אחרי המלחמה, כשאלי השתחרר וחזר הביתה, חזר אלי אחר. לא אותו בחור שיצא בנחישות מהבית ב-6 באוקטובר. הוא היה מסתגר בחדרו עם מוזיקה בווליום חזק, פותח חריץ קטן של הדלת בשביל לקבל אוכל ומיד סוגר את הדלת בחזרה. ואני זוכרת את ההסתגרויות וההתפרצויות, ככה במשך זמן רב.
עוד בנושא:
הסיפור שלנו מתחיל בפולין, שם נולדנו אני ואחי הבכור כמה שנים אחרי השואה. הורינו, ניצולי שואה, לא התכוונו לעלות לארץ ונתנו לנו שמות של גויים - כדי שלא יזהו שאנחנו יהודים. לודוויג ואנה. לודוויג לאחי, על שם סבא אליעזר שנרצח באושוויץ, ואנה - על שם דודה חנה שנספתה בשואה.
כשהייתי בת עשרה חודשים עלינו לארץ בכל זאת, ואחרי שנתיים במעברה בנהריה עברנו לבאר שבע ושם גדלנו. אלי גדול ממני בשש שנים ועם סיום התיכון מימש את חלום חייו והתגייס לשריון. לאחר שהשתחרר החל לעבוד כמדריך של"ח בבית הספר שבו למדתי, ומערכת היחסים שלנו הפכה לקרובה, אחרי שנים שבהן הייתי על תקן האחות הקטנה והמעצבנת. אלי היה חכם, עם חוש הומור ובעיקר אדם טוב מאוד.
כשמלחמת יום הכיפורים פרצה, חודשיים אחרי השחרור שלו, אלי עדיין לא הוצב ביחידת מילואים, ולכן לא קיבל צו גיוס. אבל עם הישמע הצפירה הוא ארז במהירות תיק ויצא מהבית, מתוך צו פנימי, למרות מחאת ההורים. שבועיים לאחר מכן החלו שמועות נוראיות שהוא מת. לאחר זמן שהרגיש כנצח, התברר שהוא "רק" נפצע ואושפז בבית החולים בילינסון. כשחזר, כאמור, הוא כבר לא היה אותו בן אדם.
במהלך התקופה הקשה והמורכבת של התמודדות של אחי, אני התגייסתי לצבא. הבסיס היה קרוב לבית אבל העדפתי להישאר בבסיס רק כדי לא לחזור הביתה, לאווירה הקשה שהייתה שם. רק בהמשך התברר לנו שבנוסף לטראומות שחווה בעצמו, אחי התנהג כפי שהתנהג מכיוון ש"אכל את עצמו" על כך שידע שבן של חברים קרובים נהרג במהלך המלחמה ולא סיפר על כך לאשתו, שהייתה אז בהיריון. הוא הרגיש אשמה כבדה מאוד.
בשנה היחידה שהצליח ללמוד באוניברסיטה, אלי הכיר את מי שתהיה אשתו. המשפחה שהקים (אשתו ושלושת ילדיו) היא האור הגדול בסיפור העצוב הזה. בשנים הראשונות אלי הצליח לתפקד, אולם ככל שעבר הזמן התגלו קשיים רבים יותר ויותר.
בשביל אלי, המלחמה מעולם לא הסתיימה. הוא ממשיך לחיות אותה כל יום ובעיקר כל לילה. באותה תקופה לא הייתה מודעות לנושא הטראומה וכולנו למעשה חיינו בהכחשה, או יותר נכון בחוסר מודעות. ההכחשה וההתעלמות רק החמירו את המצב ואת המצוקה. התחושה הייתה של בדידות גדולה, חוסר אונים ולא היה עם מי לחלוק את המצב המורכב של אחי. המצב של אלי היה סוד, לא דיברתי על זה עם אף אחד, וגם אם הייתי רוצה, לא היה לי עם מי. כי אי אפשר היה להסביר, לא היה לזה שם והתחושה הייתה שזר לא יבין זאת.
האנשים השקופים
בשנים האחרונות, כל יום זיכרון אני כותבת על "האנשים השקופים" בלי להזכיר את אח שלי והטרגדיה של החיים שלי ושל כולנו. במשך כל הזמן האמנתי שזו הטרגדיה שלו ולא דיברתי על עצמי. לקח לי זמן להכיר בכך שזו גם הטרגדיה שלי. רק האנשים שקרובים אליי מאוד הכירו את המצב, אבל ברמה די אינפורמטיבית וממש לא שיתפתי בטלטלות נפשי.
גם ההורים שלי (ז"ל) היו בהכחשה בקשר לאחי. "על הנייר" הם ידעו, הוא מוכר על ידי משרד הביטחון וקיבל את אחוזי הנכות הכי גבוהים להלומי קרב, אך הם פשוט התכחשו למצבו ולא היו מוכנים לעשות את החיבור בין ההתנהגויות שלו להיותו הלום קרב ונכה. הכאב להכיר בטרגדיה היה גדול מדי.
אח שלי נעלם למלחמה אלא שבניגוד למשפחה שכולה - אלינו (לאשתו, לילדיו, אליי, להוריי ז"ל) אף אחד לא מתקשר ביום הזיכרון, אף אחד לא מתקשר אף פעם לתמוך, להתעניין וללוות אותנו. אחי וכולנו שקופים.
אחד הדברים הקשים עם הלם קרב זו תחושת השקיפות. הפציעה הנפשית הקשה היא בלתי נראית. תמיד אמרתי להורים שאם לא הייתה לו יד, כולם היו מבינים שהוא לא יכול לשטוף כלים, ללחוץ יד או לעשות מטלות. אבל הוא פצוע פציעה שקופה, בלתי נראית, וזה גם היחס מהסביבה. תחושת השקיפות, העדר התוקף וההכרה מייצרים אשמה, בושה והרבה בדידות.
חלק מהסודיות וההכחשה מקורו במוסכמות החברתיות והתרבותיות בדור שסגד למאצ'ואיזם. לא הייתה לגיטימציה להלם קרב - חיילים צריכים להיות גיבורים. גברים לא בוכים. גברים אמורים לחזור משדה הקרב עטורי סיפורי גבורה. והפער בין המיתוס לבין המציאות כואב ומייאש.
לדבר בפעם הראשונה, אחרי 50 שנה
הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מסוגלת לשתף, שבה קיבלתי לגיטימציה ובכך גם אלי ומשפחתו, הייתה כשנט"ל הזמינו אותי לדבר בערב יום הזיכרון האחרון, במסגרת פרויקט "רסיסים", אחרי חמישים שנה שאני שומרת את זה בבטן.
כשהסכמתי להיחשף, אמרו לי שהחיים שלי לא יהיו אותו דבר אחרי זה. אז זה לא שבאמת החיים לא אותו הדבר. עדיין האח שיש לי פגוע קשה ולא מתפקד, עדיין הבדידות שבשקיפות קשה. ובכל זאת, יש שחרור עצום בכך שזה יצא לעולם ובתגובות החמות שהגיעו וזרמו מכל כך הרבה אנשים. יש ערך עצום ומשמעות בהכרה שלי בעצמי. צבעו לי את השקיפות והדבר הזה משמעותי ביותר ועמוק בהשפעתו.
אח שלי נעלם למלחמה אלא שבניגוד למשפחה שכולה - אלינו (לאשתו, לילדיו, אליי, להוריי ז"ל) אף אחד לא מתקשר ביום הזיכרון, אף אחד לא מתקשר אף פעם לתמוך, להתעניין וללוות אותנו. אחי וכולנו שקופים
לצערי, הממסד עדיין לא מתפקד. למרות הטרגדיות הנוראיות אחרונות, עדיין אין מענה לצרכים של אחי ושלנו. אנחנו עדיין שקופים מול המערכת והתחושה היא של התעלמות, חוסר רגישות וחוסר אכפתיות. למרבה המזל יש את נט"ל ואת "רסיסים" שמהווים כתובת של חסד ושייכות. ההסכמה שלי להיחשף קשה עבורי ומורכבת, ואני בכל זאת בוחרת לעשות זאת. אני בוחרת לעשות זאת כדי להיות קול של שקופים רבים. כדי להביא את הסיפור העצוב של אלי ושלנו ושל עוד רבים במצבנו. כדי לצבוע את השקיפות וכדי להביא למודעות שהלם קרב זו טרגדיה קשה וכואבת.
חשוב לי שאנשים המתמודדים עם מצבים דומים לא יהיו לבד. חשוב שיידעו שיש כתובת לפנות אליה, קיימת עבורכם אוזן קשבת שתסייע לכם ואף פעם לא מאוחר לפנות. חשוב לי שאנשים יהיו יותר במודעות וחמלה ויפתחו את הלב להבין את עומק המצוקה שאנשים סוחבים, זה יכול להיות כל אחד ואחת, בכל מקום.
