"אני רועדת כשאני אומרת את זה: קיבלתי את הבן שלי במתנה. הראל, בסך הכול בן שמונה, כבר פרפר בין שמים לארץ אחרי שלקה באירוע מוחי קיצוני והסיכוי להציל אותו היה מזערי. זה לא פחות מנס, שאפילו בכירי הרופאים שטיפלו בו לא האמינו שהוא יתרחש. והנה, בניגוד לכל תחזיות האימה - הבלתי ייאמן קרה". כך, בהתרגשות ובקול רועד מתארת רחלי גולדשטיין, תושבת הקריות, אימו של הראל, את הדרמה שטלטלה את חיי המשפחה אחרי שבנה לקה ביום העצמאות האחרון באירוע מוחי מסיבי פתאומי שסיכן את חייו.
קראו עוד:
בני המשפחה: אימא רחלי, אחראית גיוס כוח אדם בבתי הזיקוק; אבא יניב, עובד באינטל; הראל הבכור, בן שמונה וחמישה חודשים; וינאי, כמעט בן חמש, החליטו לבלות את יום העצמאות בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. "הילדים נהנו להסתובב בתצוגת המטוסים השונים. נשארנו שם כמה שעות, והמשכנו למסעדה שאנחנו אוהבים", מספרת האם רחלי.
בדרך חזרה הראל נרדם, "ובסביבות השעה 14:30, כשהגענו לחנייה של הבית, הוא התעורר בבהלה ואמר לי שהוא עייף. זה נראה לי מוזר", משחזרת אימו, "כי הראל הוא ילד שסובל מהפרעות קשב ואין מצב שהוא עייף".
ממצא חריג בראש
כשהגיעו לביתם, הראל הלך לישון. "לא חלפה יותר מרבע שעה ואני שומעת בכי מהחדר שלו. הראל בוכה? גם זה אירוע יוצא דופן, ובעיקר אחרי יום בילויים כל כך מהנה". מה שיקרה בשניות הבאות, יסמן את האירוע הבריאותי מסכן החיים שהראל עבר. "ניגשתי אליו", מספרת האם, "ושאלתי אותו 'מה קרה? למה אתה בוכה חמוד?' הוא לא ענה לי, אבל שלח את ידיו קדימה ובהה בי. עדיין לא ממש נלחצתי כי בעקבות בעיית הקשב שלו, החלפנו לו לאחרונה את הטיפול התרופתי, כך שייחסתי את ההתנהגות הזו למצב נפשי רגעי.
"בדיעבד", היא מסבירה, בעיקר לעצמה, "כשאני מעבירה בראש קדימה ואחורה את תסריט האימה שיתרחש בהמשך, הבנתי שלא היה צל של רמז שממנו אבין מה עובר עליו". שבוע קודם לכן, אחרי שהקיא, פינו אותו הוריו למיון ילדים בבית חולים כרמל, שם הראל נבדק ושוחרר עם אבחנה של וירוס.
"אבל הפעם זה היה משהו אחר והחלטנו לקחת אותו למלר"ם". כשהם הגיעו הראל כבר לא הגיב לסביבה. "הוא רעד והקיא ודי מהר הפנו אותנו שוב למיון ילדים בכרמל. כשהגענו לשם", מספר האב יניב, "הראל כבר אובחן עם אישונים מורחבים, והחליטו לעשות לו סי.טי ראש".
כשהתקבלה תוצאת הבדיקה, ממנה עלה כי בראשו של הראל יש ממצא חריג, הילד כבר לא היה בהכרה והרופאים החליטו לפנות אותו באמבולנס לבית החולים רמב"ם בחיפה. "בשלב הזה יניב ואני כבר נבהלנו, אבל לא העליתי בדעתי כמה רע זה עוד הולך להיות", מתארת רחלי.
ד"ר אברג'ל: "הייתי פסימי, מכיוון שחששתי שהמוח כבר ניזוק ולכן לא רציתי להשלות את ההורים ואמרתי להם בבירור שעצם הפעולה, הצנתור, מורכבת ומסובכת ועלולה לסכן אותו"
באותם רגעים, במרחק קילומטרים ספורים מבית החולים, מצלצל הנייד של ד"ר איתן אברג'ל. "לא הייתי כונן באותו היום אבל התקשרו אליי ממיון ילדים אצלנו ועדכנו שפונה אלינו מבי"ח כרמל ילד בן שמונה, שקוע ובלי הכרה, עם אבחנה ראשונית לבעיה בכלי דם מוחי ועם עדות למספר אירועים מוחיים קטנים שעבר, ללא תסמינים", מספר ד"ר אברג'ל, מנהל היחידה לנוירו-רדיולוגיה פולשנית (צנתורי מוח) במרכז הרפואי רמב"ם.
"ראוי לציין שאירועי מוח בילדים נחשבים לסופר-נדירים ולכן גם די קשה לאבחן את זה", הוא אומר, ומציין את ערנותו של רופא הילדים מרמב"ם, ד"ר חאג' אחמד. "הוא פרס את כל הנתונים מולו, כולל הדמיות הסי.טי שעבר הראל, וממסד הנתונים הזה, עלה אצלו החשד שאכן מדובר באירוע מוחי". את חשדו חלק ד"ר אחמד עם רדיולוגית שעברה אף היא על סריקת המוח ואבחנה שגזע המוח חסום על ידי קריש דם גדול.
הרופא חשש שכבר יש נזק למוח
"כשאני נערך להגיע מיד אל בית החולים, הזעקתי צוות שלם שלא היה בתורנות, כי הבנתי שכבר חלפו שעות וחלון ההזדמנויות שלנו להציל את הילד עומד להיסגר לנו בפנים", ד"ר אברג'ל מתאר.
בשלב זה מתבשרים ההורים שמצבו של בנם קשה. "לקחו לו מדדים והוא עבר הדמיות נוספות ואז קוראים לי ולבעלי לחדר רופאים ושם נעצרת לנו הנשימה", מתארת רחלי. בארשת שאינה מבשרת טוב, אומר להם הרופא שהמידע שהוא עומד להשמיע להם מבוסס ונקבע אחרי שמנהלי מחלקות מתחומים שונים עברו גם הם על סריקת המוח של הילד וכי מצבו קשה.
"הרופא הדגיש שהשעות הבאות הן קריטיות, כי חלון ההזדמנויות כבר חרג מסף המקסימום שלו", מוסיף האב יניב. האם התבקשה לחתום על טופס הסכמה לצנתור. "ברגע הזה שנינו כבר איבדנו את זה לגמרי", היא משתפת, "בכינו והקאתי, לא יכולתי לעכל איך מבוקר שהתחיל כל כך רגיל, משפחתי וכייפי, ככה התהפכו עלינו החיים, וכלום לא הכין אותי לזה. זה לא שהוא עבר תאונת דרכים או החמרה במחלה, כלום. ממאה אחוז פתאום לאפס ואנחנו מול חדר צנתורים ומסבירים לנו שבגלל המיקום הבעייתי של הקריש, עצם הצנתור המורכב עלול לסכן אותו. זו הייתה בשורה ישר מהגיהינום".
האם רחלי: "לא יכולתי לעכל איך מבוקר שהתחיל כל כך רגיל, משפחתי וכייפי, ככה התהפכו עלינו החיים, וכלום לא הכין אותי לזה. זה לא שהוא עבר תאונת דרכים או החמרה במחלה, כלום. ממאה אחוז פתאום לאפס ואנחנו מול חדר צנתורים ומסבירים לנו שבגלל המיקום הבעייתי של הקריש, עצם הצנתור המורכב עלול לסכן אותו. זו הייתה בשורה ישר מהגיהינום"
ד"ר אברג'ל וצוותו כבר נערכו בחדר הצנתורים. "השעה כבר הייתה שבע בערב כשאני רואה לראשונה את הראל, מונשם וללא הכרה", הוא מתאר. "הייתי פסימי, מכיוון שחששתי שהמוח כבר ניזוק ולכן לא רציתי להשלות את ההורים ואמרתי להם בבירור שעצם הפעולה, הצנתור, מורכבת ומסובכת ועלולה לסכן אותו".
בחדר הצנתורים התחיל הקרב על חייו של הראל, כשבחוץ סופרים ההורים כל רגע משלוש השעות הבאות. "בשעות ההמתנה מורטות העצבים האלה, על הספסל מול חדר הצנתורים, זה הרגיש לי שאני מאבדת שנים מהחיים שלי. בסיוט שעבר לי בראש כבר נפרדתי מהראל. רציתי למות", מתארת האם, "אבל יניב איפס אותי. "גם אני הייתי הכי על הפנים שאפשר בכלל לתאר אבל ראיתי את רחלי מתמוטטת לי מול העיניים ואמרתי לה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לקרוס, כי יש לנו עוד ילד קטן בבית. שצריך את שנינו".
"לשמחתי", מתאר ד"ר אברג'ל, "הצלחתי לפתוח את העורק החסום. בפעולה אובחן קרע בעורק שנגרם ככל הנראה באופן ספונטני והוא ששלח קרישי דם קטנים שעם הזמן התאחדו לקריש גדול, חוסם ומסכן חיים".
אירוע מוחי מוגדר כמצב חירום שנגרם בגלל הפרעה באספקת הדם השוטפת למוח. בקרב מבוגרים נחשב אירוע מוחי לגורם הסיכון הראשון לתמותה. טיפול מידי מציל חיים, מונע או ממזער נכות נלווית. "אבל גם אחרי שצלחנו בשלום את הצנתור עוד לא יכולנו לנשום לרווחה", מתאר הרופא, "כי עמדה מולנו משוכה מורכבת ומאתגרת: האם מוחו של הילד ניזוק ואם כן, באיזה שיעור?"
כשעצביהם של ההורים כבר קרובים להתפקע, יוצאים אליהם המצנתר הראשי והצוות שלו. "רק מהפנים האפורים שלהם, אפשר היה כבר להתחיל להתאבל. הם בכלל לא היו אופטימיים, להפך, הם אמרו שלא ידוע אם הראל יתעורר ואם כן באיזה מצב. וככה, מורדם ומונשם, העבירו אותו להשגחה ביחידה לטיפול נמרץ".
ביממה הבאה הפחיתו בהדרגה את כמות סמי ההרדמה מתוך ניסיון לעקוב אחר מצבו המנטלי של הראל. "הוא פקח עיניים ושוב הרדימו אותו. ערכי לחץ הדם שלו היו גבוהים ולמחרת שוב הפחיתו את חומרי ההרדמה והוא כבר מיקד בנו את המבט".
צינורות ההנשמה נותקו ובבדיקת רפלקסים ניכרה תגובה חלקית ברגל אחת ומלאה ברגל השנייה."הרופאים היו ממש בהלם, הם לא האמינו שהראל יצא מהאירוע הענק הזה ללא נזקים", מתאר האב יניב. הראל חזר להכרה מלאה, ענה על שאלות ופתר עם אימו תרגילים בחשבון. הוא חזר לאכול בכוחות עצמו והועבר למחלקת ילדים.
"כשבאתי לבקר אותו במחלקה, בתוך פחות משבוע אחרי הצנתור וראיתי אותו משחק בכדור, עדיין לא הצלחתי לעכל איזה נס מטורף קרה לילד הזה", מסכם ד"ר אברג'ל.
