כולנו לפעמים חוטאים בפטפטת: אומרים משהו שבדיעבד היינו מעדיפים לא לומר, ממשיכים למשפט אחד יותר ממה שהתכוונו. "דיבור יתר" היא בעיה שכולנו מכירים, אבל רובנו מסוגלים להקשיב לקול הקטן בראש שלנו שמתריע שכדאי לתת גם לצד השני להתבטא. לא מדובר בילדים קטנים שמתקשים להפסיק לפטפט בהתאם לשלב ההתפתחותי שלהם, או בקשישים בעלי הלך רוח נוסטלגי. הכוונה היא לאנשים בוגרים שהדיבור הבלתי פוסק שלהם הופך להפרעת תקשורת של ממש.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"דברני יתר לא יכולים להתעורר יום אחד ולבחור לדבר פחות", מסביר דן ליונס בספר המצליח "תסתמו את הפה (STFU): הכוח של לשתוק בעולם רועש". ליונס הוא עיתונאי טכנולוגיה בכיר לשעבר שהפעיל בזמנו בלוג סאטירי בשם סטיב ג'ובס - בלוג שהפך לכל כך פופולרי עד שגם ג'ובס עצמו וגם ביל גייטס הודו שנהגו לקרוא אותו. ליונס גם כתב עבור הסדרה המצליחה של HBO "סיליקון ואלי", והוא מעיד על עצמו שהוא אוהב לתת הרצאות ושהוא ההגדרה של דברן יתר. ככזה, הוא החליט לחקור מיהם האנשים שלא מצליחים להפסיק את השטף המילולי שלהם ומה מאפיין אותם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אצל דברני יתר הדיבור הוא כפייתי", כותב ליונס. "הם מדברים הרבה יותר מכל השאר, והם עושים זאת כל הזמן, בכל הקשר ובכל מקום, גם כשהם יודעים שאחרים חושבים שהם מדברים יותר מדי. הם ממשיכים לדבר אפילו כשהם יודעים שזה יפגע בהם. הם פשוט לא יכולים להפסיק".
הקהילה המדעית הגדירה את דברני היתר כ-Talkaholics, כלומר מכורים לדיבור. בני הזוג ג'יימס מקרוסקי ווירג'יניה ריצ'מונד יצרו שאלון לאבחון עצמי של דיבור יתר, לאחר שחקרו את התופעה שמאפיינת גם את ג'יימס מקרוסקי. פרט למחקר של בני הזוג, יש תת-ייצוג של דברני יתר בקהילה המדעית, שמתמקדת יותר בחקר הביישנות ובאנשים שנמנעים מתקשורת. חושדים שאתם או הקרובים לכם מדברים יותר מדי? נסו את המבחן בעצמכם - הוא נמצא ממש בתחתית הכתבה.
"דיבור יתר או 'שלשול מילולי' הוא סימפטום של חוסר ויסות עצמי", מסבירה ד"ר עידית גוטמן מבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, "כשהברקסים לא פועלים וקשה לעצור. בשפה המקצועית זו בעיה בפרגמטיקה של השיח. מבחינה נוירולוגית, יש תת-פעילות של הקורטקס הפרה-פרונטלי (קליפת המוח הקדם-מצחית). זה אזור במוח שמתפתח בהדרגה, ועוזר לנו לעכב ולבלום את עצמנו. האזור הזה בקושי מתפקד אצל ילדים קטנים, ולכן קשה להם להפסיק לדבר או לצעוק".
יכולים להיות גם הסברים פיזיולוגיים או התנהגותיים. דיבור יתר יכול להתרחש כתוצאה של פגיעה במרכזי הבקרה של הגוף (למשל פגיעת ראש) או של הפרעה דו-קוטבית, או להתלוות להפרעת קשב וריכוז. "אנשים נרקיסיסטים או מגלומנים לרוב אינם קשובים לאחר ומאוהבים בקול של עצמם", מסבירה ד"ר גוטמן. "הם מרגישים שאין להם מה להרוויח מאנשים אחרים. הם נוטים להרבות בדיבור ויש להם כוח חברתי או פוליטי, וכך זה מתקבל".
גם חרדה חברתית יכולה לגרום לעיתים קרובות לדיבור יתר. "חרדה חברתית מובילה לדיבור לא מרוסן, ובכך מגבירה את החרדה באופן שיוצר לופ שלילי" - כך מסביר באתר "פסיכולוגיה היום" הפסיכולוג ד"ר רוברט נ. קראפט. "מה שיכול לעזור לנו הוא להכיר בחרדה, ולבקש עזרה מחברים שיכולים להנחות ולעודד אותנו".
בילדות, רובנו לומדים שלא כדאי לדבר ללא שליטה והחברה מלמדת אותנו לשתוק. רבי עקיבא לימד ש"סייג לחוכמה שתיקה". ברחבי העולם דברני יתר זוכים לשמות גנאי, כפי שמדגים ליונס בספרו: באיטליה, דברנים הם כאלו שבזמן המונולוג שלהם "אפשר לתפור כפתור"; ביפן, שמכבדת שקט, יש אמרה שלפיה "אם הציפור הייתה שותקת, היא לא הייתה נורית"; בהודו הילדים לומדים אגדת עם על ה"צב המדבר" (Batuni Kachua), שדיבור היתר שלו מוביל לאסון. כשהנהר מתייבש, שני אווזים מעבירים את הצב המלהג באמצעות מקל שאותו הוא מחזיק בפה שלו. מאחר שהוא לא מצליח לעמוד בפיתוי ולא מסוגל להפסיק לדבר, הוא שומט את המקל שמחזיק אותו וכך נופל אל מותו. "ככה אנשים חווים אותנו, דברני היתר: הם מפנטזים על מותנו", כותב ליונס בספרו.
והנה הסתירה הכואבת: "ההצלחה שלנו נמדדת לפי כמה תשומת לב אנחנו מושכים", הסביר ליונס בריאיון למגזין "טיים" לרגל צאת ספרו. "תשיגו מיליון עוקבים בטוויטר, תהפכו למשפיענים באינסטגרם, תיצרו וידאו ויראלי, תרצו ב-TED. אנחנו חיים בעולם שלא רק מעודד דיבור יתר אלא דורש זאת בפועל". כלומר, מצד אחד החברה מלמדת אותנו משלב מאוד מוקדם שעדיף לנו לשתוק, ומצד שני מצופה מאיתנו להתקדם באמצעות הבעה מתמדת.
מכיוון שהגורמים לתופעה מגוונים, ליונס מאפיין ארבעה סוגים של דברני יתר. הקבוצה הראשונה הם "דברני אגו": הטיפוס של הגבר הצעיר עם הביטחון העצמי הגבוה שמגיע מעולם ההיי-טק וחושב שהוא יודע הכול.
קבוצת הדברנים השנייה היא "דברנים לחוצים", כאלה שהשטף המילולי מרגיע להם את החרדה. הם מדברים יותר מדי עם כולם, עם נהגי מוניות ועם מוכרים בסופר, עם הקולגות בעבודה ועם המשפחה. הם מלהגים את עצמם לדעת בלי הפסקה, כי עצם קיום האינטראקציה מלחיץ אותם והם לא יודעים כיצד להתמודד.
הדברנים ה"מהרהרים" הם קבוצה נוספת, ונחשבים לנדירים יחסית. מדובר באנשים שמוצפים במחשבות ומתקשים להכיל את כל המילים והמסרים. לפי קלינאית התקשורת מרינה ברין, מדובר ב"אנשים בהצפה רגשית שחוששים שהמחשבה תברח להם. זה קורה גם לאנשים שקשה להם להיחשף לדעות ולמחשבות של אחרים, מתוך ניסיון לגונן על עצמם. יש להם קושי לאפשר לעצמם חופש מחשבתי. במקרים אחרים ישנו קושי בשליפת מילים, כך שמנסים למצוא את המילה שרוצים ומשתמשים בהרבה מילים מסביב בניסיון להגיע לפואנטה. ישנם גם מקרים שבהם הסיבה לדיבור היתר היא צורך רגשי, מפני שהם כל כך נרגשים ונהנים מהתוכן".
לבסוף ישנם ה"קשקשנים". הדיבור שלהם מתמלל התרחשויות פנימיות, ללא פילטרים וללא התחשבות בצד השני. "את מה שהם היו אמורים לעשות בראש, ואז לנסח במילים, הם עושים תוך כדי הדיבור", מסבירה ברין. "הם עוד לא סיננו מתוך זה את מה שהם רוצים שהמאזין יבין".
מתי דיבור יתר הופך להפרעה של ממש?
"כשהמאזין מתפספס ומרגיש שהתגובה שלו לא מעניינת, שהנוכחות שלו חסרת משמעות. אם אין חוויה של הדדיות בשיח, זה חוצה את הגבול בין סגנון תקשורת לבין השפעה על התפקוד היומיומי".
אם אני מכירה אדם שמתקשה בוויסות הדיבור, כדאי לי להעיר?
"אני לא חושבת שכדאי להעיר לאדם על איך שהוא מדבר, אבל כדאי לעצור ולומר - 'חשוב לי להבין אותך ולמה התכוונת'. או לומר, 'רגע, חשוב לי שתקשיב גם לי, כי הקשר איתך חשוב לי'. כלומר, להזכיר לאדם בצד השני שיש פה מישהו שמקשיב. כך, זו הקשבה בשביל להבין ולא הקשבה פסיבית. ניתן לבצע הקשבה אקטיבית, שיש בה שאלות, כדי להגיע להבנה ולייצר קשר ביחסים".
איך נוכל לוודא שהצד השני מקבל את המסר שלנו?
"אפשר ללמוד כיצד לחלק את המסר לחלקים יותר קטנים. כדאי להמתין לרגע לתגובה מהצד השני, או לשאול 'איך זה נשמע לך?'. ההפסקה לשאלה מאפשרת לאחר להשתלב בשיחה. פעמים רבות, המאזין יכול לכוון אותנו לחלק הבא שירצה לשמוע".
אפשר לטפל בדיבור יתר אצל קלינאית תקשורת. "טיפלתי בבחור מקסים, בן 22, שרצה שייקחו אותו ברצינות בעבודה ושיקדמו אותו", מספרת ברין. "הייתי צריכה לעצור אותו כמה פעמים כשהוא דיבר כדי לרדת לסוף דעתו. שאלתי שאלות מכוונות. הייתה אצלו אסוציאטיביות מאוד גדולה. העבודה הייתה לבדוק את הכוונות התקשורתיות שלו, להגדיר מה הוא רוצה לומר. אתה רוצה לשתף או לשאול אותי שאלה? אם רוצים לשתף, להשתמש במבנה של נרטיב. מה הרקע, מי הדמות, מה היא רוצה, מה קרה לה ואיך זה נגמר. המבנה מאפשר ניהול שיח ממקום אחר. זאת, בהנחה שיש לו את היכולת לעצור ולעשות בקרה עצמית ולהגדיר".
אחת הטכניקות היא שימוש במבנים נרטיביים קיימים, כלומר למידה של מבנה של סיפור, עם התחלה, אמצע וסוף, כמעין בסיס לשיחה. "גם לשיתוף יש מבנה מקובל. חקרו ומצאו שגם ילדים צעירים, בשלב כלשהו, מתחילים להשתמש בבניית נרטיב. הם לומדים איך לספר סיפור כך שיבינו. יש רקע, דמות שיש לה מטרה או בעיה, פתרון וסוף. ללא המבנה הזה המאזין עלול ללכת לאיבוד". המטרה של שימוש בנרטיב היא "הכוונה של המודעות", מסבירה ברין. "זה כמו מפה. אפשר לצאת מהבית ולהסתובב, או לדעת לאן אתה הולך. אם אתה לא מכיר את הדרך, אתה יכול להיעזר במפה כדי לייעל את המסלול".
היכולת לעצור היא לא רק הבעיה אלא גם הפתרון. ברגע שנעצור את שטף השיחה כדי לבדוק אם הצד השני מבין, נוכל למנוע את דיבור היתר. "חשוב להבין שזה שהתחלנו לדבר, זה לא אומר שחייבים לסיים את המונולוג בעוד זמן רב. צריך לבדוק בכל פעם מחדש ולשאול, 'רצית לשאול אותי משהו?' - ברגע שבודקים פחות מפספסים. כשאנשים מתחילים לעשות זאת, הם מגלים שהם לא איבדו את התור שלהם. זה עוזר להבין מה מעניין את המאזין, בשונה אולי ממה שחשבנו, ואולי אפילו לקבל רעיון חדש ומבריק".
דרך נוספת לטיפול היא לבצע עבודת הכנה לשיחות חשובות, כדי לוודא שהמסר שלנו יובן. "אם מדובר בשיחות משמעותיות אפשר להתכונן מראש. יש מתודולוגיות לכל סוג של אינטראקציה". יש שיטות נוספות, כולל לסגור את הפה או למלא את הפה במים (פשוטו כמשמעו - שתיית כוס מים תעכב את המשך הדיבור).
ישנן גם דרכים לבחון את תגובות הצד השני. ד"ר קראפט מציע: "כשאנשים רוצים לדבר בזמן שאתה מדבר, הם יישענו קדימה, יסתכלו עליך, יזיזו את הידיים שלהם ויתחילו לומר משהו. אם הם חסרי מנוחה בזמן שאתם מדברים הם ינתקו קשר עין, יבדקו את הסלולרי שלהם, יזיזו את הרגל או אפילו יעמדו. אם התגובות האלו קורות, זה סימן להפסיק לדבר".
גיל נוה מעיד על עצמו שהוא אדם של "יותר מדי" מילים. עבורו, הדיבור הוא צורך מתמיד, כזה שהוא למד לנווט ולהפיק ממנו את המיטב. המילים מציפות אותו: הוא מנהל דיאלוגים שלמים עם הקרובים אליו בראש ומדבר גם מתוך שינה - לפעמים אפילו בטלפון. "כבר קרה שראיתי שהתכתבתי עם חברים בוואטסאפ תוך כדי שינה, והם אמרו שדיברנו בטלפון תוך כדי שישנתי וסירבתי לנתק את השיחה!", הוא משתף.
נוה למד לנצל את דיבור היתר לטובתו, עד כדי כך שכיום הוא משמש דובר ארגון אמנסטי אינטרנשיונל ישראל, אבל לא תמיד זה היה כל כך פשוט. כתלמיד בשיעורי מחול, הוא התקשה לקבל את ההסברים המופשטים של המורים והבין שהוא חווה את העולם בצורה מילולית יותר מאחרים. כתלמיד בבית הספר חווה ביקורת מהילדים בכיתה, שלא תמיד הצליחו להכיל את הפטפטנות שלו. "אמרו לי הרבה פעמים 'שתוק, תן לאחרים לדבר'. אמרו לי גם שאני לא יודע הכול, שיש עמדות אחרות. ביסודי היו בדיחות כמו 'גיל קורא להנאתו את ספר הטלפונים'", הוא נזכר. "בלימודי המחול היה לי קשה, כי צריך לתרגל ולעשות ואין זמן לנהל שיח. הכנסתי את הדיאלוגים פנימה. דיברתי עם עצמי בשקט תוך כדי".
עם השנים הדיבור המתמיד, הפנימי והחיצוני, הפך קל יותר לניהול. נוה לימד את עצמו כיצד "לסגור את הפה. פשוטו כמשמעו. נעשה קל יותר לעצור". לפעמים זה מאתגר גם במסגרת התפקיד כדובר: "יש מקרים שבהם הצורך הוא 'להרוג' את האייטם. לתת לכתב תגובה יבשה שמנטרלת את העניין. האינסטינקט שלי הוא לדבר עם הכתב, אבל אני צריך לעצור. אני כותב את התגובה המלאה שהייתי רוצה לתת, ואז מתוך שלושת העמודים שכתבתי אני שולף את המילים הרלוונטיות. אני עושה זאת בעזרת דיאלוג עם הצוות".
נוה משתמש בטקטיקות מעולם התקשורת ומעברו המקצועי כדי להבין כיצד לחדד את המסרים שלו. "בעברי עבדתי כמבזקן ב-ynet. אני משתמש בטכניקות משם כדי להבין מה קריטי ואיך לומר זאת בקצרה. אני שואל את עצמי, 'האם מישהו כבר אמר את זה?'. זה מחרפן אנשים כשחוזרים על מה שנאמר, ואני לא רוצה לחרפן אותם. לא כולם צריכים לשמוע כל מה שאני חושב כל הזמן".
בעבודתו הנוספת, כמי שמגלם את מלכת הדראג גלינה פור דה ברה, הוא תמיד מופיע עם פרטנרים. "אני לא רק דברן יתר, אלא דברן יתר שצריך דיאלוג". בהופעות הוא מבקש מהדי.ג'יי שיסמן לו מתי הדיבור הופך מעיק. "לקח לי זמן להבין שיש לי את היכולת ללרלר מקצועית. כשהתחלתי לחשוב על האופציה של ערב דראג סולו, ישבתי עם החבר הכי טוב שלי ואמרתי לו שאני חייב להכין המון חומרים כדי שיהיה על מה לדבר. הוא אמר לי, 'מאמי, הרשימה הזו מספיקה לחודש, אבל אתה לא תצטרך אותה. אתה תתחיל לנהל עם הקהל דיאלוג וזה יעביר את הזמן'".
מה חשוב לך שאנשים ידעו על דיבור יתר?
"חשוב לא להיות גסי רוח לאנשים, כי זה לא עוזר. דברנות היתר הרבה פעמים מחפה על משהו. למשל רצון לא לעשות משהו, או חוסר יכולת להבין מה צריך".
יש אנשים שמוכרחים לדבר כל הזמן. הם ורבליים מאוד, ומתקשים להיות בשקט בנוכחות אנשים אחרים. איך תדעו אם גם אתם כאלה? לפניכם "מדד מקרוסקי", על שם ג'יימס סי. מקרוסקי. המדד בוחן אם אתם מכורים לדיבור ("טוקוהוליזם"), כלומר דברנים כפייתיים. את המדד המקורי אפשר למצוא פה, ולהלן הגרסה המתורגמת שלו:
ההצהרות הבאות מנוסחות בלשון זכר אך מתייחסות לכל המינים והמגדרים. קראו אותן, ודרגו את מידת ההסכמה שלכם לפי המדרג הבא:
1 = מאוד לא מסכימים, 2 = לא מסכימים, 3 = נייטרליים, 4 = מסכימים, 5 = מאוד מסכימים. סמנו לכם את המספר הרלוונטי ליד כל הצהרה כדי שתוכלו לסכם את הציון הסופי בצורה פשוטה יותר.
ההצהרות:
1. לעיתים קרובות אני בשקט בזמן שעליי לדבר.
2. אני מדבר יותר משאני צריך לפעמים.
3. לעיתים קרובות אני מדבר גם כשאני יודע שאני צריך לשתוק.
4. לפעמים אני שותק כשאני יודע שזה לטובתי לדבר.
5. אני "טוקוהוליק" (דברן מכור).
6. לפעמים אני מרגיש שאני מוכרח להיות בשקט.
7. באופן כללי, אני מדבר יותר משאני צריך.
8. אני דברן כפייתי.
9. אני לא דברן: לעיתים רחוקות אני מדבר בסיטואציות שדורשות תקשורת.
10. די הרבה אנשים אמרו שאני מדבר יותר מדי.
11. אני פשוט לא יכול להפסיק לדבר יותר מדי.
12. באופן כללי, אני מדבר פחות משאני צריך.
13. אני לא "טוקוהוליק".
14. לפעמים אני מדבר כשאני יודע שזה יהיה לטובתי לשתוק.
15. אני מדבר פחות ממה שאני צריך לפעמים.
16. אני לא דברן כפייתי.
איך לחשוב את התוצאה? ראשית, חברו את הציונים להצהרות מס': 2, 3, 5, 7, 8, 10, 11 ו-14. לאחר מכן סכמו את הציונים להצהרות 13 ו-16.
הציון הסופי מחושב כך: 12 + (סיכום תוצאות משלב 1) - (סיכום תוצאות משלב 2) = המספר שלכם.
לדוגמה: 12+36-7=41.
שימו לב: משפטים 1, 4, 6, 9, 12 ו-15 לא ידורגו.
תוצאות:
התוצאה שתתקבל תהיה בין 10 ל-50 נקודות. רוב האנשים יקבלו ציון של פחות מ-30, מה שלא נחשב באזורי הדיבור הכפייתי בכלל.
אם קיבלתם בין 30-39, אתם גבוליים, על סף הטוקוהוליקים. אתם יכולים לשלוט בדיבור במרבית הזמן, אבל לפעמים מוצאים את עצמם במצבים שבהם תתקשו לשתוק, אפילו אם זה יהיה לטובתכם.
קיבלתם יותר מ-40? אתם מתקשרים בצורה כפייתית ומכורים לדיבור.
