל. ידעתי שאני צריך טיפול, ושאין לי במה להתבייש".
איליה הוכר כמתמודד נפש ועבר להתגורר בדיור מוגן. כיום הוא גר עם משפחתו אבל עדיין מקבל תמיכה וסיוע של דיור מוגן. כחלק מהיציאה מהחושך לאור הוא בחר להתמקד בתחום הסיוע למתמודדי נפש אחרים והצטרף לתוכנית "עמיתים לזכויות", שם הוא מרצה בפני מתמודדים ומסייע להם בקבלת הזכויות שלהם. בנוסף, הוא משמש כחונך של חיילים משוחררים שמתמודדים עם פוסט טראומה. "ככל שאני מדבר על הסיפור שלי וחושף אותו, זה מסייע לי בהתמודדות, ויחד עם זה אני מסייע לאחרים להתמודד ולהחלים", הוא אומר.
חששתי שלא יקבלו אותי
אסף גולדשטיין (37) חווה התקף פסיכוטי ראשון כשהיה בן 20. זה קרה לאחר תקופה ארוכה של דיכאון, ירידה חדה במשקל והמון חששות. הוא נולד בעולם חילוני, אבל את רוב שנות ילדותו ונעוריו העביר בעולם החרדי. "אני לא יודע מה בדיוק היה הטריגר להתקף, מפני שהיו כמה", הוא אומר. "אחת מהן הייתה טראומטית במיוחד: החברותא שלי בישיבה נרצח בפיגוע. בנוסף, היה לחץ מצד המסגרת החרדית. היה קרע גדול בין העולם החילוני שאליו נולדתי לבין העולם החרדי שבו חייתי אז. היו גם רצון להתגייס לצבא ופחד מפני מה שעלול לקרות לי אם אעזוב את הישיבה. הכול סגר עליי.
"לא רציתי לקבל טיפול, מפני שפחדתי שזה יפגע בי בחיים. ידעתי שאם אקבל טיפול, זה יפגע בסיכוי שלי לשידוך. חששתי אפילו להתחיל בתהליך של שידוך, כי לא ידעתי איך לספר על מה שקורה לי. גם לא ידעתי איך אסתדר עם זה אם אחליט להתגייס. חששתי שאנשים לא יקבלו אותי".
"לא רציתי לקבל טיפול, מפני שפחדתי שזה יפגע בי. ידעתי שאם אקבל טיפול, זה יפגע בסיכוי שלי לשידוך. חששתי אפילו להתחיל בתהליך של שידוך, כי לא ידעתי איך לספר על מה שקורה לי"
החשש והבושה שאפפו אותו הגבירו את הבלבול שלו. הוא לא ידע לבטא את מה שהוא מרגיש. "זה לא משהו מוחשי, כמו לומר, 'כואבת לי היד'. צריך לדבר על משהו שהוא מעבר לקושי, לשים דגש על מה שאני חווה, לשתף שאני חווה דברים לא הגיוניים. זה כשלעצמו נתפס אצלי כבושה. ידעתי גם שאנשים ישפטו אותי על עצם השיתוף. זו גם פגיעה באגו. עד לאותו התקף נחשבתי לעילוי בישיבה, ופתאום הכול נופל, וזה קורה בדיוק כשאני אמור להיות גבר עצמאי, שמתחתן ובונה בית או מתגייס לנח"ל החרדי כמו שחלמתי".
גולדשטיין המשיך בהסתרת הקושי, שהלך והתגבר. לבסוף נלקח לאשפוז על ידי הוריו, שראו שמצבו מחמיר. "בזמן האשפוז הייתי בדיכאון. חשבתי שנגמרו לי החיים. בזמן שחבריי מתחתנים, מתגייסים או עובדים, אני הייתי במקום שמכנים אותו 'בית משוגעים', וזה היה קשה מאוד. פחדתי לשתף בדברים אישיים את המטפלת. בטיפול נפשי צריך לחשוף את הנפש, לדבר על דברים אישיים מאוד, ובתור בחור חרדי לא היה לי קל לעשות את זה".
היציאה שלו מחושך לאור הייתה חלק מתהליך. "זה לא קרה ביום אחד. גם הייתה לי עזרה מסביב. ההורים שלי מאוד עזרו. קיבלתי המון כוח וסיוע גם מגורמי השיקום, כמו 'קפה בעלמא' בפתח תקווה, שעברתי בו תהליך שיקומי. עזרה לי גם התבוננות במתמודדים אחרים שפגשתי בבית החולים. ראיתי שאף אחד לא 'משוגע', כולם אנשים כמוני וכמוך שמתמודדים עם חוויה נפשית ומטפלים בעצמם. בנוסף, עשיתי עבודה אישית עם עצמי. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאני, שהעברתי שיעורי גמרא ל-150 בחורי ישיבה – פתאום אני כלום, לא קיים יותר. ככל שהסתכלתי על מי שהייתי בעבר, על כל מה שעשיתי והשגתי, זה עזר לי בתהליך האישי שלי ונתן לי כוחות בהתמודדות. ב'קפה בעלמא' עשיתי את פריצת הדרך. לאחר תהליך השיקום שעברתי שם, יצאתי לקורס הדרכה שיקומית וחזרתי לקפה כמדריך".
"היום אני יודע שמחלת נפש היא לגיטימית כמו כל מחלה אחרת, וכפי שבכל מחלה אחרת מטפלים, צריך לטפל גם בקושי נפשי. יש חיים אחרי האשפוז"
היום הוא נשוי, חי טוב, יודע שהדרך להתמודד היא באמצעות טיפול ושאין לו במה להתבייש. "היום אני יודע שמחלת נפש היא לגיטימית כמו כל מחלה אחרת, וכפי שבכל מחלה אחרת מטפלים, צריך לטפל גם בקושי נפשי. יש חיים אחרי האשפוז. חשוב לי להעביר מסר לגברים כמוני ובכלל למתמודדי נפש, שלא יחכו שהמצב יחמיר: ברגע שהם מזהים קושי, שיטפלו בעצמם. אפשר לעבור את זה, להחלים ולהשתקם".
גם גולדשטיין הצטרף לתוכנית "עמיתים לזכויות", והוא מרצה שם בפני מתמודדי נפש ובני משפחותיהם על הזכויות שלהם והאפשרויות הקיימות עבורם.
2 צפייה בגלריה
אלון כץ. "הבנתי גם שאני צריך להפסיק להתבייש, כי אין לי במה להתבייש: אני לא בחרתי בזה"
חמישה התקפים ביום
אלון כץ, 35, חווה פוסט טראומה בעקבות שירותו כלוחם בצה"ל. "שלוש שנים לאחר שהשתחררתי, פתאום חוויתי התקפי חרדה איומים עם פלאשבקים מהשירות הצבאי ומלבנון", הוא נזכר. "לא הצלחתי להירדם בלילות, אבל הייתי צריך להמשיך לתפקד ולעבוד. מרגע לרגע מצבי החמיר. כשזה הגיע לחמישה התקפי חרדה ביום, הבנתי שאני חייב טיפול. התחלתי טיפול תרופתי ובמקביל טיפול פסיכולוגי, שאיפשר לי להתמודד עם הסיטואציה".
עם זאת, הוא עדיין היה שרוי בעלטה, מפני שעיקר ההתמודדות שלו הייתה עם עצמו, בלי שסיפר על כך לאיש. עד מהרה התבטא הקושי גם בזוגיות, ובעיקר לאחר שנישא. "הלידה של הבת שלי היה טראומטית עבורי. פתאום, ביום אחד, אתה מבין שיש לך אחריות גדולה, של ילדה ואישה שצריכות אותך, ואתה חייב להיות בפוקוס ולתפקד גם אם לא ישנת וגם אם אתה חווה התקף חרדה. ידעתי שאני חייב לעשות הכול כדי להמשיך לתפקד, שאין לי שום ברירה, ורק טיפול יכול לעזור לי. הבנתי גם שאני צריך להפסיק להתבייש, כי אין לי במה להתבייש: אני לא בחרתי בזה".
כץ הצטרף לפרויקט צילומים מיוחד של מתמודדי נפש, שנועד לשנות את הסטיגמה שלהם. "החשיפה בצילומים הייתה עבורי הצעד הראשון של יציאה החוצה", הוא אומר. "חשפתי את עצמי בפני אנשים, גם זרים, וזאת הייתה נקודת אל-חזור עבורי בתהליך. התחלתי לדבר על זה. זאת מבחינתי הייתה היציאה אל האור.
"ההבנה שאני מתמודד נפש, עזרה לי מאוד. כל אחד חווה אחרת קושי נפשי, וקשה להודות שנדרשת עזרה, אבל עצם ההכרה בקושי מסייע מאוד בהתמודדות היומיומית. לי חשוב מאוד שאנשים נוספים שנמצאים במצב כזה, יגידו, 'עד כאן, אנחנו מפסיקים להתבייש ומטפלים בעצמנו'. גברים לא צריכים להרגיש אשמים: הרי האחריות שלהם כלפי משפחתם היא זו שמניעה אותם לרצות להחלים. צריך לעשות הכול כדי לקבל טיפול. היום אני במקום הרבה יותר טוב: אני מטופל ומאוזן, מתפקד, עובד, מטפל בבת שלי ומבלה איתה – עושה כל מה שאני רוצה בלב שלם ועם המון אופטימיות".
אם גם אתם מתמודדים עם קושי נפשי וזקוקים לסיוע, אתם מוזמנים לפנות אל תוכניות עמיתים, המשותפות לחברה למתנ"סים הארצית ולמשרד הבריאות. שלוש התוכניות – עמיתים לבוגרים, עמיתים לנוער ועמיתים לזכויות – מסייעות למתמודדי הנפש להשתלב בקהילה, מנגישות מידע על זכויות ופועלות לשינוי סטיגמות ועמדות. במסגרת התוכניות מתקיימים מפגשים, פרויקטים קהילתיים, סדנאות, אירועי הסברה ופעילות במדיה החברתית.
