כבר חצי שנה שסיוואר קאסם (26), סטודנטית לחשבונאות מטירה, מתרגלת לחיים החדשים שלה. אחרי שנים של סבל וכאבים, היא חיה בשגרה מבורכת, חזרה ללימודים באוניברסיטה ומי שלא יודע, לעולם לא ינחש, שתרומת כליה מאחיה הבכור חליל, הצילה לה את החיים. "אהיה אסירת תודה לאחי לנצח", היא אומרת.
כשסיוואר הייתה בכיתה י"ב, היא אובחנה כחולת זאבת (לופוס). מערכת החיסון החלה לתקוף איברים בגופה, והיא סבלה מכאבי מפרקים וקיבלה טיפול תרופתי. מאוחר יותר, בשנה הראשונה שלה כסטודנטית בירושלים, סבלה מכאבים וממיחושים נוספים, ואובחנה אצלה גם פגיעה כלייתית.
"במשך שלוש שנים ניסיתי כל טיפול שקיים כדי לשפר את מצבי הבריאותי", היא אומרת. "נתנו לי טיפול ביולוגי, כימותרפי, סטרואידים. ראו שהכליות כבר לא מתפקדות בכלל. היה לי מאוד קשה, אבל כל הזמן העמדתי פנים שזה בסדר, שאני חזקה, כי לא רציתי להכביד על הסביבה ולצער את הוריי. הגעתי למצב פיזי ונפשי מאוד לא קל, והוחלט שאתחיל לעשות דיאליזות שלוש פעמים בשבוע. הרגשתי שאני כישלון, שכלום לא הולך לי, למרות העובדה שזה לא היה נכון".
חליל קאסם: "ההחלטה לתרום כליה לאחותי הייתה הכי טבעית עבורי. גדלנו יחד, יש לנו קשר טוב, והרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. לא התלבטתי לרגע. ברור שהייתי מודע להשלכות של התהליך, אבל זה לא היה רלוונטי. הצורך והרצון להיות שם בשביל אחותי גברו על הכול"
בשלב מסוים החלו הרופאים בבית החולים שיבא בתל השומר לדבר על אפשרות של השתלת כליה. "המשפחה המורחבת שלי ידעה ועטפה אותי באהבה", היא אומרת, "כך שהיו הרבה מתנדבים לתרומה, ביניהם אבא שלי והדודות שלי. הרופאים המליצו להתחיל לבדוק את המבוגרים שכבר הקימו משפחות. בהתחלה הייתה אופטימיות רבה, כי חלקם יצאו מתאימים, אבל בסוף נמצאו בעיות רפואיות אצל כולם, והוחלט לפסול אותם. זה היה תהליך ארוך ומורט עצבים שנגמר באכזבה גדולה".
לסיוואר יש אח גדול, חליל (28), סטודנט לאדריכלות, שהחליט להתנדב בלי ליידע אותה כדי לחסוך ממנה את המתח. "עברתי ממש רכבת הרים", היא נזכרת. "בכל פעם היו מתקשרים אליי, מודיעים שנמצא תורם מתאים במשפחה, ואז התברר שיש בעיה. חליל חסך ממני את זה. רק כשהתברר שהוא מתאים ב-100%, הוא אישר לצוות לספר לי".
ברגע הראשון היא לא ידעה את נפשה מרוב שמחה. "עם זאת, חששתי לבריאותו", היא נזכרת. "אפילו התקשרתי לבית החולים ואמרתי שאני לא מסכימה שהוא יעשה את זה. אחי צעיר, אז למה הוא צריך לעבור את זה? באותם ימים הייתי בירושלים בגלל הלימודים, וסיפרו לו על ההתנגדות שלי. היו בינינו כמה שיחות מרגשות בנושא. בין השאר, הוא אמר לי, 'את לא יכולה שלא לקבל את זה, כי אני מרגיש שזה הייעוד שלי בחיים'. המשפט הזה שיכנע אותי להסכים שהוא יתרום לי".
3 צפייה בגלריה
האחים סיוואר וחליל קאסם עם הוריהם בבית החולים. "שמחה והתרגשות עצומות"
(צילום: באדיבות משפחת קאסם)
"יש סיכוי שהכליה תשרוד כל החיים"
ההשתלה התבצעה ב-12 בספטמבר. "התאשפזנו יום לפני, והיינו ביחד באותו חדר", מספרת האחות. "זה היה יום מרגש עבור כל מי שהיה בקרבתנו – בני המשפחה והצוות בשיבא". לאחר שחזרו בשלום לביתם, אמר האח חליל: "כאח נאמן, ההחלטה לתרום כליה לאחותי הייתה הכי טבעית עבורי. גדלנו יחד, יש לנו קשר טוב, והרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. לא התלבטתי לרגע. ברור שהייתי מודע להשלכות של התהליך, אבל זה לא היה רלוונטי. הצורך והרצון להיות שם בשביל אחותי גברו על הכול. קיבלתי הנחיות לגבי אורח החיים שאני צריך לאמץ כתורם כליה. בין השאר, נמסר לי שאני צריך לקחת הפסקה של חצי שנה מאימוני כושר ולהתרחק מהכלב שלי כדי להימנע מזיהומים".
לדבריו, ההחלמה לא הייתה קשה. "אני שמח על כך שהכול מאחורינו, ושסיוואר יכולה להתחיל דף חדש בחייה ולחיות חיים בריאים ואיכותיים. שום דבר לא ישתווה לרגע שבו ראיתי אותה כשהתאוששתי אחרי הניתוח. היו שם שמחה והתרגשות עצומות".
פרופ' איתן מורצילום: דוברות שיבאפרופ' איתן מור, מומחה להשתלות כליה ולבלב ומנהל המרכז להשתלות איברים בשיבא, אומר כי "משפחת קאסם מהווה דוגמה ומופת לנתינה אינסופית לצורך הצלת חיים". לדבריו, תרומת כליה מאדם חי מצילה חולים רבים מכל האוכלוסיות והמגזרים. "הפתרון הנוסף של השתלה הוא מאדם מת", הוסיף, "אבל הוא אינו זמין במיידי, וזמן ההמתנה עלול להימשך חמש-שש שנים, שבהן החולה עובר דיאליזה ונעשה חולה יותר. אנחנו מעודדים תרומות מתוך המשפחה כי אנחנו רואים יתרונות רבים לתרומה מהסוג הזה, בעיקר בין אחים, שם יש סיכוי להתאמה מלאה ושהכליה תשרוד כל החיים".
