בחודש מאי האחרון החל לסבול אורי מיכאל מכאבים עזים בצוואר. הוא לא העלה אפילו על קצה דעתו כי אותם כאבים שפוקדים אותו יובילו אותו למלחמה עיקשת על עצמאותו של גופו שלו. עד אותו יום הוא ניהל חיים שגרתיים, עבד כפרסומאי מצליח והיה פעיל באופן ספורטיבי כטריאתלט חובב. ואז, פתאום באמצע החיים, הגוף בגד.
"אלה לא היו כאבים רגילים אלא כאבים עזים, כאבי תופת", מספר היום מיכאל, בן 46 ממזכרת בתיה. "זה השפיע גם על הגפיים שלי. פתאום הרגשתי שאני לא יכול להזיז את כף היד. הרגשה כאילו אני נשרף, בוער. התמוטטתי בבית, פתחתי את הראש ופוניתי לבית החולים. הגעתי לקפלן, אמרתי להם 'אני עולה באש'. נתנו לי מורפיום כדי שאוכל לתפקד. לא יכולתי לעמוד או אפילו לשבת על המיטה. הרופא הושיב אותי ואני פשוט נופל". צפו בו במהלך השיקום:
השיקום של אורי מיכאל
(קרדיט: בית החולים השיקומי רעות)
לאחר סדרת בדיקות בבית החולים, התבררה התמונה המלאה. מיכאל נדהם. "הרופאים עשו לי CT ראש ורצו לשחרר אותי הביתה. אמרתי להם 'תקשיבו אני עם כאבי תופת ביד, במיוחד בצוואר'. עשו לי עוד CT וראו ששתי חוליות בעמוד השדרה שלי אכולות לגמרי –חוליות C6 ו-C7 פשוט נהפכו לפלסטלינה. הן נאכלו על ידי חיידק שנכנס לי לגוף שנקרא סטפילוקוק, ממשפחת הסטרפטוקוק. הוא נמצא לכולם על העור אך אין לו השפעה, ומשום מה אצלי איכשהו הוא חדר לגוף ועבר את המערכת החיסונית. הדבר גרם לפגיעה עצבית כתוצאה מהלחץ על חוט השדרה. המזל שלי הוא שהוא לא נקרע, כי אם זה היה קורה, הייתי הופך משותק".
4 צפייה בגלריה
אורי מיכאל בעת תרגול פיזיותרפיה, בית חולים רעות
אורי מיכאל בעת תרגול פיזיותרפיה, בית חולים רעות
מיכאל בעת תרגול פיזיותרפיה
(צילום: בית החולים רעות)
איך זה קרה, לאיש עד היום אין תשובות. "אף אחד לא יודע", הוא מאשר, "הרופאים חשבו שזה נגרם עקב טיפול שיניים אך לא עברתי שום טיפול כזה. בפברואר האחרון הייתי בארצות הברית, עלתה השערה שזה אולי משם. כמובן שאם לא היו עולים על זה בזמן זה יכול היה להתפשט לכל עמוד השדרה. תחשוב לאן זה היה יכול להגיע".
בשל חומרת מצבו הוכנס מיכאל במהירות לחדר הניתוח. "עשו לי ניתוח מאוד מורכב של חמש-שש שעות כדי להחליף את החוליות הפגועות ולקבע אותן לחוליות הבריאות", הוא מסביר, "הייתי מאושפז 20 יום ואז התחיל הסיפור האמיתי. לאחר מספר ימים בבית כשאני מרותק למיטה ולא יכול לזוז הגעתי לבית החולים השיקומי רעות".
אורי מיכאל: "הגעתי לבית החולים על כיסא גלגלים. אם הייתי עומד, הייתי עושה שני צעדים וכבר צריך לשבת. הייתה לי חולשה מטורפת. לא יכולתי לשלוח הודעה בטלפון, לפתוח כפתור במכנס או לפתוח בקבוק מים. בעקבות הניתוח גם איבדתי את הקול. לא הצלחתי כמעט לדבר. הצוות בבית החולים עבד איתי מהרגע הראשון. כל אחד בתחומו עשה את המקסימום כדי שאהיה במצב יותר טוב"
מיכאל ניצב בפני האתגר המשמעותי בחייו – שיקום. דרך ארוכה עמדה לפתחו, אך הוא מספר כי היה נחוש לצאת כמנצח. "הגעתי לבית החולים על כיסא גלגלים. אם הייתי עומד, הייתי עושה שני צעדים וכבר צריך לשבת", הוא מתאר את הקושי הגופני שבו היה נתון. "הגוף היה מתעייף בצורה קיצונית. הייתה לי חולשה מטורפת. לא יכולתי לשלוח הודעה בטלפון, לפתוח כפתור במכנס או לפתוח בקבוק מים. בעקבות הניתוח גם איבדתי את הקול. לא הצלחתי כמעט לדבר, אך הצוות בבית החולים עבד איתי מהרגע הראשון: הפיזיותרפיסטים, המרפאים בעיסוק, קלינאי התקשורת, הפסיכולוגים, האחים והצוות – כל אחד בתחומו עשה את המקסימום כדי שאהיה במצב יותר טוב".
4 צפייה בגלריה
אורי מיכאל לאחר הפציעה
אורי מיכאל לאחר הפציעה
אורי מיכאל בימים הראשונים בבית החולים
זה לא היה פשוט. "הייתי צריך להסתובב עם צווארון על הצוואר יום ולילה. חוץ מבזמן מקלחת הוא לא היה יורד ממני. חיברו לי אביזר לזרוע ודרכו קיבלתי אנטיביוטיקה כל ארבע שעות באופן קבוע, שש פעמים ביום. היו מעירים אותי כל לילה כדי שאוכל לקבל אותה. בנוסף, הייתי צריך לעבוד מאוד קשה, ממש עקב בצד אגודל. כל יום עשיתי צעד ועוד אחד ועוד אחד. לאט-לאט לימדנו את המוח מחדש איך ללכת. אני פרפקציוניסט, מהרגע הראשון השקעתי המון, ממש לקחתי את זה לקצה. הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: או להציל את החיים שלי או לוותר".

להתחיל מאפס

את ההבטחה שלו לעצמו הוא אכן קיים. "הייתי נשאר אחרי שכולם הולכים הביתה ומתרגל. מסיים טיפול וממשיך לעבוד. בזמן הפנוי שהיה לי הייתי מגיע למרפאה בעיסוק כדי שתיתן לי עוד תרגילים. זה אולי נראה מובן מאליו אך זה ממש לא מובן מאליו. זה הרבה ייסורים ודרך מאוד קשה שצריך לעבור. יום אחד לקחו לי את כיסא הגלגלים, אמרו לי 'אין יותר'. אחרי זה עברתי להליכון וגם אותו לקחו לי בסופו של דבר. הרופאים אמרו לי 'תקשיב למטפלים שלך' וזה מה שהציל לי את החיים. למזלי אבא שלי ואשתי היו איתי כמעט כל יום".
ההתמדה השתלמה. לאחר כארבעה חודשים אינטנסיביים של תרגול גופו החל להתאושש. הוא שוחרר מאשפוז במחלקת השיקום וממשיך בטיפול השיקומי במסגרת אשפוז יום בבית החולים. כטריאתלט בעברו הוא כבר מתאמן בטיפול על ריצה, ובחודש הבא צפוי לסיים את הטיפולים כשהוא מתפקד באופן עצמאי. גם לשגרת הכושר שכה אהב הוא הספיק לחזור.
4 צפייה בגלריה
אורי מיכאל בטיפול קלינאות תקשורת
אורי מיכאל בטיפול קלינאות תקשורת
מיכאל בעת טיפול קלינאות תקשורת
(צילום: דוברות בית חולים רעות)
"הרופאים אמרו שגם אם לא היית עושה כלום זה היה עובר באופן ספונטני, אבל לא לאחר ארבעה חודשים. למזלי הייתי ספורטאי והכנתי את עצמי לטריאתלון לפני שזה קרה. לפני המחלה הייתי כל שבוע שוחה שני ק"מ, רץ עשרה ק"מ ורוכב 30 ק"מ. כל יום משהו אחר", הוא אומר, "להגיד שאני מאה אחוז? אני לא. אני הולך, אני מרים דברים, אני בסדר, אבל לא מה שהייתי לפני. אבל מבחינתי, אם היית אומר לי לפני חודשיים שאני אחזור לרוץ זה היה נשמע כמו מדע בדיוני. אמיתי".
אורי מיכאל: "קיבלתי פרספקטיבה חדשה. פתאום הכול מקבל פרופורציות. פעם היו צופרים לי בכביש והייתי מתעצבן. היום אני שואל את עצמי 'על מה אני מתעצבן?'. הבנתי שהחיים הם מעל הכול. פתאום שאתה נושם, הולך, מריח את העצים, שומע את ציוץ הציפורים – זה מה שחשוב. ואיפה הדברים האלה היו קודם?"
הוא מוסיף: "לחשוב שאני ארוץ, אפילו אתרומם מהרצפה היה נשמע לא אפשרי, ועכשיו להתחיל לרוץ זה כמו לקבל את החיים שלי במתנה. זו בעצם המסקנה שלי מכל מה שקרה: עקשנות, התמדה ונחישות. בלי זה לא הייתי מגיע לכלום. אחד הרופאים אמר לי שניצחתי את הסטטיסטיקה כי במקרים כאלה זה היה יכול להיגמר רע מאוד".
ד"ר דיאנה גולדין, מנהלת מחלקת השיקום שבה אושפז אורי בבית החולים רעות תל-אביב, מספרת על הטיפול במיכאל: "מצבו הלא-שגרתי של אורי, זיהום ללא מקור ידוע וההתפתחות הדרמטית שהובילה לניתוח דחוף ולאחריו שיקום ממושך - הובילו בתחילה לחשש מאוד גדול שלו לגבי השלכות הפגיעה על התפקוד שלו. מאדם שמנהל חיי שגרה פעילים, העצמאות שלו נפגעה משמעותית.
ד"ר דיאנה גולדין, בית חולים רעותד"ר דיאנה גולדין, בית חולים רעותצילום: דוברות בית חולים רעות
"הוא הגיע אלינו לאשפוז כשהוא מרותק לכיסא גלגלים, עם סיבולת כללית ירודה, חוסר שיווי משקל, פגיעה מוטורית בגפיים העליונות, בעיקר בידו הימנית הדומיננטית. עם זאת הייתה לו מוטיבציה גבוהה מאוד, הבנה ותובנה ששיקום מצריך תעצומות רבות ויכולת התמדה. שיתוף הפעולה והמוטיבציה של המטופל הם תנאים הכרחיים להצלחת התהליך השיקומי. אורי התמסר לתהליך ולצוות המקצועי ואנחנו שמחים לראות אותו חוזר לחיים".
ליבי בן שושן–ברבי, קלינאית תקשורת, אחראית מחלקת שיקום ברעות: "לאחר ניתוחים צווארים עלולות להופיע הפרעות קול מסוגים שונים: פגיעה נוירולוגית בעצבים של מיתרי הקול או פגיעה מכנית במיתרים. במקרה של אורי, בגלל המנח של הגוף והצווארון שהוא נזקק לו, נגרם מתח צווארי מאוד גדול שהוביל למאמץ גרוני משמעותי. אורי התעייף משמעותית בעת דיבור, טון הדיבור היה מאוד גבוה, כיוון שהמיתרים היו מתוחים. הוא גם היה מאוד כפוף, דבר שהשפיע על התמיכה הנשימתית שהיא הבסיס לכל הפקה קולית. לא הייתה לו עתודה נשימתית כדי לייצר משפט.
ליבי בן שושן-ברבי, קלינאית תקשורת, בית חולים רעותליבי בן שושן-ברביצילום: דוברות בית חולים רעות
"בתהליך השיקום עבדנו על נשימה והרפיה של שרירי הלרינקס (המתח הצווארי), הורדת טון הדיבור. בשיקום, לכל מטופל יש את הצרכים והמטרות הספציפיות שלו. במקרה של אורי, הדיבור הוא חלק מהותי בעיסוק שלו בעולם הפרסום מול הלקוחות ולכן כעת אנחנו בעיקר מתמקדים בשיפור היכולת ליצירת שיח לאורך זמן. כל מפגש אורי מכין הרצאה בנושא שהוא בוחר כשהמטרה היא לתרגל מיומנות ולשפר את התפקוד של הדיבור הספונטני הממושך".

"היום אני רוצה לעזור לאחרים"

האתגרים שעמדו בפניו עוד רחוקים מלהסתיים, אך כיום כשיש לו את הביטחון שלו בעצמו, הוא ממשיך לפעול כדי לשקם את עצמו. "אני הולך בכל יום ארבעה ק"מ. אשתי ארגנה לי אופני כושר בבית ואני רוכב עליהם חצי שעה בכל יום, עולה ויורד במדרגות, עושה שכיבות סמיכה ותרגילי מתיחות לבטן לשרירי ההמסטרינגס והארבע-ראשי. שעתיים אימון בכל יום. האימונים האלה לא כוללים את הטיפולים שאני מקבל ברעות".
במהלך הזמן שעבר בתקופת השיקום החל לתעד בכתב את הדברים שעברו עליו. "כל פעם שהיו לי כמה דקות כתבתי וכתבתי וכתבתי עד שהגעתי ל-11,000 מילים", הוא מספר בהתרגשות, "בהוצאת 'עברית' אהבו את זה ויוציאו את זה כספר קצר, אפילו יש כבר כריכה". אך יותר חשוב מזה, הוא מספר כי למד גם שיעור חשוב לחיים.
4 צפייה בגלריה
אורי מיכאל לפני הפציעה
אורי מיכאל לפני הפציעה
מיכאל לפני הפציעה
(צילום: אלבום פרטי)
"קיבלתי פרספקטיבה חדשה", הוא מצהיר, "פתאום הכול מקבל פרופורציות. היו צופרים לי בכביש פעם והייתי מתעצבן. היום אני שואל את עצמי 'על מה אני מתעצבן?'. אם לקוח מתעצבן בעבודה אני כבר לא לוקח ללב. פעם התייחסתי לשטויות, היום כול זה לא קיים. הבנתי שהחיים הם מעל הכול.
"פתאום שאתה נושם, הולך, מריח את העצים, שומע את ציוץ הציפורים – זה מה שחשוב. ואיפה הדברים האלה היו קודם? היום אני מבין שגם אם יש תקלה בעבודה הכול ייפתר, יהיה בסדר. זה לא חדר מיון, זה לא טיפול נמרץ. אני חושב שאם כולם היו כאלה היינו הרבה יותר סבלניים ומכבדים אחד לשני. היום אני מכבד כל אדם באשר הוא. לא שקודם לא, אבל היום הרבה יותר כי אני מבין מה יכול לקרות בכל רגע".
ומה מכאן? את העזרה שקיבל הוא כבר מתכנן להעביר הלאה. "אני רוצה לעזור לאחרים", הוא אומר, "אני ארצה בעתיד להתנדב במד"א או בבית חולים ברעות. כל מה שחשוב לי עכשיו זה לעזור לאנשים אחרים שהיו באותו מצב שהייתי. אני מרגיש שאני יודע מה עובר עליהם. תנו לי לעזור, תנו לי לטפל. בכל יום שעובר אני מבין ששום דבר לא מובן מאליו".