שום דבר לא הכין את רננה ואבישי שאול ללידה השקטה שנחתה עליהם בהיריון הרביעי שלה. היום, כמיילדת וכמי שחוותה את הטרגדיה בעצמה, היא מוכנה לחשוף את סיפורם לראשונה, שמונה שנים אחרי. "זה היה בשליש האחרון של ההיריון. אני לא יודעת כמה זמן בדיוק לא הרגשתי תנועות, לכן אני לא יודעת כמה זמן נשאתי בתוכי תינוק שלא היה בחיים. מרגע הידיעה עד לרגע הלידה בזירוז אלו היו 12 שעות אימה, הכי ארוכות בחיי".
קראו עוד:
במשך כל השנים מאז לא שיתפו בני הזוג בחוויה הקשה שעברו. "זה היה משהו פרטי שלנו, שנשאר בתוך המשפחה והסביבה הקרובה. היום, חשוב לי שאובדן היריון ולידה שקטה יהיה מדובר, ושנשים שחוות את זה יידעו שהן לא לבד, ושירגישו בנוח לפנות, לשאול ולהתייעץ. יש הרבה תחושות של אשמה וחוויה של אבל - וחשוב שגם הסביבה תכיר ותדע".
3 צפייה בגלריה
"כשאני מחבקת יולדת שבוכה ומתפרקת לי בידיים זה מעלה לי מחשבות וזיכרונות". רננה שאול
(צילום: אלבום משפחתי)
1,500 לידות שקטות בשנה
לידה שקטה היא ביטוי המתאר מצב רפואי של אובדן חיי העובר לפני מועד לידתו. להבדיל מלידת תינוק חי, אשר לרוב בוכה עם לידתו – ומכאן מגיע המונח "לידה שקטה". מנתוני ארגון הבריאות העולמי ישנן כשני מיליון לידות שקטות בעולם מדי שנה. בישראל מתרחשות כ-1,500 לידות שקטות בשנה, כך על פי נתוני משרד הבריאות.
רננה שאול (39) אם לחמישה מקיבוץ עין הנציב, חוותה לידה שקטה לפני כשמונה שנים, בשבוע ה-34 להריונה הרביעי, במהלך התנסות מעשית בלימודי מיילדות בבית חולים בצפון הארץ. בשמונה השנים האחרונות היא מיילדת בבית חולים העמק בעפולה.
"העובר כבר היה ממש תינוק", היא משתפת, "כשהרגשתי שאין דופק ושמשהו מוזר קורה בי. אמרתי למדריכה שהייתה איתי בשיעור מיילדות שאני לא מרגישה טוב והיא מיד חיברה אותי למוניטור. עשינו אולטרסאונד ולא נמצא דופק. אלו היו רגעי אימה. מהר מאוד הבנתי שאני הולכת לעבור לידה שקטה. ההמלצה הייתה לעבור זירוז וללדת בלידה רגילה, אלא אם יש סיבה לניתוח. עושים אפידורל, עוברים את כל הצירים ויולדים אל כלום. אין בכי של תינוק בחדר. התינוק מת".
"היא נראתה רגועה, כמו תינוק ישן"
זו הייתה אמורה להיות התינוקת הרביעית של בני הזוג, בת נוספת אחרי שתי בנות ובן. "אפילו על שם לא הספקנו לחשוב. בעלי היה לידי. הרגע של הלידה היה רגע מאוד קשה. רגע מקפיא של שקט ואת מקבלת לזרועות שלך תינוק שאיננו חי. המיילדות שהיו מאמות גדולות ומחבקות - היו מדהימות. הן אלה שתמכו בי כל הדרך וסייעו לנו לעשות את תהליך הפרידה מהתינוק המת.
"הכינו אותי מראש מה ואיך הולך להיות. לאחר הלידה המיילדת עטפה את התינוקת ונתנה לי אותה. לא מניחים אותה עור לעור כמו בלידת חי - כי אין שום קטע של היקשרות. אלו רגעים שאת צריכה להיפרד לא להיקשר.
"היא נראתה רגועה, כמו תינוק ישן. זה עצוב. אבל היה חשוב לנו להיפרד כי היה ברור לנו שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאנחנו רואים אותה. מניסיוני היום, אני יודעת שיש זוגות שלא רוצים להיות במעמד הזה. מתקשים. אני מאוד מבינה אותם אבל תפקיד המיילדת הוא להסביר לזוג את חשיבות הפרידה ואת ההזדמנות והמעמד החד-פעמי וכך גם מתחיל תהליך של אבל. ככה התחיל תהליך האבל שלנו. לפני הלידה שואלים את ההורים אם הם רוצים לתעד את הרגע בצילום או בקופסת זיכרון, או החתמה של כף הרגל וכף היד של התינוק. כל זוג עם מה שחשוב לו".
במה אתם בחרתם?
"אנחנו ביקשנו שיצלמו בשבילנו. זה נמצא בארכיון בית החולים. אולי מתי שהוא ארצה לראות. זו בהחלט התלבטות".
השלב הבא היה הקבורה. "בחרנו שזה ייעשה על ידי בית החולים. לא ממש הבנו את המשמעות של זה וכל ההליך היה קשה לנו גם כך. היום מניסיוני אני רואה שזו הבחירה של רוב האנשים".
עם הגעת הבשורה הקשה, הטלפון הראשון היה להורים. "הם היחידים שהיו בסוד העניינים. ביקשנו מהם גם לא לספר לילדים. היה חשוב לנו שאנחנו נהיה הראשונים שנספר להם. לא רצינו שיהיה משבר בלי שנהיה נוכחים לצידם בבית".
שיתפת את הילדים לקראת הלידה?
"לא אמרתי להם שאני הולכת ללדת אלא שאני לא מרגישה טוב, כדי שלא יהיה להם קשה יותר. כשחזרנו הביתה כינסנו אותם בסלון. אבישי ואני ישבנו ביחד עם ההורים שלי וסיפרנו להם שלא הרגשתי תנועות בבטן ושהרופאים בדקו וראו שהתינוקת נפטרה בתוך הבטן. הם לא הבינו למה זה קרה. הם המתינו לילד חי ובריא. מוות לא היה במודעות. הבת הבכורה שאלה אם עשיתי משהו לתינוק. אמרתי לה שזה לא קשור למשהו שאמא עשתה, זה פשוט קורה, ולא יודעים למה, ושפעמים רבות אין סיבה למה זה קורה. במקרה שלנו, גם אחרי נתיחה לאחר המוות – לא גילינו מה סיבת הפטירה.
"אפילו על הקהילה שבתוכה אתה חי זה משפיע. אנחנו רגילים שאישה הולכת ללדת וחוזרת הביתה עם תינוק. הקהילה מברכת, עוזרת, יש הרבה שמחה. ופה אין את זה. לכן, חשוב לשתף ולספר את מה שקרה"
"הבן הצעיר פחות הבין והבנות ממש בכו. הם מאוד חיכו לתינוקת. אבל ילדים סתגלנים וכשמסבירים להם בפשטות את הדברים - הם מקבלים את זה ממש יפה. זה היה משהו משפחתי שעברנו אותו ביחד. במצבים כאלה, בהיותי מלווה יולדות, אני מציעה לעשות תהליך פרידה עם הילדים כמו לצייר ציורים או לכתוב מכתב לתינוק. להדליק נר. משהו טקסי כדי שהילדים יוכלו גם לבטא את הרגשות שלהם. אצלנו עדיין שמורים הציורים והמכתבים שהם הכינו ופעם בשנה אנחנו מדליקים נר זיכרון. ישנן משפחות שעולות לבית העלמין. בגלל שקברנו בקבורת בית חולים, שהוא מרוחק מהבית שלנו, אנחנו לא עולים. בגן החיות התנ"כי בירושלים יש פינה לזכר כל התינוקות שנפטרו בלידה. מין אנדרטה. היינו שם פעם אחת עם הילדים אבל לא התעכבנו שם יותר מדי".
שאול משתפת בהשפעה הרחבה שיש ללידה שקטה, "אפילו על הקהילה שבתוכה אתה חי זה משפיע. אנחנו רגילים שאישה הולכת ללדת וחוזרת הביתה עם תינוק. הקהילה מברכת, עוזרת, יש הרבה שמחה. ופה אין את זה. לכן, חשוב לשתף ולספר את מה שקרה".
היו רגשות אשם? בושה?
"לא היו לי רגשות אשם. גם לא היה על מה, כי לא הייתה סיבה שבגללה זה קרה. זה לא דבר שקורה בגלל שעושים או לא עושים משהו. אלוהים אחראי על חיים ומוות. כנראה יש לו את הסיבות שלו שאני לא יודעת מה הן. גם לא הייתה בושה אלא יותר תחושה של - אז מה אני אגיד עכשיו? מה יהיה עכשיו? והתחושה המוזרה הזו של לחזור הביתה בבטן ריקה ועם ידיים ריקות.
"לכן, יש חשיבות גדולה בשיתוף הסביבה הקרובה, כך שאנשים יידעו להתייחס בהתאם ולמנוע מצבים לא רצויים. אז לא מברכים אותך במזל טוב כשאת עוברת ברחוב, אבל מציעים עזרה, מנחמים, משתתפים בצערך באמפתיה כזו שמסייעת גם לך בתוך כל ההליך של הפרידה. ויש כאלה שלא יודעים איך לעכל את זה או מתרחקים – וזה גם בסדר. יש מבוכה גם סביב זה".
"אני מציעה לעשות תהליך פרידה עם הילדים כמו לצייר ציורים או לכתוב מכתב לתינוק. להדליק נר. משהו טקסי כדי שהילדים יוכלו גם לבטא את הרגשות שלהם. אצלנו עדיין שמורים הציורים והמכתבים שהם הכינו ופעם בשנה אנחנו מדליקים נר זיכרון"
החיים חזקים יותר מהכול. ולאחר שנה וחצי ילדה שאול בת, כיום בת שש, ובן (שלוש). "עברנו את תהליך האבל ומאוד רצינו עוד ילדים. היינו בשלים ובמוכנות נפשית. התחושה נוראית וקשה כשמשהו בך מת בתוך הבטן ושנינו החלטנו שאנחנו בוחרים ורוצים חיים. גם הסביבה עודדה אותנו".
אחרי הסערה - ילדי הקשת
"הילדים שנולדים אחרי לידה שקטה", היא מסבירה, "נקראים ילדי קשת, שנולדים אחרי סערה מאוד מאוד גדולה והם כמו השמש שמפציעה ואז מבצבצת לה הקשת צבעונית ויפה. היא באמת מיוחדת מדהימה. ילדה שמחה מאוד-מאוד שנהנית מכל רגע בחיים. בהחלט קשת".
היו חששות בדרך?
"היו, והמעניין הוא שאת רובם הרגשתי רק אחרי הלידה. רק אז הרגשתי באיזה מתח הייתי. גם בעלי מאוד דאג. עם זאת, אף פעם לא הוצאנו את זה החוצה לילדים. מבחינתנו, זה היריון אחר, עם ילדה אחרת, תקופה אחרת. הכול אחר".
היא מודה שבעבודה היא לא מספרת על מה שקרה. "בוודאי לא כשמישהי עוברת תהליך כזה, וכבר היו לי מקרים כאלה. אישה שרק איבדה את הילד שלה, היא באבל גדול וכל מה שהיא רוצה זה ניחומים והשתתפות בצערה. היתרון הוא בזה שהייתי שם – ואני יודעת בדיוק מה לא לעשות".
"אישה אחרי אירוע כזה צריכה להיות בחברת אנשים שהיא אוהבת ושאוהבים אותה. שתאפשר לעצמה לקבל מהם את החיבוק והאהבה. ואם היא לא מצליחה להרים את הראש ולראות את החיים - שתפנה לטיפול. זה משתק להשאיר בבטן אובדן של ילד"
שאול גם היא משתפת בדילמת מספר הילדים. "את יודעת, בהתחלה רציתי לומר שילדתי שש פעמים ושאני אימא לחמישה ילדים חיים. אבל זה משפט שלא אפשר זרימה. כשיש פתיחות מסוימת, אני מאפשרת לעצמי לשתף יותר".
כשאת מיילדת בלידה שקטה, זה מחזיר אותך לתינוקת שלך או שאת מצליחה להתנתק?
"כשאני מחבקת יולדת שבוכה ומתפרקת לי בידיים זה מעלה לי מחשבות וזיכרונות. היום, שום דבר לא מובן מאליו, גם לא העובדה שזכיתי לצאת מבית החולים עם ידיים מלאות כשאני מחבקת תינוק חי ובריא. זה נס ודבר גדול שצריך לברך עליו. תראי, זה לא שלא היו בהתחלה שאלות ה'למה' וה'איך' אבל בתהליך האבל את מבינה שזה לא בידיים שלך וזה גם משנה אותך. היום אני הרבה יותר רגישה, גם לסביבה. כל רגש אצלי הוא יותר עוצמתי עד לכדי תחושת הצפה. מצד שני, למדתי לשמוח ולשחרר. בכלל, זה נתן לכולנו פרופורציה לחיים".
אילו טיפים יש לך לקוראת שחווה את האובדן הזה כעת?
"שתהיה בחברת אנשים שהיא אוהבת ושאוהבים אותה. שתאפשר לעצמה לקבל מהם את החיבוק והאהבה. ואם היא לא מצליחה להרים את הראש ולראות את החיים - שתפנה לטיפול. זה משתק להשאיר בבטן אובדן של ילד. גם העובדה שלא יושבים שבעה – מקשה. לכן חשוב הניחומים. בביקורים צצו סיפורים שמעולם לא סופרו של נשים שחששו או התביישו או סתם התקשו לספר ואלו דברים שלא רואים מבחוץ. ואת שומעת ורואה את כאב האימהות על אובדן החלום, אובדן התקווה, על הציפייה שלא התגשמה. לכן, יש חשיבות להעלות את הנושא למודעות, לשתף, לשים את הדברים על השולחן".
אני מסיבה את תשומת ליבה לכך שלכל אורך הריאיון היא קוראת לתינוקת "תינוק", אולי כדרך ליצור ריחוק ונתק שיאפשר לעכל את הטראומה. "לא שמתי לב לזה אבל זה לגמרי לא בכוונה. את יודעת, אני מדברת איתך עכשיו ועולות לי תמונות מול העיניים. אנחנו שלושה בחדר שקט ומקפיא: בעלי, אני והתינוקת. שקט ובכי. מדי פעם המיילדת נכנסת לבדוק שהכול בסדר ומיד יוצאת. אני עוצמת את העיניים ורואה אותה - תינוקת יפה אבל ללא רוח חיים. בתמונה אחרת אני רואה את כולנו בסלון בוכים. אלו זיכרונות שתמיד צפים. אבל התרופה למכה הייתה, ששבועיים אחרי הלידה חזרתי לחדר לידה ועזרתי לנשים להביא חיים לעולם. ושמעתי בכי. לעזור לנשים ולראות לידות שמחות – זה היה ממש ריפוי עבורי".
לידה שקטה - עובדות עדכניות
- על פי נתוני ה-CDC האמריקני, לידה שקטה שכיחה יותר בקרב נשים בנות 35 ומעלה, המעשנות במהלך ההיריון, מתמודדות עם לחץ דם גבוה, סוכרת והשמנת-יתר וכן בהיריון מרובה עוברים כגון שלישיה או רביעייה או בקרב נשים שחוו איבוד היריון קודם.
- לידה שקטה היא לידה לכל דבר, הכוללת את כל התופעות הגופניות והכאבים המלווים לידה.
- היולדת זקוקה למעקב ולניטור על מנת להימנע מסיבוכים אפשריים בהתאם לנסיבות ידועות סביב אירוע האובדן, של זיהום או מחלות אימהיות.
- התהליך מתנהל בחדר הלידה על ידי המיילדת תוך התייחסות לכלל התחושות הקשות המתעוררות אצל היולדת, בהתאמה לתהליך האבל והן יכולות לכלול הכחשה, כעס ורגשות אשמה, דיכאון ועד קבלה.
- בחדרי הלידה פיתחו מודלים שונים לטקסי פרידה מבוססים מחקרית, שמטרתם לסייע ולתמוך בשלבי האבל השונים. בהכנה מוקדמת ועל פי רצון בני הזוג במעמד הלידה, בהלל יפה ובקפלן למשל, עורכים צילומים לתינוק ומעניקים אותם להורים שרוצים בכך; בשיבא מכינים עבור ההורים טביעת רגל של התינוק על גבי נייר ובמרכז הרפואי לגליל מכינים קופסת זיכרון המכילה פריטים שונים.
- היולדת משתחררת מבית החולים כעבור 36 שעות וזכאית לחופשת לידה. לידה שקטה לאחר השבוע ה-22 להיריון מזכה את היולדת במענק אשפוז, במענק לידה ובדמי לידה. (הנתנונים הם מטעם ארגון המיילדות בישראל)
נשים שרוצות לחלוק ולשתף חוויה של לידה שקטה ונושאים נוספים, מוזמנות לקהילת הפייסבוק הסגורה מילה של מיילדת בה ניתן לקבל תמיכה ומענה מקצועיים.
