"אני חייב לחזור להיות יותר טוב ממה שהייתי לפני הפציעה", אומר סגן אלון מורב (22) מגדוד שקד שנפצע קשה במהלך המבצע בעזה בעת ששימש מפקד צוות בגדוד גפן של בה"ד 1. אחרי חודשים של אשפוז ושיקום יום, הוא יוצא לחיים האמיתיים עם כליה אחת פחות: "אם נועה קירל הופיעה באירוויזיון עם כליה אחת, אז אני חושב שלפקד על פלוגה ולהילחם זה גם אפשרי. ואם לא, אז אולי הגיע הזמן שלי לעשות טיול סוף סוף". צפו בכתבה השנייה בסדרה "בין חירות לעצמאות" שבה אנחנו מלווים הביתה פצועים ששוחררו:
סיפור השיקום של סגן אלון מורב
(צילום: גלעד ילון)
סגן מורב נזכר בנסיבות פציעתו: לאחר שלושה שבועות ברצועה, הצוות שלו קיבל משימה לצאת לפשיטה שבמהלכה פתחו מחבלי חמאס באש לעבר חוליית החוד שלו. מורב נפצע קשה משלושה כדורים שחטף. שניים מחבריו, עמרי שוורץ ויעקב איליאן ז"ל נפלו באותה היתקלות, שניים נוספים נפצעו. "לא דמיינתי שבגיל 22 אהיה מפקד שכול, הכשרתי אותם להיות מפקדים ולמדתי מהם כל הזמן. עמרי עזר לי לבנות ציר ניווט והסתמכתי עליו מאוד. יעקב היה ראשון לבצע כל משימה, לא משנה כמה קשה הייתה. הם חסרים לי מאוד. המוטו של עמרי היה 'קדימה הלאה' אז צריך להמשיך. שהרוח שלהם תמשיך, זאת ההנצחה הכי טובה".
לאחר אותה היתקלות פונה מורב מורב עם הפצועים הנוספים במסוק לבית חולים בילינסון, שם עבר ארבעה ניתוחים שנמשכו 12 שעות. הוא איבד כליה, עבר ניתוח מעקף כלי דם באמה וקיבוע בכתף. לאחר הניתוח התחיל תהליך שיקום ארוך שנמשך חודשיים בבילינסון והמשיך לאחר מכן בשיקום יום במרכז לשיקום לוינשטיין ברעננה, עיר מגוריו.
4 צפייה בגלריה
"לא דמיינתי שבגיל 22 אהיה מפקד שכול". סגן אלון מורב שנפצע קשה וחוזר לחיים
(צילום: גלעד ילון)
"אני מגיע, עושה את הטיפולים וחוזר לבית. זה מאוד עזר לחזור לבית", מעיד מורב. מאידך, הוא לא מתכחש לעובדה שזה מרגיש משונה לחזור הביתה אחרי היעדרות של שלושה חודשים. "הייתי מ"מ, ניהלתי מחלקה ופתאום אני חוזר להיות הילד של ההורים. זה כיף פתאום שאין אחריות ולהיות עם המשפחה". מורב אוהב מוזיקה ולכן הכי התגעגע לסוזי הפלטה, ג'ורג' הפטיפון וללוקאס הרמקול וגם למיטה שלו, "לא כמו המזרן בעזה", הוא אומר בהלצה. הוא גם התגעגע לנוף הירוק של פרדסי השרון שנשקפים ממרפסת ביתו, "בעזה הכול הריסות, פתאום פה ירוק, צומח וחי. כשאתה שם, כל מה שאתה חושב עליו זה הבית, המיטה, האחים והמשפחה".
"הייתי מ"מ, ניהלתי מחלקה ופתאום אני חוזר להיות הילד של ההורים. זה כיף פתאום שאין אחריות ולהיות עם המשפחה. בעזה הכול הריסות, פתאום פה ירוק, צומח וחי. כשאתה שם, כל מה שאתה חושב עליו זה הבית, המיטה, האחים והמשפחה"
השינוי שעבר בחודשים האחרונים לא פחות מדרמטי: ממצב דרוך של לחימה לפציעה הקשה, לסדרת הניתוחים, לאשפוז ולשיקום. ועכשיו, בבית, ניכרת ירידת המתח, "בשיקום יושבים עם החבר'ה עד 2 בלילה, משחקים פוקר. אתה קם והולך לטיפולים. כשיוצאים הביתה, אתה צריך להעסיק את עצמך". כמו משתקמים רבים ששוחררו לשיקום יום, הוא מגיע כמעט מדי יום לבית החולים לטיפולים שונים. "אתה לומד להיות עם עצמך שוב מחדש, מחוץ למסגרת הצבאית, להכיר את עצמך מחדש וזה כיף".
4 צפייה בגלריה
"מנטלית, היכולת לחזור קיימת וזה יהיה ניצחון מבחינתי". סגן אלון מורב רוצה לחזור לתפקידי פיקוד
(צילום: גלעד ילון)
החזרה הביתה מלווה בלא-מעט קשיים, חלקם פיזיים. במקרה של מורב, מכיוון שהפגיעה הקשה הייתה בכתף, הוא מתקשה להגיע לחפצים גבוהים ונאלץ לסדר את הסביבה שלו בהתאם. לצד הקושי הפיזי, יש לא מעט חששות מהעתיד: "עד עכשיו הייתי במקום בטוח. פתאום לחשוב מה יהיה ביום שאחרי, כשאצא מהמקום הבטוח הזה, כשאתפקד כרגיל. זה קצת מפחיד". הוא יכול לשבת עם חברים שלו ולהרגיש בסדר גמור, אבל לעיתים נגמרים לו הכוחות הנפשיים. "אני אומר להם 'תקשיבו, אין לי כוח היום'. הם יגידו שהם מבינים, אבל לא באמת מבינים אותך כמו שבבית החולים מבינים אותך".
4 צפייה בגלריה
"שהרוח שלהם תמשיך, זאת ההנצחה הכי טובה". למעלה במרכז: סגן אלון מורב, מתחתיו בתמונה - סגן יעקב איליאן ז"ל, מימין: סגן עומרי שוורץ ז"ל
(צילום: אלבום פרטי)
"מצד אחד, עם כל יום שעובר אני יותר שמח שאני בחיים. זכיתי בהזדמנות ללמוד להעריך מחדש את הכול - ריבים עם האחים, צחוקים עם המשפחה ובעיקר את ארוחות השישי. פתאום יש לי החופש לישון במיטה שלי אחרי ארבע שנים". מצד שני, הכאב על אובדן חבריו בקרב לא מרפה.
הפציעה שלו לא פשוטה, אבל הוא מאמין שהוא על הדרך המלך ושזה רק עניין של זמן עד שיחזור לעצמו, ואולי אפילו לתפקידי פיקוד ולוחמה בצבא. "מנטלית, היכולת לחזור קיימת וזה יהיה ניצחון מבחינתי. כי זה אומר שהשלמתי את תהליך השיקום שלי וחזרתי לעצמי בצורה מלאה, ולא פחות חשוב - זה אומר שהשליטה בידיים שלי. אני זה שמחליט מתי אני יוצא מהצבא ולא איזושהי פציעה או מחבל כזה או אחר".
אחד הדברים שדוחפים אותו לאורך כל הפציעה והשיקום הוא תחרות שהגה עם רופאיו. הוא החליט שהוא תמיד רוצה להקדים את הזמן הצפוי לשיקום שלו. שלושה חודשים אחרי הפציעה כבר חזר לרוץ ואפילו הגיע להעניק דרגות בבה"ד 1. נשארו לו שנה וחודשיים לרוץ במרתון בברלין והוא גם רוצה לחזור לצבא ולהשלים קורס מ"פ.
בעוד חצי שנה, כשיהיה במצב תפקודי טוב יותר, אומר מורב שאם ישים חולצה ארוכה, לא יראו את הצלקת לאורך ידו הימנית ואם יחליט לא לספר על הפציעה, אולי איש לא יידע עליה. "אני חושב שיש בזה משהו יפה, שאפשר לחזור למה שהיינו ולחיות כרגיל".
לכתבה הקודמת בסדרת "בין חירות לעצמאות":
