7 באוקטובר, 06:20 בבוקר. שלומי בן שימול, משנע רפואי (אלונקאי במינוח הישן), יצא לאסוף חבר בדרך למשמרת בוקר בבית החולים סורוקה ודהר לעבודה ברצף האזעקות. מאות נפגעים עברו לנגד עיניו בשעות הראשונות לטבח. בדרך חזרה ממנחת המסוקים למיון נגלתה לעיניו הזוועה במלוא עוצמתה. "אני רואה מיניבוס פרטי שממנו מורידים גופות ולידו אמבולנסים שמורידים פצועים קשים מאופקים. אני מפנה אותם במהירות לחדרי הטראומה, פגועי גפיים, חזה, ראש. הדם ניגר על האלונקה, על רצפת החדר, על הקירות. אין סרט אימה כזה".
שלומי בן שימול ואנשיו היו במרוץ בלתי פוסק תחת עומס כבד ואזעקות. גם את המתים שינעו באותן שעות. "העברתי גופות לחדרי קירור ואני מדבר על עשרות רבות שמהר מאוד יצרו תפוסה מלאה. נאלצנו להניח גופה על גופה עד שהנהלת בית החולים ביקשה להעביר את כל המתים למחנה שורה". כמעט 11 חודשים לאסון הנורא בתולדות המדינה חזרנו לעובדי המשק, הניקיון, התחזוקה והמזכירות של בית החולים סורוקה, לסיפורים שלהם, לפרצופים הקפואים על האלונקות, לנהרות הדם והדמעות שראו, לטלפונים שהבהבו "אמא" ו"אבא" על הקו.
6 צפייה בגלריה
מימין: שלומי בן שימול, ברוך אוחיון, אופירה לב, פאני כהן. "טירוף מה שהלך באותו יום"
(צילום: הרצל יוסף)
בימים כתיקונם, ברוך אוחיון, אחראי שינוע מכשור רפואי (35), נשוי ואב לשלושה מבאר שבע, רושם ומכניס כל מכשיר רפואי שמגיע לבית החולים ומעביר אותו לכתובת המיועדת. ב-7 באוקטובר התגייס לפינוי פצועים. האזעקה הראשונה העירה אותו ואת משפחתו. "הכנסתי את הילדים על אוטומט לממ"ד מתוך ידיעה שבתוך שעה הם כבר יצאו ממנו". המציאות טפחה על פניו כשאזעקות נשמעו ברצף. "קצב הירי היה מטורף, עשרות רקטות נורו והבנתי שמדובר באירוע אחר. נכנסתי לטלגרם ולרשתות החברתיות שעדכנו על חדירת עשרות מחבלים ליישובי העוטף. התקשרתי מיד למנהל הישיר שלי ועדכנתי אותו שאני בדרך לבית החולים.
"עוד לפני שקראו לי הבנתי שיהיה צורך בכל יד עוזרת בפינוי מחלקות וציוד. נפרדתי מאשתי ומהילדים ותחת מטח מסיבי של טילים יצאתי לדרך. לא ראיתי בעיניים אלא רק את הצורך להגיע הכי מהר לעבודה ולעזור במה שאני יכול ובמה שיגידו לי לעשות".
הוא הצטרף לעובדי שינוע נוספים ויחד העבירו מאות מכשירים וציוד רפואי למלר"ד (מרכז לרפואה דחופה), לחדרי הטראומה והניתוח. בתוך דקות הוצפה רחבת הכניסה למיון של סורוקה בהמוני נפגעים. אוחיון והצוות הוציאו מהמחסנים מאות אלונקות והתפנו לסייע בהעברת הנפגעים. "זה היה מטורף מה שקרה באותו יום. כמות לא נתפסת של אמבולנסים וכלי רכב פרטיים שדחסו כמות פצועים וגופות. זרם בלתי פוסק של פצועים קשים - מבוגרים, נשים, חיילים, ילדים. הכל היה שם: גפיים כרותות, פצעי ירי וריחות עזים של דם ושל שריפה, בליל של זעקות". צפו: שיקום פצועים מעורר השראה בסורוקה
פצועים מהלחימה בעזה חוזרים לחיים ומבקשים לא לרחם עליהם
(צילום: גלעד ילון)
האדרנלין השכיח ממנו רעב וצמא. "רק בחצות שתיתי את הקפה הראשון שלי ואז גם שמתי לב שאני לובש את בגדי החג והחולצה הלבנה שלי מוכתמת בדם קרוש". איזה מראה לא תוכל לשכוח? "הגיע חייל עם פציעה לא קשה אבל ראו עליו שהוא בשוק. הפנים שלו קפאו. הוא לא זז, הוא היה מאובן והוא כל הזמן עולה לי במחשבות".
לנקות במהירות שיא כל חדר ניתוח שהתפנה
פאני כהן לא ראתה דבר כזה ב-23 השנים שלה ככוח עזר בחדרי ניתוח. היא נחפזה להגיע לסורוקה עוד לפני שקראו לה. "שמעתי את האזעקות, הדלקתי טלוויזיה ואיך שראיתי את הטויוטה של המחבלים בשדרות, הבנתי שמתרחש כאן משהו אחר". היא נכנסה למכוניתה ובדרך לבית החולים נשמעו שתי אזעקות. "בראשונה, עצרתי את הרכב ונשכבתי על הכביש ובאזעקה השנייה כשכבר הייתי קרובה לסורוקה והרמזור היה על ירוק, התעלמתי וכשאני מאיצה אני שומעת בום מטורף ורואה חלק מרקטה שנפל לידי". כהן, 47, נשואה ואם לארבעה, הגיעה לחניון ונדהמה. "החניון היה עמוס במכוניות עם פצועים, אמבולנסים ורכבי פינוי צה"ליים. מה לא היה שם".
ב-09:45 הגיעה למתחם חדרי הניתוח והחליפה למדי עבודה. "מבוא הכניסה למתחם 11 חדרי הניתוח הממוגנים שלנו היה צפוף ורועש כמו שאף פעם לא ראיתי. עברתי כאן את מבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן, אבל ריכוז כזה של פצועים לא ראיתי בחיים. היו שם צעירים מהמסיבות, חיילים, אזרחים בכל טווח גיל". צוות כוח העזר שהוזעק מהבתים התעשת במהירות: "עברתי בין האלונקות והכנסתי לשמירה בשקית חפצים אישיים", משחזרת פאני כהן, "כל אחת ידעה בדיוק מה עליה לעשות, היינו ממוקדות מטרה ועבדנו מהר. חידשנו אספקה לחדרי הניתוח, שטפנו רצפות, סיפקנו דם מבנק הדם, חבילות סטריליות. ניקינו במהירות שיא כל חדר ניתוח שסיים לעבוד לקראת הבא בתור. לא אכלנו ולא שתינו עד לבוקר שלמחרת".
6 צפייה בגלריה
"היינו ממוקדות מטרה ועבדנו מהר. חידשנו אספקה לחדרי הניתוח, שטפנו רצפות, סיפקנו דם מבנק הדם". פאני כהן משחזרת
(צילום: הרצל יוסף)
במבואה נחשפה כהן למראות קשים: "ראיתי הורים קורסים כשהמנתח יוצא אליהם בבשורה שהבן שלהם נפטר. ראיתי אבא מטורף מדאגה הולך עם תמונת הבן שלו. כיוון שביום הראשון כל פצוע שהיה אנונימי מוספר, לא יכולנו לזהות שמית, אבל הלב נשבר לנו עליו אז הלבשנו אותו בביגוד סטרילי ולמרות שאסור להיכנס לניתוח, הכניסו אותו. הוא יצא מאוכזב כי על מיטת הניתוחים שכב מישהו אחר".
פאני כהן: "על אחת האלונקות ראיתי את אבידע בכר מבארי שהגיע קטוע רגל. רק מאוחר יותר נחשפתי לזוועה שעבר, כשאשתו דנה ובנו כרמל נרצחו לנגד עיניו ורק בתו והוא שרדו. ראיתי את הכאב והסבל שלו וזה היה קשה"
קצב הגעת הפצועים הקדים את הדיווחים בחדשות. כשדווח על 200 פצועים שפונו לסורוקה, כהן כבר ראתה את מספר 624 ממתין בתור לניתוח. "על אחת האלונקות ראיתי את אבידע בכר מבארי שהגיע קטוע רגל. רק מאוחר יותר נחשפתי לזוועה שעבר, כשאשתו דנה ובנו כרמל נרצחו לנגד עיניו ורק בתו והוא שרדו. ראיתי את הכאב והסבל שלו וזה היה קשה". ב-07:00 בבוקר שלמחרת היא חזרה לביתה, התקלחה ונכנסה למיטה. אבל השינה רק התרחקה. "ישבתי מול הטלוויזיה ורק חיכיתי לשעה 19:00, כשאחזור למשמרת לילה".
איזה מראה לא תוכלי לשכוח? "את הניידים על מיטות הפצועים שהבהבו 'אבא', 'אמא'. שוב ושוב כפול מאות".
"לא יכולתי להגיד להם שהוא נפטר"
אופירה לב, מזכירת מיון, הייתה במשמרת לילה בין 6 ל-7 באוקטובר. "באותו לילה הייתי אחראית משמרת במלר"ד וב-07:00 הייתי אמורה לסיים וללכת הביתה. עוד לפני שהתחילו האזעקות, התקשרה אליי המנהלת שלי ועדכנה שיש בדרום אירוע מתפתח וביקשה ממני לפתוח את מערכת החירום שמזעיקה את כל הצוותים ופותחת תיקי נפגעים". לב, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשישה, קיבלה על עצמה להתניע את אירוע החירום בבית החולים. "בתוך דקות נהיה לחץ מטורף ולמזלנו היינו כבר שני צוותים מלאים ממשמרת הלילה ומהבוקר כך שיכולנו תוך כדי ריצה כמעט לעבור בשיא המהירות מפצוע לפצוע ולזרז את הטיפול בו.
"אבל זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע. כבר תשע שנים שאני מזכירה בכל חדרי המיון בבית החולים, כולל בטראומה, אבל למה שנחשפתי ב-19 שעות, לא נחשפתי מעולם". לצד הפצועים התמלא המיון בבני משפחה מודאגים, כמו אותם הורים שהתקרבו אליי ושאלו אם בנם שהיה בנובה התפנה אלינו. הייתי המומה, אבל לא יכולתי להגיד להם שהוא נפטר על מיטת הטראומה".
אופירה לב: "מהצורך לעבוד הכי מהר ולעזור לרופאים להציל כמה שיותר, עבדתי בלי להרגיש, כמו רובוט. רק אחרי שבוע וחצי בערך, הצלחתי לפרוק את המועקה שהצטברה לי בגרון. בכיתי המון. הייתי סהרורית ועצבנית"
מהמראות הקשים, נחרתו בזיכרונה שורדי המסיבות. "לא מעט מהם, כולם צעירים, הגיעו ירויים מצרורות שחטפו בגב וברגליים, כשנמלטו מהתופת". ב-17:00 בערב, כשמהלילה עוד לא הכניסה פירור לפה, היא חזרה לביתה ורק רצתה לשוב לבית החולים. "מהצורך לעבוד הכי מהר ולעזור לרופאים להציל כמה שיותר, עבדתי בלי להרגיש, כמו רובוט. רק אחרי שבוע וחצי בערך, הצלחתי לפרוק את המועקה שהצטברה לי בגרון. בכיתי המון. הייתי סהרורית ועצבנית".
6 צפייה בגלריה
"יכולנו תוך כדי ריצה כמעט לעבור בשיא המהירות מפצוע לפצוע ולזרז את הטיפול בו". מאות פצועים נקלטו באותו יום ארור
(צילום: דוברות סורוקה)
איזה מראה לא תוכלי לשכוח? "את אותה אלמונית שהובאה מהמסיבה למלר"ד, לבושה בבגדי מסיבה, יפהפייה מתולתלת בלי גפיים תחתונות ובהכרה חלקית. במהירות גלגלו את האלונקה שלה לטראומה. עד היום, אני פוחדת לשאול אם היא חיה או מתה. הדמות שלה לא תצא לי מהראש".
"אבא'לה, אל תדאג. אתה בידיים טובות"
המשנע הרפואי בן שימול עשה את דרכו לבית החולים ברצף אזעקות בלתי פוסק לאחר שאסף חבר, "עצרתי את הרכב ורצנו לתפוס מחסה בחדר מדרגות בבניין הכי קרוב. נזכרתי שאשתי שומרת שבת ולכן כל אמצעי התקשורת שלה ואיתה חסומים. טסתי חזרה הביתה, הכנסתי מזרנים לממ"ד וביקשתי ממנה להתחבר לנייד. כשאני רגוע שהמשפחה שלי מוגנת, דהרתי לעבודה", מתאר בן שימול (32), אב לשלושה. "כשהגעתי ב-07:05 ראיתי שההנהלה בישיבה בחדר מצב. הייתי אחראי משמרת באותה שבת ובמקום לנתב את המשנעים למחלקות השונות, הורדתי את כולם למלר"ד".
6 צפייה בגלריה
"מדי פעם, העו"סיות חטפו מישהו מאיתנו לאיזה חדרון צדדי ואפשרו לנו לבכות ולפרוק. זה מה שהחזיק אותי שפוי". שלומי בן שימול
(צילום: הרצל יוסף)
"התחלתי להתארגן מיד. הוצאנו אלונקות חירום מהמחסן ושינענו אותן למנחת. התחלתי להבין שמתפתח משהו חריג, אבל עוד לא קלטתי כמה חריג זה עומד להיות. אנחנו מתרגלים אר"ן (אירוע רב-נפגעים) של 100, 150 נפגעים, שזה לא מעט, אבל איזה בית חולים בעולם נערך לקלוט 700 פצועים ביום"?
מחוץ למסגרת העבודה שלו סייע בן שימול גם למשפחות המודאגות. "הצעתי שתייה חמה להורים. לכל פצוע בהכרה שפיניתי, חזרתי על המשפט 'אני איתך אח שלי, אתה בידיים הכי טובות, אין לך מה לדאוג'". בלילה חזר לביתו ולא מצא את מקומו. "לא יכולתי לעצום עין, גם לא לאכול. ב-06:00 בבוקר כבר חזרתי לעבודה, למקום שאני יכול לתרום ובידיעה שככל שאפנה מהר יותר פצוע קשה, יש מצב שאני, המשנע, תורם משהו להצלת החיים שלו".
גם המשנעים התפרקו ובכו, התקשו להכיל את המראות. "מה שהציל אותי זה צוות החוסן של בית החולים. מדי פעם, העו"סיות חטפו מישהו מאיתנו לאיזה חדרון צדדי ואפשרו לנו לבכות ולפרוק. זה מה שהחזיק אותי שפוי".
איזה מראה לא תוכל לשכוח?
"חודש אחרי, נסעתי בטוקטוק לכיוון המנחת. מרחוק, אחת העו"סיות מנפנפת לי סימן של בוא לכאן. נסעתי לכיוונה ואני מבחין שהיא מלווה פצוע בכיסא גלגלים. "אתה לא זוכר אותי אבל אני לא אשכח איך הורדת אותי מהמסוק וכל הדרך למלר"ד החזקת לי את היד ואמרת לי: אבא'לה, אל תדאג. אתה בידיים טובות. אתה לא יודע כמה חיזקת אותי ברגע הכי קריטי בחיים שלי".
