אפילו שמונת החתולים שמציצים מכל פינות הבית לא מצליחים להעלות חיוך על שפתיה של נעמי קמישקה־ליברנט. היא כחושה, רועדת ופניה אפורים כשק. בעבר הלא רחוק שכנו בדירה הזאת 16 חתולים יונקים שהיא אספה מהרחוב, ואחת לשלוש שעות האכילה אותם בטפטפת, לפי התור. עד לפני חודשיים היא עוד הסיעה ברכב שלה מכשירי חשמל ורהיטים לחיילים בודדים ומשפחות חד־הוריות. גם עכשיו, במצבה, היא עדיין הרוח החיה בשתי קבוצות נתינה, אבל מסתפקת בתיאום ההסעות. נתינה מרחוק.
"הורדתי את עצמי מהכביש", היא אומרת. "זה מסוכן מדי. הבחילות והסחרחורות לא מרפות ממני לרגע. והן גוברות. ולחצי הדם שלי מטורפים. אין טעם להעמיד למבחן את השליטה שלי בהגה. אני חיה על זמן שאול. הגוף שלי כבר מורעל. אני מורעלת".
היא בת 45. נשואה באושר לאלכס ליברנט, הייטקיסט. אמא לנערה ונער שנולדו בניגוד להמלצות הרופאים, ומידי בוקר רצים למיטה שלה כדי לוודא שהיא עדיין בבית. בהשתלה הקודמת, השלישית במספר, בתה התעוררה בלילה וגילתה שאמה הובהלה לבית החולים. ועדיין הם מתאמצים לשמור על השגרה בצל החרדה התמידית, בציפייה לתרומת כליה רביעית.
"חיים בהמתנה הם לא חיים", אומרת נעמי בטון ענייני, כאילו דיברה על אישה אחרת. "כל יום שעובר הוא קריטי עבורי. המחשבה הרווחת היא שאדם במצבי, שלא יקבל כליה, ימשיך לחיות באיכות חיים מדורדרת, אבל זה לא נכון. האופציה הזאת לא קיימת. זה לחיות או...".
או?
"קשה לי להוציא את זה מהפה", היא ממלמלת במבוכה. "אבל אני מסתכלת למציאות בעיניים. אני עומדת על סף תהום והחיים שלי ושל בני משפחתי תלויים באדם אחד, טוב לב, שיחליט לתרום לי כליה".
המקרה של המתנה לכליה הרביעית כל כך נדיר עד שהוא אפילו לא מוזכר בסטטיסטיקות של מרכזי השתלות איברים בארץ וגם לא בעולם. "אני לא בקטע של לשבור שיאים", היא אומרת, ובעלה מוסיף: "נאמר לנו שרוב החולים מושתלים בפעם הראשונה בגיל מבוגר, ואולי יזדקקו להשתלה חוזרת בהמשך חייהם. נעמי התחילה מוקדם מאוד. ההשתלה הראשונה שלה הייתה בגיל שמונה".
קראו עוד:
דקות גורליות
נעמי נולדה בישראל, להורים שעלו ממוסקבה ערב מלחמת ששת הימים. "עוד לא היה אז גל עלייה, אבל אבא שלי, סימיון־שמחה, היה רופא שיניים שהחביא בבית זהב לסתימות, וכך הצליח לשחד את מי שצריך", היא מספרת.
ההתחלה שלהם הייתה קשה מאוד. "גרנו בשכונת התקווה, ואבא הפך לשוטר", נעמי נזכרת. "אמא, שהייתה מנהלת בתעשיית המזון, עבדה פה בהדבקת רצועות של שעונים. הייתי ילדה בריאה, מתעמלת קרקע, צפו לי גדולות, אמרו שאביא את המדליה האולימפית הראשונה. בגיל חמש וחצי כבר התאמנתי בכמה קבוצות, עם תלמידות בנות עשר. אהבתי את זה בטירוף".
בחופש הגדול שקדם לכיתה א' היא בילתה בראשון־לציון, אצל סבתא וסבא, ויצאה לגינת השעשועים. "שיחקתי, רצתי, נפלתי ולא ראיתי את רוכב האופניים שבא מולי", היא מספרת. "לפני שהספקתי לקום האופניים עברו לי על הגב ופוצצו לי את הכליות. הייתי ילדה רזה מאוד ורוכב האופניים היה איש, לא ילד. אלה היו אופני ספורט משוכללים שנראו לי כמו מפלצת. קשה לי להאמין שהוא לא הרגיש שדרס אותי, אבל הוא המשיך בדרכו".
גם היא התנהגה כאילו לא קרה דבר. "כמתעמלת קרקע הייתי רגילה לספוג מכות וחבלות אז לא עשיתי מזה עניין", נעמי אומרת. "נופלים וקמים. כשחזרתי הביתה לא סיפרתי לאף אחד. בדיעבד התברר שבמשך שבוע הייתה לי אמנזיה ולא זכרתי כלום ממה שהיה. אחרי כמה ימים התחילו בחילות וסחרחורות וגם נראיתי צהובה. אמא חששה שחליתי בצהבת, אבל הרופא בקופת חולים אמר לה שאולי אכלתי יותר מדי גזר. הוא אפילו לא טרח לבדוק אותי. אילו הרים את החולצה שלי היה רואה שכל הגב שלי מלא סימנים כחולים. כשהראיתי לאבא את הגב הכחול הוא נבהל, ונסע איתי לתל השומר. בזמן ההמתנה במיון ילדים הסתכלתי על הדופן של המיטה, כבר ידעתי לזהות חלק מהאותיות, ואמרתי לאבא שאני לא רואה. התעוורתי. אבא סיפר לי שמיד הטיסו אותי לטיפול נמרץ וחיברו אותי למוניטור. במשך שבוע וחצי הייתי ללא הכרה".
ביחידה לטיפול נמרץ היא חוברה לדיאליזה. "כשהעירו אותי, שמעתי שיש לי בעיה בכליות, אבל הרופאים לא הבינו מה קרה", נעמי אומרת. "ואז, ברגע אחד, חזר אליי הזיכרון. סיפרתי שנפלתי ונדרסתי. לולא נזכרתי וסיפרתי, קרוב לוודאי שהיום לא הייתי יושבת מולך. אלה היו דקות גורליות. סוג של נס. עד גיל שמונה עשיתי דיאליזה דרך הבטן כל שש שעות, בימים ובלילות, וזו הייתה עבדות. כל חיי הבית התנהלו סביב הדיאליזה, שלא יכולתי לבצע אותה בכוחות עצמי.
"הוריי העירו אותי מהשינה כשהגיעה שעת הדיאליזה, אבל במהלך היום הם כמעט לא היו בבית. אמא יצאה לעבודה לפני שבע בבוקר, כי מאיפה יבוא האוכל, אז אח שלי היה עושה לי דיאליזה. אני הייתי בת 6 והוא בן 13. זה לא נורמלי להטיל אחריות כזאת על ילד, אבל לא הייתה ברירה. המצב שלי כפה הוצאות שההורים לא יכלו לעמוד בהן, כמו רכב ודלק. כשהתחלתי לסבול מכאבי תופת, אושפזתי. דלקת הצפק. לא עבר עליי חודש בלי להגיע לבית החולים".
הדיאליזה השפיעה על נעמי גם מבחינה חברתית. "בבית ספר הילדים צחקו עליי, היא מספרת. "'יש לך חוט, רואים לך את השקית'. אמרו שיש לי מחלה מידבקת ועדיף לשמור ממני מרחק. ניסיתי להתעלם. הייתי ילדה שובבה, עד כיתה ב' לא ידעתי לקרוא בגלל דיסלקציה, ומהרגע שלמדתי לקרוא בלעתי את כל הספרייה. כיוון שהייתה לי תשוקה לחיות, לא להיות רק עבד למחלה, קיוויתי שאוכל לחזור להתעמלות קרקע, אבל הראו לי את אחוז מטופלי הדיאליזה שעושים עמידות ידיים ומגיעים לניתוח חוזר. נאלצתי לוותר על החלום. נשבר לי הלב".
2 צפייה בגלריה
כשהקשר העמיק היא לקחה אותי למחלקת הדיאליזה בתל השומר והראתה לי שהסיפור לא מסתיים בהשתלה, יש בדיקות ומעקבים". אלכס ונעמי
(צילום: דנה קופל)
חיים חדשים
בגיל שמונה, באחד מאינספור האשפוזים בבילינסון, השתנו חייה מקצה לקצה. "הדיאליזה גרמה לי ללחצי דם איומים, חטפתי שיתוק חלקי בפנים", היא אומרת. "במחלקה היה חולה כליות בסכנת חיים. אנשים ששקלו לתרום כליה באו לפגוש אותו, ואחרי שהוא הושתל אמרו להם: 'יש כאן עוד חולים שממתינים, נשמח שתפגשו אותם'. בין אלה שנשארו במחלקה הייתה אישה צעירה שראתה אותי מסתובבת במסדרון. מאז ומתמיד היו לי קוצים. עזרתי לאחיות לחלק טפסים. האישה שאלה את אחת האחיות 'מה הילדה הזאת עושה כאן?', ונענתה שאני עושה דיאליזה ומחכה להשתלה. האישה אמרה: 'אני אדם מאמין, אני רוצה לתרום לה'. אלטרואיזם טהור".
פגשת אותה?
"הלוואי שיכולתי. תורמת הכליה אסרה על בית החולים לחשוף את זהותה. בעיניי, זו הדרגה הגבוהה ביותר של אלטרואיזם. היא התעקשה להישאר אלמונית כדי לחסוך ממני את התחושה שאני אסירת תודה".
יצאת מעבדות לחירות?
"לחלוטין. קיבלתי כליה - קיבלתי חיים. אמרתי ביי־ביי לצינורות ולאשפוזים. יכולתי לאכול ללא הגבלות ואיסורים. התחלתי לחיות. לא הייתי חייבת ללמוד בבית הספר שליד הבית כדי להספיק לחזור לדיאליזה. שאפתי להתקבל למגמת אמנות בעירוני א'. היו יותר מ־2,000 מועמדים, ואני התקבלתי. הייתי מאושרת. בתיכון גם לא ידעו שהייתי חולה והרגשתי שאני פותחת דף חדש בכל המובנים".
בזכות הכליה הראשונה נעמי סיימה את היסודי ומחצית מהתיכון. "מגמת האמנות הייתה מאוד תובענית וחצי מהתלמידים נשרו ממנה", היא מספרת. "כתלמידה מצטיינת קיבלתי אישור מיוחד לבגרות של 52 יחידות. הרחבתי צרפתית, ערבית, פיזיקה, מה לא. היו ימים שלמדתי משבע וחצי בבוקר עד שבע בערב, ועשיתי את זה בהנאה. רציתי לבלוע את העולם. ההשתלה לימדה אותי להעריך כל דבר".
אבל בגיל 16 וחצי הכל נעצר. "תוצאות הבדיקות הראו החמרה, התחילו הקאות וסחרחורות, הגוף התחיל להיות יותר ויותר מורעל', נעמי מספרת. "הייתי עולה לאוטובוס, בדרך לתיכון, יורדת באמצע הדרך, מקיאה וחוזרת הביתה, למיטה. מאמצע כיתה י' לא הגעתי לכיתה. את תעודת הבגרות שלי אני חייבת לאביבה נקר, רכזת השכבה ומורה ללשון, שראתה את הציון שהוצאתי בפסיכומטרי הבית־ספרי. היא פנתה למשרד החינוך וביקשה שהמבחנים הפנימיים שלי ייחשבו כמו בגרות חיצונית. המשכתי ללמוד בבית, לבד, אבל הורידו אותי מ־52 יחידות למינימום, 28 יחידות. זה דיכא אותי. הרגשתי שצימצמו אותי והפכו אותי לחולה סופנית".
את הכליה השנייה תרמה לה ורה, אמה. "גם בפעם הראשונה אמא רצתה לתרום לי, אבל נאסר עליה בגלל שהיו לה נוגדנים", נעמי אומרת. "כשהייתי בת 17 התחילו תהליך חדש שמאשר השתלה עם נוגדנים. שתינו אושפזנו, ושוב קיבלתי בחזרה את החיים. בזכות הכליה של אמא יש לנו שני ילדים".
בזכות הכליה של אמה היא גם למדה אמנות בבית ברל ועבדה כמורה, עד שמערכת החינוך גרמה לה להרגיש כמו בורג קטן וחסר אונים. זה קרה כשניסתה להתערב למען תלמידה שהייתה קורבן לחרם כיתתי. "דיברתי איתה בהפסקות וגיליתי שאבא שלה מרביץ לה, נועל אותה בחדר ואומר לה 'חבל שנולדת'", נעמי אומרת. "כשדיווחתי על כך לגורמים המוסמכים נאמר לי שזה בטיפול. לא פרשתי בשמחה, חשבתי שזה צעד תבוסתני, אבל כשאת דופקת את הראש בקיר, וגם אחרי שהראש נפתח הקיר לא זז, את מבינה שהיכולת שלך מוגבלת. למדתי גרפיקה, עסקתי בשילוט של חנויות וניהלתי חיים עצמאיים".
אהבה ממבט ראשון
ואז הגיע אלכס ליברנט (46) שעלה ממולדובה לקריית־גת, שירת כמדריך מחשבים בחיל חימוש, ואחרי שסיים לימודי הנדסת מחשבים ותוכנה בטכניון, טס לבקר חבר שלו, שלמד רפואה בהונגריה. "הכרתי שם בחורה ישראלית, וכשקבענו פגישה בבית קפה בארץ היא הביאה איתה את חברתה, נעמי", הוא מספר. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון, למרות שאני בחור שקט ומופנם ואילו נעמי היא אש וגופרית. התאהבתי בעוצמות שלה".
בדייט השלישי נעמי סיפרה לו שהיא מושתלת פעמיים. "כשהקשר בינינו העמיק היא לקחה אותי למחלקת הדיאליזה בתל השומר והראתה לי שהסיפור לא מסתיים בהשתלה, יש בדיקות ומעקבים", אלכס אומר. "היא רצתה לוודא שאני מבין מה זה לחיות עם אישה חולה, אבל לא נרתעתי. רציתי להיות איתה".
"לפני אלכס היה לי בן זוג במשך ארבע וחצי שנים", נעמי מספרת. "כלפי חוץ זו הייתה אהבה מושלמת, אבל הוריו לא סבלו אותי בגלל היותי מושתלת. אבא שלו הטיח בי: 'אני לא מוכן שהבן שלי יהיה אלמן פלוס יתום'. נפרדנו".
"אחרי חצי שנה ביחד סיפרתי להוריי שאני אוהב בחורה מושתלת", אלכס ממשיך, "ושאני רוצה לחיות איתה ויהי מה. כשנעמי אמרה לי שהיא רוצה ילד, עניתי לה שאני רוצה חתונה. תוך שלושה חודשים אירגנתי לנו חופה בנחל אלכסנדר. בחרתי בתאריך הכי זול - ערב לפני ערב פסח. הוריי היו מודאגים שאף מוזמן לא יגיע, אבל נעמי אמרה: 'כולם יגיעו, כל הבתים כבר נקיים מחמץ וכולם ישמחו לאכול פיתה'. ברור שהיא צדקה".
בראשית דרכם המשותפת, לפני 17 שנה, הם גרו בדירת 55 מ"ר. "שנינו התחלנו מכלום", נעמי אומרת. "כשבישרתי לרופאים שאני בהריון הם רצו להרוג אותי. ידוע שסערת ההורמונים והלידה גוררת דחייה. באולטרסאונד הראשון הטכנאית קראה לשלושה סטאז'רים ואמרה להם: 'הנה דוגמה להריון מחוץ לרחם'. היא דיברה עליי בגוף שלישי כאילו שאני לא קיימת, והסבירה להם למה ההריון הזה חייב להסתיים בגרידה. בכיתי את נשמתי, סירבתי לשמוע על הפלה יזומה, השתוקקתי להיות אמא. למזלנו, באולטרסאונד השני, שנערך אחרי שלושה ימים, כבר ראו דופק. זה היה הריון בסיכון גבוה. בחודש שמיני, כשהמדדים הורעו, חשדו שהכליה לא מתפקדת ויילדו אותי בניתוח קיסרי".
"בכניסה לחדר הניתוח", מוסיף אלכס, "הרופא אמר לי 'תתפלל שאחת מהן תצא בחיים'. בדיעבד התברר שהמדדים של נעמי הורעו לא בגלל הכליה, אלא בגלל רעלת הריון שלא אובחנה. שקד (16, תלמידת כיתה י"א היום) נולדה במשקל נמוך ושהתה חודש בפגייה".
"ילדה חכמה", נעמי מתמוגגת, "אושר. בהריון השני כבר ידענו מה זה רעלת הריון, קיוויתי לעבור לידה רגילה, אבל שוב עברתי קיסרי מפני שהוד מעלתו לא התהפך. גם הוא נולד פג. קראנו לו עמי־אל, חיבור של השמות הפרטיים שלנו, נעמי ואלכס. אוטוטו נחגוג לו בר מצווה".
דחייה כואבת
הכליה השנייה, שקיבלה מאמה, תפקדה בגופה של נעמי כמעט עד גיל 40. היא חזרה לספורט ופתחה חנות יד שנייה. תהליך הדחייה החל דווקא כשמצבם הכלכלי השתפר בזכות הסטארט־אפ הראשון של אלכס, "דאבל ריפליי", שנמכר ולאחר מכן הונפק. "לא חיכינו עד להנפקה", הוא מציין, "מפני שנעמי אמרה 'אנחנו לא יכולים לחשוב 20 פעם לפני כל קנייה במכולת, עדיף שיהיה לנו משהו בכיס'. מבחינה כלכלית זו הייתה טעות, אבל בזכות מכירת המניות קנינו דירת גג בגבעתיים, והיום אני איש הטכנולוגיה בסטארט־אפ של בנק חדש".
תהליך הדחייה של הכליה השנייה, שארך כשנתיים, היה כואב. נעמי התמודדה עם אירוע לבבי. "חיפשנו תרומה, הגענו למצב חירום", אלכס מספר. "אישה שהכירה את נעמי, על רקע הפעילות להצלת כלבים וחתולים, החליטה לתרום לה. היא אמרה: 'העולם יהיה כל כך אפל ללא נעמי'. אבל נעמי לא מיהרה לקפוץ על ההזדמנות".
"שלומית אורן", נעמי נוקבת בשמה של התורמת. "דרשתי לקבל אישור מאחותה ילדתה והוריה. דיברתי עם הבת שלה מאחורי גבה. בשלב הזה של חיי כבר התחלתי להתמודד עם 'אשמת הניצולים'. שאלתי את עצמי למה זכיתי בשתי כליות בשעה שכל כך הרבה חולים הולכים לעולמם לפני שעברו השתלה ראשונה. בגיל 40 קיבלתי את הכליה של שלומית, למרות שסוג הדם שלה לא התאים לי. אחרי שנתיים התברר שהיא לא תאריך ימים בגוף שלי. לפני שנה התחילו להחליש את המערכת החיסונית שלי, כהכנה להשתלה הרביעית, ובמצב הזה חליתי בקורונה. פעמיים".
באיזה מקום את ברשימת הממתינים הארצית?
"אני בכלל לא שם. לא התקבלתי לרשימה הארצית משום שאני עוד לא עושה דיאליזה. למה אני עוד לא בדיאליזה? מפני שאני עדיין נותנת שתן. אני לא יודעת אם גם בשבוע הבא אוכל לתת שתן, אבל בינתיים, נכון לרגע זה, אני שורדת. אני מקווה שהגוף שלי יחזיק מעמד עד שאקבל כליה".
כליה מן החי, יש לדייק. "כן, זה סוג של מלכוד", נעמי מושכת את שיערה הארוך ומכסה בו את פניה. "כיוון שאני עדיין לא בדיאליזה ועדיין לא מדורגת ברשימה הארצית, אני לא זכאית לתרומה מן המת. אני רשומה ב'מתנת חיים' של הרבנית הבר, שמעודדת אלטרואיזם. החיים שלי תלויים, אולי, בטוב לבו של אחד הקוראים כאן שירצה לתרום ויימצא כשיר מבחינה רפואית ונפשית. אם סוג הדם שלו לא יתאים לי, במרכז הלאומי להשתלות יש תוכנית הצלבות. הכליה שלו תועבר למי שמתאים לה ואני, בתמורה, אקבל כליה שמתאימה לי. זה תהליך ארוך, המון ועדות".
ועד שתימצא הכליה המתאימה תחזרי לדיאליזה?
"מעדיפה שלא, כי אני מאמינה שחיים בדיאליזה הם אינם חיים", היא חושקת שפתיים. "אבא שלי נפטר בדיאליזה. היה לו חיידק בגרון, שעבר לכליות, וכשהייתי בת 19 הוא מת לי בידיים. מול העיניים".
רק בשלב הזה, לקראת סוף הראיון, פורצות ממנה הדמעות. "למה אלוהים יצר את האדם עם שתי כליות?" נעמי מתאמצת לחייך, "כדי שאחת מהן הוא יוכל לתרום".
למעוניינים לתרום כליה, יש לפנות למייל alexliv@gmail.com
