מאז 7 באוקטובר, ד"ר אריאל פורמן קורא את כותרות העיתונים בארץ הולדתו שווייץ, וכועס. תשע שנים עברו מאז שהחליט לעזוב הכל ולקשור את עתידו עם ישראל. בזמן הזה הספיק להקים משפחה ולהפוך לישראלי מן המניין. הוא מעולם לא ניסה להתערב בדעת הקהל במקום הולדתו באופן כה נחרץ. הפעם, הוא החליט לא לשתוק יותר.
"אחרי 7 באוקטובר היה זעם בתוכי", מספר ד"ר פורמן, רופא בכיר במחלקה האורתופדית ומומחה להחלפת מפרקים בבית החולים בילינסון. "בתחילה העולם היה בעדנו, אך לאחר 72 שעות התחילו כותרות נגדנו – איך אנחנו תוקפים, מפציצים. מה ששיגע אותי יותר מכל אלה סיפורי הזוועות ששמעתי שבוצעו בישראלים. זה כל כך הטריף אותי שעשיתי סרטון בפייסבוק, ואמרתי שאלה דברים שהבטחנו לעצמנו לפני 80 שנה שלא יקרו. דברים שבגללם הקמנו את המדינה שלנו. הסברתי שאנחנו עם הומני, עם תומך, שרוצה רק שלום".
ומה היו התגובות?
"קולגה שלי התחיל לכתוב לי במסנג'ר האישי, להגיד לי איך זה שאני בתור רופא יכול לדבר בעד הפצצות מלחמה, בעד לעשות מה שעושים לפלסטינים. אמרתי לו שהדברים נראים אחרת כאן ממה שהוא רואה. אף אחד לא רוצה את המוות של השני. זה עניין של עם שצריך להילחם בשביל הקיום שלו. ב-7 באוקטובר מחבלים מטורפים נכנסו למדינה דמוקרטית וביצעו טרור, וחייבים לשמור על התושבים, להחזיר תגובה. הוא התחיל להגיד לי שכל מה שאומרים לא נכון ושאני לא אובייקטיבי ומתבסס על דעות קדומות. בסוף אמרתי לו, 'עזוב, בוא לא ניכנס לזה. אל תדבר איתי כי אני אדבר אליך לא יפה'. הוא חיפש אותי, ממש מנסה להדליק אותי".
קראו עוד:
ד"ר אריאל פורמן: "כשהחלו להתפרסם בתקשורת השווייצרית החדשות השקריות על הפצצת בית החולים העזתי על ידי ישראל, זה הטריד אותי מאוד. פניתי למכרה בשגרירות השווייצרית. היא אמרה לי, 'עזוב, אין עם מי לדבר. הם לא ירצו להיכנס לזה'".
זו לא הפעם הראשונה שד"ר פורמן נתקל באנטישמיות ודעות קדומות. בשנת 2000, בזמן האינתיפאדה השנייה, הוא היה סטודנט לרפואה באיטליה. שם נחשף לראשונה לשנאה הגדולה כלפי יהודים.
"היו איתנו באוניברסיטה המון סטודנטים ממדינות ערב. היינו שלושה ישראלים, והיה קצת מפחיד ללכת ולהגיד שאתה ישראלי. היו מקומות שהיה ידוע שעדיף לא להתקרב אליהם. זה לא שחוויתי אלימות, אבל זו הייתה תקופה ממש לא נעימה", הוא מספר.
"ממש כמו עכשיו, היו הרבה הפגנות נגד ישראל. הרבה צעירים קומוניסטים מהשמאל הקיצוני היו נגדנו. הייתי מדבר עם אנשים, והם לא ידעו כלום על המצב, פשוט היו אנטי ישראל. הרבה אנשים באירופה לא מכירים את ההיסטוריה של העם היהודי, חושבים שכבשנו וגירשנו פלסטינים. הם לא יודעים שלא היה ממשל פלסטיני לפני 48'. לא הייתי מתערב. הייתי מסביר בסביבה הקטנה שלי וכל מי שהיה מדבר איתי היה בסוף מבין, אך לא יכולתי לשכנע אנשים כל כך קיצוניים. היו אנשים שרק חיכו להוציא את הכעס והרעל שלהם. היה עדיף לשתוק".
צפו בסרטון שפרסם ד"ר פורמן בחשבון האינסטגרם האישי:
היום כאמור, המצב כבר שונה. בשבועות האחרונים ד"ר פורמן מקדיש זמן יקר לפעילות הסברה. אם תשאלו אותו, ימהר להגיד לכם שזו חלק מחובתו כישראלי.
"היו מקרים שבהם חשבתי לעצמי: גדלת בשווייץ ותראה איפה אתה מגדל ילדים היום", הוא מודה. "בתור הורה אתה מרגיש אחריות כלפי הילדים שלך. היום אני מבין שאני לא רוצה לעזוב. הלב שלי פה. כשהחלו להתפרסם בתקשורת השווייצרית החדשות השקריות על הפצצת בית החולים העזתי על ידי ישראל, זה הטריד אותי מאוד. כתבתי פוסט בפייסבוק ובמקביל פניתי למכרה בשגרירות השווייצרית. היא אמרה לי, 'עזוב, אין עם מי לדבר. הם לא ירצו להיכנס לזה'".
אך ד"ר פורמן לא מוותר. "אני ממשיך לפרסם סרטונים ולהיות פעיל. כל עם ישראל עובד בזה. אתה רואה איך כולם מתגייסים כאן כשמגיע פצוע. יש לי ממש דמעות לראות את זה – איך כאן בבית החולים נלחמים על החיים של האזרחים וכמה עשרות קילומטרים מפה יש אנשים שרוצים הפוך, להשמיד אותנו. העולם לא רואה את זה. חושבים שאנחנו מדינה גזענית כמו דרום אפריקה לפני 30 שנה. כרופא אני עובד עם רופאים ורופאות, אחים ואחיות ערבים והכל בסדר, ומבחוץ חושבים שאנחנו מדינה של אפרטהייד. זו בעיה של הסברה לא מספיק טובה בעולם".
איפה אתה רואה את זה?
"מפריע לי מאוד שהעולם שותק. בזמן המלחמה באוקראינה אנשים ירדו לרחובות, אך כשזה ישראל, כל העולם נגדנו. זה פשוט מטורף. ומה שלא נעשה, כמה שניזהר כדי לא לפגוע באוכלוסייה האזרחית יגידו, 'תראו מה שישראל עושה'. אני חושב שלא רק העיתונאים בעולם צריכים להילחם בזה, אלא כל בן אדם. צריך לדבר ולא לשתוק, כי מי ששותק, זה מי שמסכים עם מה שקורה.
"ב-7 באוקטובר, כשעוד רק התחלנו לראות מה קורה בחדשות, כל הרופאים התייצבו. כולם התייצבו ביד אחת כמו אגרוף להילחם במצב הזה, וזה היופי של העם הזה, שבזמן מצוקה אנחנו נותנים את הכי טוב. העם מתפקד, הרופאים מתפקדים, הצוותים מתפקדים, האחים והאחיות מתפקדים, כולם עובדים - וכולם עושים עבודה מדהימה".
רופאים ורופאות נגד אנטישמיות
גם ד"ר פליקס בנינגר, סגן מנהל המחלקה הנוירולוגית ומומחה לאפילפסיה בבית החולים בילינסון, חולק תחושות דומות. הוא נולד בהיידלברג בגרמניה למשפחה לא יהודית, אך הגיע לכאן במלחמת לבנון השנייה על מנת לעשות פוסט-דוקטורט, התאהב בישראל וקבע את מקומו כאן. כאן גם הכיר את בן זוגו והקים משפחה: "זה באמת לא היה מתוכנן", הוא מודה בחצי חיוך.
"עד אוקטובר האחרון הכול היה טוב. יש לי מחלקה מדהימה, אני מרצה באוניברסיטה ובנוסף יש לי מעבדה שבה אני מבצע מחקרים. מה שקרה ב-7 באוקטובר היה משבר שלא חוויתי אף פעם. מבצעים ורקטות אני מכיר, אך האירוע האחרון עשה זעזוע לכולם. גם אני וגם הילדים עם הרבה פחדים, אך גם עם גאווה למקום. יש לי הרבה חברים רופאים במילואים ואני בקשר איתם בכל בוקר כל היום. חלק לא עונים לי שבוע-שבועיים בגלל שהם בתוך עזה. בנוסף, יש לי הרבה מטופלים וחולים שהגיעו למרפאות עם סיפורים טרגיים ונוראיים. אי אפשר שלא להיות אמוציונלי, למרות שאני רופא – וזה קשה".
צפו בד"ר בנינגר מתראיין לתקשורת הגרמנית:
ד"ר בנינגר, בדומה לעמיתו ד"ר פורמן, יודע כי עבודת ההסברה לשאר מדינות העולם חשובה עד קריטית. לשם כך הוא מקדיש מאמצים רבים על מנת לתקשר את ישראל בצורה חיובית בארץ מולדתו.
"מיד לאחר אותה שבת שחורה היה לי מאוד חשוב להיות בקשר עם כל הרופאים והחוקרים שאני מכיר בגרמניה – בבון, בברלין, בכל המקומות שעבדתי. היה צורך להסביר את המצב, לראות את התגובה, וגם להרגיש את האמפתיה משם בתוך החדשות", הוא אומר.
"היו הפגנות בברלין ובהרבה מקומות בגרמניה נגד ישראל. יצרו איתי קשר המון אנשים ששנים לא עבדתי איתם או שמעתי מהם, ופתאום היה להם צורך לדבר איתי. כולם רצו מידע. אני קם בארבע וחצי בבוקר כדי לענות על מיילים וווטסאפים. הרגשתי שזה התפקיד שלי: לא רק להגיד תודה, אלא גם להסביר להם מה אני מרגיש, מה אנחנו עושים – ומה בית החולים עושה. אני מאוד גאה להיות פה בבילינסון. כולם מתגייסים בלי שום שאלה: מתמחים ומתמחות שהפרטנר שלהם במילואים והם עם ילדים בבית נותנים מאה אחוז, וזה מאוד מרגש".
ד"ר פליקס בנינגר: חלק מאוד חשוב מכל העניין זה לראות את האנשים שנפגעו מהמלחמה ולא רק מספרים. אנחנו שוכחים את זה. אני לא במילואים, ולא רואה את הדברים הכי גרועים שאני שומע עליהם, אך אני רואה את החיילים והאזרחים הפצועים פה בבית החולים, וזה מה שאני יכול להעביר"
כחלק ממאמץ ההסברה התראיין בנינגר לתקשורת הזרה בגרמניה. "הגיע לפה עיתונאי מהטלוויזיה על מנת לצלם כתבה – דיברנו על המחלקות שהעברנו לבית החולים התת-קרקעי והוא גם פגש פצוע מהמסיבה בנובה. בגלל שאני יותר קרוב אליו היה לו ערוץ ישיר למקום. הוא רצה אקשן, לצלם תמונות ולחזור לגרמניה, אך אחרי ששוחחנו ראיתי שחל בו איזה שינוי. הוא הרגיש צורך להמשיך את הכתבה ונסע לסיור בניר עוז.
"חלק מאוד חשוב מכל העניין זה לראות את האנשים שנפגעו מהמלחמה ולא רק מספרים. אנחנו שוכחים את זה. אותו כתב הפך להיות שגריר של המצב שלנו. במקרה אחר התראיינתי לתוכנית בוקר בגרמניה וזה עבד מצוין. הסברתי על החוויות האישיות שלי ועל איך זה לחיות עם טילים ואזעקות. אני לא במילואים, ולא רואה את הדברים הכי גרועים שאני שומע עליהם. מצד שני אני רואה את החיילים והאזרחים הפצועים פה בבילינסון, וזה מה שאני יכול להעביר".
מה הקושי בהסברה?
"הם מנותקים. יש להם אותן חדשות יום ולילה, ויש באמת נתק אמוציונלי-אמפתי, אפילו של אנשים טובים ואינטליגנטים שיכולים להיות עם איזשהו קור. באזורים שקטים כמו היידלברג, שם גדלתי, אין להם שום קשר לסיטואציה הזו, ופעילות ההסברה מרגישה לי ממש כמו סוג של פסיכותרפיה. אני משתדל להסביר שאנחנו כמוהם – שהפחדים האלה הם גם דבר שמאוד קרוב אליהם. מאוד חשוב לדבר. מוזר להם שמישהו שנראה אותו דבר כמוהם יושב ומדבר לא רק על מה שהם רואים בטלוויזיה".
ד"ר בנינגר החליט להתאגד עם רופאים נוספים דוברי גרמנית ולהקים קבוצה הנקראת, "רופאים ורופאות נגד אנטישמיות". "זה באמת משהו מיוחד", הוא אומר בהתרגשות. יש לנו ועדה קטנה, לי ולעוד חמישה רופאים. אני לא איש צבא, אבל ידעתי שאני צריך לעשות משהו. היה צורך להפעיל את המערכת בגרמניה".
אחת המטרות העיקריות של הקבוצה היא להזכיר את החטופים הישראלים הרבים הנמצאים בעזה. "אתה לא מאמין כמה אנשים רגילים בגרמניה שוכחים מזה. אנשים רק חושבים על מלחמה ועל עזה ומתעלמים מכל השאר. חשוב לאנשים לשמוע מה רופאים חושבים, לכן הקבוצה הזו – המורכבת מרופאים יהודים ולא-יהודים בגרמניה – ממשיכה את הפעילות.
"פעם בשבוע אנחנו עולים לפגישה בזום עם הסברים שלנו על המצב ומקיימים הרצאה של 40 דקות של רופא שקשור למצב. כשמנהל המכון לרפואה משפטית הרצה על תהליך זיהוי הגופות היה לזה אימפקט עצום. פתאום אתה רואה מישהו כמוך שמסביר לך באופן אישי מה הוא ראה. זה עושה הבדל ענק. חשוב לתקוף את זה מבחינה תקשורתית".
בין היוזמות שעליהן עבדה הקבוצה היה הודעה רשמית שהוציא איחוד הרופאים הגרמני. "לקח להם המון זמן לכתוב תגובה", מספר בנינגר. "לחצנו עליהם כל יום, אמרנו שאי אפשר להשאיר את זה ככה. אחרי המון דיונים ולחץ שלנו אנחנו גאים להגיד שהאיגוד הוציא מכתב עם הסבר מעמיק, מרגש ואמפתי למצב. אנחנו מאוד רוצים להמשיך מבחינת עבודה ולגדול. זה באמת עובד וחשוב מאוד להמשיך".
לרתום את היהודים בעולם למאבק הלאומי
פרופ' דניאל בן שימול, מנהל היחידה לכירורגיה אונקולוגית של מערכת העיכול בבית החולים בילינסון, מילא שורה של תפקידים חשובים בצרפת, ובין היתר אף כיהן כדיקן פקולטה לרפואה וסגן ראש עיריית ניס. אך בשנת 2015, לאחר שהגיע להרצות לצוותי בית החולים על התוכנית הייחודית שפיתח לטיפול בסרטן במערכת העיכול, החליט לעבור לחיות בישראל.
לאחרונה יצר סרטון ויראלי בצרפתית עבור תושבי צרפת, שבו קרא לציבור לתמוך כלכלית בתושבים המפונים ולתמוך כספית בנפגעי המלחמה. גם הוא סבור כי המאבק ההסברתי לא פחות חשוב מזה הנמצא בשטח הלחימה.
"הייתי במעמד גבוה וקרוב מאוד לראש העיר ניס שהיה מאוד פרו-ישראלי, אך עדיין הרגשתי שאנשים שופטים אותי, לא רק כמנתח או דיקן, אלא גם כיהודי. זה היה סוג של אנטישמיות, אפילו שאי אפשר להגיד את זה בצורה חד-משמעית. עכשיו אני יודע שצדקתי, וזה בגלל כל האנטישמיות הגואה בצרפת וברחבי העולם. זה מאוד מדאיג".
פרופ' דניאל בן שימול: "הייתי מאוד מאוכזב ממקרון. הוא אמר שאנחנו הורגים תינוקות ונשים בעזה כשאנחנו יודעים איך צה"ל עושה הכל כדי לשמור על האזרחים. לי זה היה מאוד מדאיג שנשיא צרפת אומר את זה"
"כשהמלחמה התחילה, האחדות של האנשים והסולידריות היו מאוד מרשימות. כבר בשבת אחר הצהריים הגענו כל הרופאים לבית החולים. שלחנו גם רופאים לאילת לעזור לאנשים שפונו. רציתי לחלוק את זה עם האנשים שאני מכיר, וזו הסיבה שהעליתי וידיאו לרשתות החברתיות - כדי לקדם את זה ולנסות לרתום את היהודים בצרפת למען המאבק הלאומי. הייתי מאוד גאה בארגונים הצרפתיים שעובדים כאן בישראל לעזור לחיילים ולמפונים מהצפון והדרום. הרגשתי שחשוב לעשות את זה יותר ויותר".
בשביל בן שימול המשפט "ביחד ננצח", זו לא רק סיסמה, אלא גם אג'נדה שמנחה אותו במאבק ההסברתי. "אני כל הזמן אומר לאנשים הנמצאים בצרפת, שאם אתם לא יכולים להיות פה כדי לעזור, אתם יכולים להיות חלק מזה איפה שאתם נמצאים – ולסייע לאוכלוסייה הצרפתית-יהודית. הרבה אנשים התקשרו אליי ושאלו מתי הם יכולים להגיע – גם אנשים לא יהודים. כולם רצו לבוא לעזור. היה לי מאוד חשוב לראות את זה. אני חושב שכולנו מסביב לעולם יכולים לתרום למאמץ הלאומי בצורה כזו או אחרת. אם אתה יכול לבוא ולעזור זה נחמד, אבל אם לא - תתרום לארגונים, לחיילים".
יש לו בטן מלאה גם על דבריו של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לגבי הפגיעה של ישראל בנשים ובילדים. "אני מכיר מאוד טוב את השדה הפוליטי כי הייתי שם הרבה שנים, והייתי מאוד מאוכזב ממקרון", הוא אומר. "הוא אמר שאנחנו הורגים תינוקות ונשים בעזה כשאנחנו יודעים איך צה"ל עושה הכול כדי לשמור על האזרחים. זה נורא לשמוע על זה. לי זה היה מאוד מדאיג שנשיא צרפת אומר את זה. גם חלקים מהשמאל הקיצוני בצרפת מביעים מתבטאים באופן אנטישמי.
"כשמישהו שואל אותי, אני אומר את מה שאני חושב – שזה היה מאוד מאכזב לשמוע את זה. זו הרגשה של הרבה אנשים סביבי, כאן או מחוץ לישראל – בצרפת. הקהילות היהודיות מרגישות מאוד רע בגלל זה. מדובר בבעיות פוליטיות שגורמות לו להגיד דברים לא נכונים. אלה זמנים לא קלים, אבל זו חוויה מאוד חשובה לכולנו. אני מאוד מקווה שנצא מזה מחוזקים".
