בגדול, אנשים נחלקים לשניים. אלו שמאד אוהבים ג'אז, ואלו שלא יכולים לשמוע אותו. ג'אז קורא תגר על המוסכמות שלך, על הסימטריה, על הקיבעון המחשבתי, על הרגש. הוא הופך אותך באוויר, ומרכיב מחדש. אפשר לומר שהדבר הכי קבוע שיש בג'אז - הוא שהוא משתנה.
מדענים שחוקרים את ההשפעות של ג'אז על המוח ומחפשים את המקור הנוירולוגי של היצירתיות בקרב נגני ג'אז, מאשרים את מה שאוהבי ג'אז יודעים מזמן: הג'אז משפיע על המוח באופן עוצמתי, הן בהאזנה ובטח בנגינה. הוא מחדד את המיקוד, משפר יצירתיות ומחזק תכונות כמו אומץ, מנהיגות, חדשנות, והסתגלות למצבים חדשים. האזנה למקצבים הסינקופטיים של הג'אז מעוררת את החלק היצירתי במוח, זה שמחפש תובנות ופתרונות חדשים לבעיות ישנות. במילים אחרות, מה שקורה למוח בהאזנה ובנגינת ג'אז, משפיע לטובה על האופן בו אתם מתמודדים עם החיים.
סצנת הג'אז העכשווית, במיוחד מה שמכונה ה-"ג'אז הלבן", היא גברית יותר, אבל אחוז הנשים שנכנסות למועדון הזה ומפגינות כישרון לא מבוטל, רק הולך וגדל. הדעה הרווחת היא שנגני ג'אז, נשים או גברים, הם אנשים בעלי אינטלקט גבוה יותר, עם כישורי למידה גבוהים שיכולים לזגזג בין כישורי חשיבה יצירתיים עם אינטלקט מהיר שמשתנה בכל רגע.
לשאול מישהו אם הוא אוהב ג'אז, זה קצת כמו לשאול אותו אם הוא מאמין באלוהים. קודם כל צריך לברר למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים אלוהים - או ג'אז.
ג'אז היא מילה אחת קטנה לכל כך הרבה סגנונות. מהבלוז השחור של מיסיסיפי, ה-'רגטיים' של סקוט ג'ופלין, תזמורות הדיקסי של ניו-אורלינס, לואי ארמסטרונג, דיוק אלינגטון ועד לתזמורות הסווינג של שנות השפל באמריקה, ביניהן קאונט בייסי, בני גודמן, גלן מילר. ג'אז ממשיך דרך הביבופ המורכב של דיזי גילספי וצ'ארלי פארקר, וחולף על פני הזמרות הגדולות בילי הולידיי, אלה פיצג'רלד ושרה וואהן. ה'אולדיז' של אלה וארמסטרונג, סינטרה, הג'אז הרגוע של דייב ברובק, מיילס דייויס וביל אוואנס. הבוסה-נובה של קארלוס ג'ובים וסטן גטס. ממיילס דיוויס ועד לאמנים מודרנים. בקיצור, המון.
אז למה ג'אז נשמע לכם לפעמים כמו צווחות צורמניות? יש האומרים שזו אמנות נרכשת. צריך להיכנס קצת פנימה, להתעמק בסגנונות השונים של הז'אנר ולראות מה תופס לכם את הלב.
צמחים אוהבים ג'אז?
בילדותי שמעתי לא מעט ג'אז, פשוט לא קראתי לו ככה. יום אחד, ירדתי בטעות בתחנה הלא נכונה ברחוב דיזינגוף בתל-אביב. ממול הייתה אז חנות תקליטים קטנה. ברור שנכנסתי. ברקע שמעתי משהו שלא היה דומה לשום דבר שהכרתי קודם. לשיר קראו "מיסיסיפי גודדאם" ולזמרת קראו נינה סימון. כל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
מחקרה המדהים של דורותי ל. רטאלק משנת 73', שנערך על השפעת המוזיקה על צמחים, הראה שצמחים שנחשפו לטון אחד לא משתנה, מתו תוך שבועיים. צמחים שנחשפו למוזיקת "אמצע הדרך" צמחו בשפע, ונשענו לעבר הרדיו בעשרים מעלות. עם זאת, התגובות הכי טובות - שימו לב - נרשמו כאשר הושמעה להם מוזיקת ג'אז.
חוקרים יודעים היום שהאזנה למוזיקה, כל מוזיקה, מעוררת את המערכות הרגשיות והפיזיות ומחזקת את המערכת החיסונית - אבל מה באשר לג'אז? מחקרים מצאו שהאזנה לג'אז מחדדת את המיקוד, משפרת מצב רוח וזיכרון מילולי ויש לה קשר ישיר לחלקים היצירתיים במוח - במיוחד כשמדובר בנגינה מעשית.
עוד עלה במחקרים שהאזנה לג'אז במשך שלושים דקות בלבד מגבירה את רמות האימונוגלובולין, שפועלות כנוגדנים של נגיפים, חיידקים וזיהום. האזנה למוזיקת ג'אז רכה ואיטית מעכבת את ייצור הנוראדרנלין שמופעל בעיקר בעיתות של לחץ ומכניסה אותך לשינה טובה. באחד המחקרים מטעם האגודה האמריקאית לחקר השינה בארה"ב, נמצא כי חולים המאזינים לג'אז רגוע לאחר ניתוח, עשויים להזדקק פחות לתרופות ולהיות רגועים יותר.
יתרונות עצומים מבחינת המוח
בדומה למוזיקה קלאסית, ג'אז יכול לשפר מאד את האינטליגנציה והביצוע בתחומים שונים, אבל בשונה מהמוזיקה הקלאסית, לנגני ג'אז יש יתרונות עצומים מבחינת המוח. האלתור, שהוא הליבה של הג'אז, נמצא כמדליק אזורים של סכנה והרפתקה, ומאתגר את הנגנים באופן אינטנסיבי.
נגני ג'אז מושפעים בכל רגע אחד מהשני וממציאים את עצמם תוך כדי תנועה. מחקר שנערך באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ועקב אחר הפעילות המוחית של פסנתרני ג'אז בזמן אלתור, העלה שאותם חלקים הידועים כמקדמי יצירתיות במוח, הגיבו בעוצמה רבה לשינויים המוזיקליים המתרחשים בז'אנר.
המחקרים של ד"ר צ'רלס לימב, מנתח ומוזיקאי מבולטימור וחוקר בתחום היצירתיות, הראו שבזמן נגינה נגני ג'אז מפעילים משמעותית את החלק במוח שמאפשר הבעה, ובמקביל "מכבים" את החלקים במוח שאחראים על ניתור וריסון, תוך כדי שילוב של פעולה ורגש. עוד עלה במחקר, שלנגני ג'אז יש גישה מהירה יותר לחלק שאחראי על הזרימה היצירתית שלהם במוח - זאת בתנאי שהם מקדישים שעות רבות לאימון.
על פי מחקרים שפורסמו ב-'מגזין לשיפור האתלטיקה' (Journal of Athletic Enhancement), ספורטאים שהאזינו לג'אז במהלך אימון הפיקו תוצאות טובות יותר מאלו שהאזינו לז'אנרים מוזיקליים אחרים.
"אין בן אדם שלא אוהב ג'אז"
ד"ר רז יצחקי הוא מוזיקאי ג'אז, מרצה, חוקר ואיש חינוך המומחה בפיתוח חשיבה יצירתית. הנגשת ג'אז לאנשים היא משימת חייו. "כשאני מציג את עצמי לאנשים, תמיד יהיו כאלו שיגידו "אני לא אוהב ג'אז", או "אני לא מבין ג'אז". האמירה הזו תמיד מצחיקה אותי. זה כמו לומר "אני לא אוהב אוכל". כל אוכל? צרפתי? איטלקי? אסיאתי? הודי? יפני? ערבי? איזה ג'אז אתה לא אוהב?".
מה זה ג'אז?
"ג'אז כבר מזמן אינו ז'אנר, אלא פילוסופיה. ג'אז הוא סגנון מוזיקלי שרוקד עם כל הסגנונות ואי אפשר להגדיר את הגבולות שלו. יש כל כך הרבה צבעים בג'אז - ג'אז מסורתי, מודרני, רך, בועט, מקפיץ, מרגיע, מאתגר. תגיד לי מי אתה ואגיד לך איזה ג'אז יגע לך בלב”.
למה כל כך הרבה אנשים שונאים ג'אז?
"כי זה סגנון מורכב, מתוחכם, וכמו כל אמנות גבוהה הוא דורש הבנה מעבר לפני השטח. הרבה אנשים אוהבים ג'אז בלי לדעת שהם מקשיבים לו. את נט קינג-קול כולם יכולים לאהוב כי זה נעים לאוזן, אבל כמו באמנות, יש מקומות בג'אז שהולכים לאקסטרים. ג'אז מותח את הגבולות, בזכותו התפתחו המון מימדים מוזיקליים חדשים שחייבים לו את קיומם. מהניסיון שלי, אין בן אדם שלא אוהב ג'אז, הוא רק צריך לחפש אותו".
הדוקטורט שלך עוסק בפדגוגיה של הג'אז.
"יש משהו בבסיס של הידע של בני האדם שהוא מאוד ג'אזי. הוא גם מכריח אותך להמציא את עצמך. כשאתה נותן לתלמיד ארבעה צלילים ומבקש ממנו להמציא משהו שלא היה שם קודם, הוא חייב להפעיל חשיבה יצירתית. עיקר הלימוד מתרכז ברכישה של כלים שבעזרתם תלמידים יכולים להמציא את עצמם ולבטא את עצמם מחדש. למשל, אני מעריץ של ביל אוונס, אבל הדבר שהכי יכול להעליב אותי הוא אם יגידו לי שאני מנגן כמו ביל אוונס. אני מעדיף לנגן כמו עצמי, כמו רז יצחקי. רכשתי ידע של מישהו אחר, עשיתי התמרה ועכשיו אני צריך להביא לה ביטוי חדשני. זה ג'אז".
שמונה-עשר המופרעים
יצחקי הוא בוגר ברקלי, ואת התואר הראשון שלו סיים בהצטיינות בביצוע (פסנתר). בתור ילד ניגן מוזיקה קלה, אבל שני תקליטים שקיבל בגיל שש עשרה, היכו בו כמו ברק. "ג'ימי סמית' עם קני בורל ואוטיס ספן, לא שמעתי דבר כזה קודם. פתאום מצאתי את עצמי מנגן עם תקליטים, בלי תווים. הג'אז נהיה הדת שלי", הוא מספר.
ההרצאה שלו "שמונה עשר מטורפים", שמיועדת למנהלים בתחום העסקי דווקא, מדברת על מנהיגות, חדשנות ועבודת צוות בהשראת הג'אז. "מה זה ג'אז אם לא עידוד חדשנות ומחשבה יצירתית? זה נכון לגבי כל דבר. ג'אז הוא מדיום שבו אנשים מדברים דרך הכלים שלהם, אבל בבסיס, מדובר בבני אדם וביצירתיות שלהם, ולא משנה אם הם יושבים סביב שולחן עגול או על במה.
"מנהלי חדשנות לעיתים חושבים על עצמם כמובילים ויוצרים את הדבר הבא, ולפעמים כל מה שצריך לעשות זה ללכת לפסנתר וללוות את הסטאר שנמצא אצלך במשרד. חברות שמחפשות חדשנות בתחום העסקי חייבות לנהל את העסק שלהם בדיוק כמו שמנהלים הרכב ג'אז. אי אפשר יותר לעבוד על פי הסדר הישן, המודל ההירארכי פטריארכלי הזה לא קיים יותר".
הרצאתו של רז יצחקי ב-TED
ג'אז הוא דרך חיים
באתר של יצחקי מופיע המשפט: JAZZ WAY OF LIFE. "ג'אז הוא לא רק ז'אנר מוזיקלי, הוא דרך חיים", הוא מסביר. "ג'אז משנה את ההוויה של האדם ופותח אותך מבחינה חברתית כי אתה חייב "לדבר" עם עוד אנשים. ג'אז פותח את המוח שלך לא רק לקבל את האחר והשונה, אלא לעודד אותו, כי דרך השונה אני גם מגדיר את עצמי. דווקא שם יש פתיחות אדירה לשונה ולחריג. מיילס דייויס מנגן חצוצרה מינימליסטית, לירית, שקטה, מופנמת, ונותן לקולטריין לעמוד בקדמת הבמה ולהוציא זיקוקים מהסקסופון שלו. צריכה להיות גאונות עם המון מעוף כדי להיות מספיק אמיץ לעשות את זה".
מה תייעץ למי שג'אז קצת מפחיד אותו אבל רוצה להיפתח אליו?
"בערוץ היו-טיוב שלי יש פלייליסטים, ורובריקה מיוחדת שנקראת "מי מפחד מג'אז". זה מתחיל עם דברים קלים ונגישים ולאט לאט זה מתפתח. אני ממליץ לאנשים להקשיב קצת, ונראה אם אחרי שעה הם לא מתאהבים בג'אז מעל לראש".
"הג'אז הזרים לי דם חדש בגוף"
"אין לתאר מה קרה אחרי שהתחלתי להאזין ולנגן ג'אז", מספר ישראל מובשוביץ מנתניה, "תמיד הייתי מרוכז, ממוקד ואנרגטי, אבל הסקסופון עזר לי ללכת קדימה בשנים שהכל מתחיל ללכת אחורה. הג'אז הזרים לי דם חדש בגוף".
מובשוביץ, פנסיונר של חברת חשמל, שם עבד בהנהלה הבכירה, התחיל להאזין ולנגן ג'אז בפעם הראשונה בחייו בגיל ארבעים וחמש. עשרים שנה אחרי, הוא מנגן, מלחין, ולפני עשר שנים אף הוציא תקליט סולו. "זה קרה בזכות אשתי אביבה שידעה על החלום הישן שלי וקנתה לי סקסופון בהפתעה ליום ההולדת. לא היה לי שמץ מושג מה זה ג'אז, הייתי נאיבי לגמרי".
למה דווקא ג'אז? סקסופון יכול לשמש גם לז'אנרים אחרים.
"המורה שלי, עמרי דגן, כיוון אותי לשם והלכתי על זה. בדיעבד, אני יודע שזה עשה לי משהו ממש טוב לקואורדינציה של המוח, שלא היה שם קודם. בבת אחת למדתי ארבע או חמש שפות: קריאת תווים, פירוק אקורדים, סינקופות, איך לדבר בשפה של הג'אז, שלא לדבר על ללמוד להוציא נשיפה עם צליל נורמאלי".
באיזה מובן הג'אז שינה לך את החיים?
"קודם כל למדתי להקשיב אחרת, להסתכל על דקויות ולהיות ער לניואנסים. זה גרם לי לצאת מה"ארצ'יצ'ר" שלי. בימים הראשונים אמרתי לעצמי, מה זה הבלגן הזה, מה אני שומע שם. לאט לאט למדתי להבין ולאהוב. הייתי מחפש את הבס, את הגרוב, ועוקב אחריו. כשלמדתי להקשיב לג'אז, למדתי להקשיב גם לאנשים.
"בג'אז אתה חייב להיות שונה, חייב לחדש. תמיד הייתי בן אדם דעתן כזה שמוביל ולא מוותר, האצלתי סמכויות ולא חששתי מביקורת בונה. בדיעבד, הג'אז חיזק את הדברים האלו. למדתי להתגמש. הג'אז מלמד אותך משהו על ענווה. את הדברים האלו אתה לוקח גם לחיים.
"בשנים הראשונות כשהתחלתי להתאמן, זה נורא הפריע לבן שלי. הוא היה שם אוזניות כדי לא לשמוע אותי. יום אחד כשחזרתי מהעבודה הוא שאל אותי אם אני מכיר יצירה בשם "האו אינססיטיב", בוסה ג'אז נהדרת ועצובה של קרלוס ג'ובים. אמרתי שאני לא מכיר. בבוקר כשקמתי, מצאתי על השולחן דיסק עם שלש ורסיות של הקטע הזה שהוא הקליט לי. המוזיקה עשתה חיבור וקירבה בין שני העולמות שלנו. בסופו של דבר ניגנתי את זה וכתבתי את האלתור הכי יפה שאי פעם חיברתי. זה נמצא בדיסק שלי".
לא פשוט לשנות כיוון בגיל מבוגר, ועוד לג'אז.
"המוח שלנו עצלן הוא לא אוהב שינויים, בטח לא בגיל חמישים. הוא רוצה לשמור על הקיים, וככל שהמוח שלך מתנגד אתה נמצא בנקודת התקדמות. הג'אז גרם לי להוציא מעצמי יותר אומץ להתמודד עם דברים חדשים. למדתי על סקסופון סופרן, אלט וטנור, שהוא אהבת חיי. כל אחד מהם הוציא ממני משהו אחר ומיוחד".
ג'אז הוא לא לקהל, הוא לנגנים
גילעד יעקבזן מפרדס חנה, מוזיקאי רוקנר'ול ובלוז, הוציא את אלבום ראשון בגיל ארבעים ושבע עם ההרכב "pure imbalance", בו הוא שר ומנגן שירים מקוריים באנגלית. יעקובזן הוא חובב מושבע של ג'אז מסורתי ואף מבצע סטנדרטים ידועים כזמר. "אף אחד לא באמת אוהב ג'אז", הוא אומר.
סליחה?
"ג'אז הוא לא לקהל, הוא לנגנים. כשאתה בא להופעה של ג'אז מודרני, יש תמיד שלב שבו הנגנים מתחילים ליהנות יותר מהקהל ואז קורה הדבר האמיתי של הג'אז אבל הוא קורה בין המוזיקאים לבין עצמם, ללא קשר לקהל. באופן אישי, אני מסוגל לשמוע ג'אז עתיק, אולדיז, עד שזה נהיה קשה לאוזן והכל מתחיל להתפזר".
אבל לג'אז יש קהל אדוק ונאמן.
"ג'אז חותר תחת המוסכמות, במסגרת המוסכמות שלו עצמו. כל הזמן הולכים על הקצה, עוברים את הקו וחוזרים. מישהו זורק רעיון וכל אחד מהנגנים נותן את הפרשנות שלו לקטע. זה סוג של ג'ם סשן. הקהל בא לראות משהו מיוחד שקורה בין המוזיקאים. הג'אזיסטים האמיתיים לא שם בשביל הקהל, הם בשביל לאתגר את עצמם, וזה כל היופי. היום נראה לי שכל סצנת הג'אז נהייתה קצת כמו יין וסיגרים. זו אנינות בורגנית משהו. לדעתי רק עשרה אחוזים מהאנשים שהולכים למופעי ג'אז, הם בעניין של המוזיקה נטו".
המקרה המדהים של פט מרטינו
אחד הדברים הבולטים שעלו במחקרים, הוא שהאזנה למוזיקה לאחר אירוע מוחי, ובפרט לג'אז, משפרת את הזיכרון המילולי, המיקוד ומצב הרוח באופן משמעותי, תוך שלושה חודשים בלבד לאחר האירוע.
המקרה המדהים של פט מרטינו, גיטריסט הג'אז הנודע, הוא דוגמא לכך. מרטינו חזר לבית הוריו לאחר שבץ וניתוח מוח שעבר, ללא שמץ של זיכרון מי הוא, או מיהם הוריו. מרטינו, שהקליט תקליטים רבים לאורך השנים, לא היה מסוגל לנגן ולו תו אחד. כל זה השתנה כאשר אביו החליט להשמיע לו יום אחר יום, את ההקלטות שלו. זה לקח זמן, אבל לאט לאט הצליח מרטינו לחזור לנגן בגיטרה ברמה זהה לזו שלפני השבץ. הוא עדיין סובל מבעיות זיכרון בשטחים אחרים.
זירת ספורט של ממש: הג'אז הלבן המודרני
אסף פינקל מזיכרון יעקב הוא גיטריסט, מוזיקאי ומורה לגיטרה, שמופיע בהרכבים שונים בסגנון ג'אז ובלוז. "בבלוז אני מכבה את המוח, בג'אז המוח חייב לעבוד כל הזמן. כל החושים דרוכים".
כשאני מקשיבה לג'אז מודרני, יש לי תחושה של כאוס מוחלט
"הג'אז הלבן המודרני הפך לזירת ספורט, תחרות מי יותר חכם. מוזיקה למוזיקאים בלבד. זו מוזיקה שיכולה להיגרר מהר מאד לחלק הטכני שלה, אתה לומד טריקים שאתה עושה בכל הסולמות ומתחרה עם האחרים, זה לא המקום שבו קורה הקסם".
איפה קורה הקסם?
"החופש לעלות על הבמה. כשאין לך מושג מה הולך לקרות עוד רגע ביחד עם כמה אנשים שהולכים איתך לאותו המקום בטלפתיה מדהימה - את זה רק ג'אז יכול לתת לך. ביכולת הזו - להיזרק לאותו המקום ביחד עם עוד אנשים בלי לדעת איך הגענו לשם - אני משתמש גם בהרכבים אחרים ובסגנונות אחרים שאני מנגן. זה יכול לקרות לי ברוק, בפולק רוק - המוזיקה שלי הרבה יותר עשירה בהשראת הג'אז.
"מבחינתי, אם אין בלוז, לא יהיה ג'אז. בבסיס, ג'אז היא מוזיקה שחורה ואסור לשכוח את זה. אתה צריך להתחבר לנשמה של הדבר הזה שתמיד תהיה קשורה לג'אז השחור, לגרוב, ל"סול". אחרת זה סתם יהפוך לתרגיל במתמטיקה".
לא רק גברים: הג'אז של אירומי אוהרה
