למרות שלכל היונקים היבשתיים יש בלוטות דמעות בעיניים, הבכי האנושי נתפס במשך שנים רבות כייחודי. עם זאת, מחקר חדש של מדעני מכון ויצמן למדע שפורסם הערב (חמישי) מצא כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, הדמעות שלנו אינן שונות כל כך מאלו של בעלי חיים אחרים. גם הן מכילות מולקולות המשמשות להפחתת תוקפנות אצל הזולת, בדיוק כמו דמעות של עכבר או חולד.
לפי המחקר, שפורסם בכתב-העת המדעי PLOS Biology, חשיפה באמצעות חוש הריח לדמעות של נשים מפחיתה את הפעילות המוחית הקשורה באגרסיות בקרב גברים - ומובילה לשינוי התנהגותי משמעותי ולהפחתת תוקפנות. במעבדתו של פרופ' נועם סובל במחלקה למדעי המוח של מכון ויצמן למדע שיערו כי בדומה לזיעה ולריחות גוף אחרים, גם דמעות אנושיות מכילות כימיקלים המשמשים אותות חברתיים. במחקר שפורסם ב-Science בשנת 2011, הראתה קבוצת המחקר כי חשיפה לדמעות של נשים מפחיתה את רמות הטסטוסטרון בגברים. במחקר הנוכחי, בהובלת תלמידת הדוקטורט שני אגרון, בדקו החוקרים אם בדומה למכרסמים, גם הדמעות האנושיות מגינות מפני תוקפנות.
החוקרים חשפו קבוצה של נבדקים גברים לדמעות של נשים, או לתמיסת מי מלח שטופטפה על לחיי אותן נשים, מבלי שאלו ידעו מה הם מריחים. מיד לאחר מכן הנבדקים השתתפו במשחק שנועד לעורר בהם אגרסיות, ומתבסס על שיטה מתוקפת למדידת התנהגות תוקפנית בתנאי מעבדה. במסגרת המשחק, החוקרים גרמו לנבדקים להאמין שהם משחקים מול שחקן נוסף שמדי פעם מתגרה בהם וגורם להם להפסיד כסף. המשתתפים יכלו לבחור אם לנקום בו, מבלי לקבל על כך תגמול כספי, או להמשיך להרוויח כסף עבור עצמם. תוצאות המחקר הצביעו כי לאחר החשיפה לדמעות, ההתנהגות הנקמנית פחתה ביותר מ-44%.
הממצאים חשפו אפקט התנהגותי אנושי דומה לזה המוכר במכרסמים. עם זאת, למכרסמים, כמו גם לבעלי-חיים אחרים, יש באף איבר ייעודי לקליטת מסרים כימיים חברתיים המכונה איבר יעקובסון. לבני אדם אין איבר כזה, ולכן תהו החוקרים כיצד הנבדקים חשו באותות הכימיים. על מנת להשיב על כך, החוקרים טפטפו דמעות על קולטני ריח אנושיים שגודלו בצלוחית מעבדה. 62 מתוך כ-350 סוגים שונים של קולטני ריח אנושיים נבדקו בניסוי, וכארבעה מהם הגיבו לדמעות - למרות שהן חסרות ריח, אך לא הגיבו לתמיסת מי המלח.
החוקרים בדקו גם את השפעת האות הכימי בדמעות על הפעילות המוחית, וביצעו סריקה תפקודית של מוחות המשתתפים ב-MRI, ממנה עלה כי בעת חשיפה לדמעות חלה ירידה בפעילות של שני אזורי מוח הקשורים בתוקפנות: קליפת המוח הקדם-מצחית והאינסולה הקדמית. בנוסף, החשיפה לדמעות הגבירה את התקשורת העצבית בין האינסולה הקדמית לאמיגדלה, אזור מוחי הקשור לעיבוד זיכרונות ורגשות ומשתתף גם בעיבוד ריחות. עוד מצאו החוקרים כי קיים מתאם בין הפעילות המוחית למידת הנקמנות של הנבדקים, ממצאים המחזקים עוד יותר את ההשערה כי האות הכימי בדמעות מפחית תוקפנות.
"המחקר מצא שמערכת הריח המרכזית שלנו בעלת פוטנציאל להגיב למסרים שאנו מפרישים - שאין להם ריח. זה מרחיב את ההבנה הקיימת בנושא הזה"
"באמצעות שילוב ייחודי של מבחנים התנהגותיים, ביולוגיה מולקולרית ודימות מוחי הראינו שדמעות מפעילות קולטני ריח אנושיים, משפיעות על מעגלים מוחיים הקשורים לתוקפנות - ומפחיתות באופן משמעותי התנהגות אגרסיבית", אמר פרופ' סובל. "שורת ממצאים זו מצביעה על כך שדמעות הן מטריית הגנה כימית מפני תוקפנות. השפעה זו משותפת למכרסמים, בני אדם, ואולי גם יונקים אחרים". למעשה, מחקרים מהשנים האחרונות מצאו שכלבים, בדומה לבני אדם, מזילים דמעות כביטוי לרגש, אך טרם התגלה אם דמעות אלה טומנות בחובן מסרים כימיים שעשויים להשפיע על כלבים אחרים, או על אנשים.
3 צפייה בגלריה
"דמעות הן מטריית הגנה כימית מפני תוקפנות". פרופ' נועם סובל ושני אגרון
(צילום: מכון ויצמן למדע)
"קיבלנו עכשיו הבנה עמוקה של ההתנהגות הזאת בקרב בני אדם", הוסיפה אגרון, תלמידת הדוקטורט שהובילה את המחקר. "מעבר לכך, ראינו שבניגוד לדעה הרווחת, בכי זה ככל הנראה מנגנון אבולוציוני משותף לכל היונקים, שהמטרה שלו היא להוריד תוקפנות באמצעות אות כימי שנמצא בנוזל הזה. זה מעבר להבנה של התנהגות בבני אדם, זו פיסת מידע על יונקים בכלל".
לדבריה, "מה שמייחד את העבודה הזו ספציפית זה שהראנו שקולטנים באף שלנו יכולים להגיב למדיום שאנחנו מפרישים - שאין לו ריח. מערכת הריח המרכזית שלנו בעלת פוטנציאל להגיב למסרים כאלה, וזה מרחיב את ההבנה הקיימת בנושא הזה. למעשה, יש לה תפקיד נוסף בקליטת סיגנלים שלא בהכרח יש להם ריח".
"תינוקות למשל לא יכולים לדבר, ולכן מידת ההסתמכות שלהם על תקשורת כימית, במיוחד בהקשר של הגנה עצמית, עשויה להיות הרת גורל"
המחקר הנוכחי לא בדק את השפעת החשיפה לדמעות על הנשים, אך אגרון ציינה כי "בכוונתנו לחקור זאת, כי כרגע התמונה חסרה, ואנו צריכים לקבל תמונה מלאה יותר על התפקיד החברתי של דמעות". לדבריה, "כשיצאנו לדרך ידענו שחשיפה לדמעות מורידה את רמות הטסטוסטרון, וידענו שלירידה זו השפעה גדולה יותר על גברים מאשר על נשים בכל הנוגע לתוקפנות. לכן בדקנו גברים תחילה. אבל צריך וחשוב לבדוק איך זה משפיע גם על נשים.
"בנוסף, התמודדנו עם קושי מחקרי הנובע כנראה ממוסכמות חברתיות, כשחיפשנו תורמי דמעות, הגיעו בעיקר תורמות", הוסיפה אגרון. "האיסוף של החומר, הדמעות, היה קשה מאוד. הרבה אנשים מעידים שהם בוכים בקלות, אך לא פשוט לאסוף את הדמעות האלה. על כל 100 אנשים שהגיעו, הצלחנו לאסוף דמעות רק משישה אנשים בממוצע. אנחנו ממשיכים לאסוף דמעות ונבדוק את זה גם על נשים".
אגרון התייחסה גם לאפשרות של בני האדם להיחשף לסיגנל הזה במהלך חייהם, ולא בתנאי מעבדה, וציינה כי "כל אחד מאיתנו חשוף לכך לאורך חייו. זו התנהגות שמורגשת במהלך חיינו, למשל כשאנחנו מחבקים אדם בוכה או מנשקים לחיים עם דמעות, זו התנהגות אנושית וכלל תרבותית, לכן זה לא משהו שנחשף אליו רק בתנאי מעבדה". היא הדגישה גם את חשיבותם של מסרים כימיים במצבים שבהם מסרים מילוליים כלל אינם אפשריים, ואמרה: "תינוקות למשל לא יכולים לדבר, ולכן מידת ההסתמכות שלהם על תקשורת כימית, במיוחד בהקשר של הגנה עצמית, עשויה להיות הרת גורל".
מחקרים רבים, במיוחד במכרסמים, מצאו כבר בעבר כי מלבד שמירה על לחלוחית העין, דמעות של יונקים מכילות גם כימיקלים המעבירים מסרים חברתיים. כך למשל, נוזל הדמעות של עכברות מכיל חומרים המשפיעים על רשתות עצביות במוחותיהם של עכברים, ומובילים להתנהגות פחות אלימה. בקרב חולדים, זכרים הנמצאים בתחתית הסולם החברתי מורחים עצמם בדמעות כדי להפחית את התוקפנות כלפיהם מצד זכרים דומיננטיים.
המחקר נערך בשיתוף פעולה עם ד"ר קלייר דה מארץ' שהייתה פוסט-דוקטורנטית במעבדתו של פרופ' הירואקי מאטצונאמי באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה. בנוסף, במחקר השתתפו גם רעות וייסגרוס, ד"ר אוה מישור, ליאור גורודיסקי וד"ר טלי וייס מהמחלקה למדעי המוח במכון ויצמן, וד"ר עדנה פורמן-הרן מהמחלקה לתשתיות מחקר מדעי החיים במכון.
