בסוף השבוע של 7 באוקטובר הייתה מיכל אוחנה בביקור בארץ מפורטוגל שאותו תכננה מבעוד מועד מתוך כוונה ללוות את אחותה הגדולה לקראת הלידה הצפויה לה. אל מסיבת הנובה בדרום הגיעה בעקבות הזמנה של חבריה הטובים – התאומים אושר ומיכאל וקנין ז"ל. בשעה אחת כבר עברה בשערי המסיבה יחד עם עוד שני חברים טובים – בן שמעוני ז"ל ותום פרץ. אף אחד לא חשב ששעות ספורות אחר כך כל עולמם יתהפך.
"עד שש בבוקר היה לנו מדהים", נזכרת היום אוחנה, "כשהתחיל כל הבלגן, תום ובן חשבו שכדאי לנו להישאר באוטו ולא לצאת משטח המסיבה בגלל שהיינו מאוד קרובים לגדר – וזה מה שעשינו. בשעה שמונה בבוקר זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלנו לשמוע יריות ממש קרובות ולראות אנשים רצים. התחלנו בנסיעה ולאחר שתי דקות כבר הופיע מולנו טנדר של מחבלים. כך התחילה הבריחה שלנו".
7 צפייה בגלריה
מיכל אוחנה, ניצולת נובה
מיכל אוחנה, ניצולת נובה
ההחלמה תגיע רק כשכולם יחזרו. מיכל אוחנה
(צילום: שי קליין)
7 צפייה בגלריה
מסיבת הטבע נובה בבארי לפני טרור המחבלים
מסיבת הטבע נובה בבארי לפני טרור המחבלים
מסיבת הנובה לפני טרור המחבלים
(צילום: עידו דרבי )
בשעות שלאחר מכן מצאה את עצמה אוחנה מסתתרת במתחם המסיבה. את חבריה שאיתם הגיעה למסיבה איבדה במהלך מנוסתה. "עד שעה עשר בבוקר הייתי בתוך חפ"ק משטרתי. משם יצאנו והגעתי לטנק. הייתי מתחת לטנק במשך שבע שעות. בזמן הזה גם קיבלתי כדור לרגל: עוד ועוד שורדים התחילו להגיע כי ראו את הטנק כמגן. המחבלים הבינו שאנחנו שם והתחילה לחימה", היא מספרת.
"לבסוף בצהריים הגיע אלינו רכב ממוגן של צה"ל והתחילו לפנות את הפצועים. פינו אותנו לתחנת דלק, שם פגשתי את תום ומשם נסעתי לבית החולים. הייתי מאושפזת בהתחלה בסורוקה ולאחר מכן הועברתי להדסה עין-כרם בירושלים. זה היה מטורף כי באותו בית חולים אחותי הגדולה הייתה קומה מעליי עם האחיין החדש שלי, ובכלל הגעתי לארץ כדי להיות איתה בלידה. בסופו של דבר באמת היינו ביחד".
עכשיו היא פה בארץ, לאחר כמה חודשים של עבודת הסברה מאומצת בחו"ל. אך על אף החדשות המשמחות המציאות רחוקה מלהיות פשוטה. הידיעות על החטופים שמשתחררים מציפות מחדש את כל מה שניסתה להשאיר מאחור – הזיכרונות הכואבים ממסיבת נובה, תחושת הפחד והאובדן, והטריגרים שמחזירים שוב ושוב לאותו בוקר נורא.
מיכל אוחנה: "לראות שוב את כל הטנדרים והמחבלים עם שחרור החטופים בדיוק כמו שהם היו ב-7 באוקטובר. זה מחזיר לי סיוטים וכל מיני מראות מאוד קשים שראיתי, וגם שאלה מאוד גדולה: איך באמת ממשיכים עם כל הדבר הזה בכל הכוח כדי שהדלת הזו לא תיסגר ושתהיה עוד עסקה. שחברים שלי יחזרו הביתה"
תחושות אלו אינן ייחודיות רק לה, הן מלוות רבים משורדי 7 באוקטובר, שחווים ימים של הצפה רגשית ומאבק פנימי. לצד השמחה על החטופים שחוזרים, אוחנה מתמודדת גם עם כאב ודאגה עמוקה לחברים הקרובים, אליה כהן ואלקנה בוחבוט שעדיין נמצאים בשבי, ועם שאלות כבדות: מה יעלה בגורלם של אלה שנותרו מאחור? ואיך ישתקמו אלו שכבר שבו?
"חזרתי לא מזמן ממיאמי. מאז 7 באוקטובר אני מתעסקת המון בהסברה", היא אומרת, "במקצועי אני אחות וטרינרית, אך לצערי אני לא מסוגלת לחזור לעסוק במקצוע הזה כי לראות דם או חיות פצועות מאוד טראומטי בשבילי. חזרתי בגלל השיבה של החטופים הביתה, אך זה מעורר בי המון רגשות מעורבים: מצד אחד זו הקלה ושמחה, אבל מצד שני זה יכול להציף, וזה אכן מציף המון זיכרונות ותחושות כואבים".
7 צפייה בגלריה
מימין: אליה כהן, אלקנה בוחבוט
מימין: אליה כהן, אלקנה בוחבוט
מימין: אליה כהן ואלקנה בוחבוט
חלק מהתחושות הללו קשורות, כאמור, במי שגם נשאר מאחור. "בהתחלה הייתי באופוריה מאוד גדולה, לא אשקר", היא מודה, "לא הפסקתי לבכות בחזרה של רומי כי היא הייתה הבחורה האחרונה שבן הצליח להציל וחיכינו לה כל השנה ושלושה חודשים האלה, אבל לאט-לאט התחלתי להבין שיש לי עוד שני חברים חטופים – אליה כהן ואלקנה בוחבוט. אליה נמצאת ברשימה ואלקנה לא. אני גם יודעת שהולכים להחזיר אנשים שלא נמצאים בין החיים. זה קצת מרגיש לי כאילו אני במין איזה משחק מחשב".
כלומר, משהו לא מציאותי? "זה התחיל ב-7 לאוקטובר כשהרגשתי במין משחק שאנשים נופלים לידי ומתים, ומי נשאר בחיים ומי שורד את הדבר הזה, ואם זה היום, כשאנחנו יושבים ומחכים לקבל רשימה, לראות מי החטופים שחוזרים בחיים ומי לא. חוסר האונים הזה הוא פשוט אותה הרגשה של 7 באוקטובר. חוסר אונים כל כך גדול שאתה לא יודע מי יחזור, מי יישאר בחיים. כל הרגשות חוזרים והם גם באים אליי בלילה.
"לראות שוב את כל הטנדרים והמחבלים עם שחרור החטופים בדיוק כמו שהם היו ב-7 באוקטובר. זה מחזיר לי סיוטים וכל מיני מראות מאוד קשים שראיתי, וגם שאלה מאוד גדולה: איך באמת ממשיכים עם כל הדבר הזה בכל הכוח כדי שהדלת הזו לא תיסגר ושתהיה עוד עסקה, ושכולם יהיו בפנים. שחברים שלי יחזרו הביתה".
יש איזושהי אשמת ניצולים שמלווה אותך? "אני יכולה להגיד שכל החצי שנה הראשונה הייתה לי אשמה מאוד חזקה של איך באמת אני זאת שנשארתי בחיים, כי הייתי בהמון מקומות ב-7 באוקטובר שהיום בדיעבד אני יודעת שאני כמעט היחידה שניצלתי מהם. הרבה חברים שלי נרצחו ונחטפו, אז הרגשתי אשמה, ואני חושבת שבגלל זה התחלתי בעבודת הסברה.
"אני מרגישה שברגע שאני מספרת את הסיפור שלי יש לי את הקול ואת הכוח לעשות משהו בשבילם, שאני נותנת מעצמי, אבל שוב, בלילה בסוף אני עם עצמי. אני שוכבת במיטה והכול עולה וזה לא משנה כמה אני אדבר וכמה אני אתן מעצמי. אלה סיוטים, אלה שוב שאלות של איך הם שם ואני פה. אני מנסה לכפר על זה ביום-יום".
בתוך כל התחושות הקשות האלה היא גם מוצאת מקום לטפל בעצמה כדי להתמודד עם המעמסה הרגשית הלא-פשוטה. "עמותת לב בטוח עוזרת לי המון מאז 7 באוקטובר. זו עמותה של אנשים מדהימים שפתחו אותה רק כדי לעזור לנו, לשורדים ולמשפחות שלהם. יש כמובן גם את העמותה של הנובה שדרכם אני עושה את ההסברה, ואת המיצג של הנובה שמסתובב עכשיו בכל העולם שנותן לאנשים להבין באמת מה עברנו שם ונותן לנו את היכולת להנציח את האהובים שלנו שכבר לא יחזרו".
בין היתר היא גם פוקדת את החווה הטיפולית רטורנו בבית שמש, שם היא מתנסה ברכיבה טיפולית. "הרכיבה היא הדבר שהכי עוזר לי. אני יכולה להגיד שב-7 באוקטובר השליטה נלקחה ממני, וחוסר השליטה הזה זו באמת תחושה שהתלוותה אליי המון חודשים אחרי. רק כשהתחלתי ברכיבה הטיפולית הרגשתי שאני מחזירה לעצמי את השליטה".
ומתי תגיע ההחלמה המלאה? רק כשכל החטופים יחזרו? "חד-משמעית. כמה שאני לא מנסה בשנה האחרונה לעזור לעצמי, זה לא באמת. כל עוד אני קמה בבוקר ויודעת שיש שם חטופים - אנחנו לא נצליח להחלים. אסור לשכוח אף אחד מאחור, ועם כל השמחה וכל האופוריה צריך לזכור שיש לנו עוד 90 חטופים וצריך להחזיר את כולם, כדי שכולנו באמת נצליח להחלים".
7 צפייה בגלריה
החטופות משתחררות בפעימה השנייה
החטופות משתחררות בפעימה השנייה
החטופות משתחררות בפעימה השנייה

"אנחנו עדיין לא בשלב של ריפוי"

גם ד"ר דולי אייזנברג הייתה בשטחי העוטף באותה שבת שחורה. "התעוררתי בשבת בבוקר לקול פיצוצים בחוות טל אור שנמצאת בסמוך לקיבוץ רעים", היא מספרת היום, "הייתי שם כחלק מהצוות הרפואי בהפקת אירוע המידברן שתוכנן להתקיים בשטח הזה כחודש לאחר אותה שבת. התעוררנו לקולות פיצוצים ויריות, בהמשך ראינו גם את הרחפנים והטנדרים ואז חברו אלינו שורדים מהנובה שרצו דרך השדות לכיוון פטיש".
ד"ר אייזנברג וחבריה לאירוע עברו מהאזור הפתוח ומצאו מסתור בחוות בודדים הסמוכה לרעים. "בגלל שהיינו יחסית מוגנים, היה אצלנו מנעד גדול של תגובות", היא נזכרת, "היינו קבוצה של כ-30 איש, חלק התבודדו יותר, חלק פחות. היו תגובות שונות לטראומה ולפחד, משתיקה לבהלה ולניסיון לנרמל את השעות שם. יצאתי בשיירה האחרונה בשעה ארבע וחצי. איבדנו את ד"ר חגית מישקין רפאלי שיצאה מוקדם בבוקר מהשטח שבו שהינו, היא נמצאה רק לאחר כשבועיים".
7 צפייה בגלריה
ד"ר דולי אייזנברג
ד"ר דולי אייזנברג
ד"ר דולי אייזנברג
גם ד"ר אייזנברג מתארת תחושות דומות כמו של אוחנה. "אני לא רוצה לדבר ברמה האישית עליי - אלא להגיד באופן כללי שלא תמיד ניתן להחלים מהטראומה שחווינו. לפעמים זה לא פצע שמגליד, אלא צלקת שלומדים לחיות איתה, ובשלב שבו אנו נמצאים כרגע, הצלקת הזאת עדיין לא התגבשה לכדי הצורה הסופית שלה.
"אנחנו עדיין לא בשלב של ריפוי כי הטראומה עוד פעילה סביבנו ולעיתים בתוכנו, אנחנו עדיין מנסים להגיע לאיזושהי רגיעה ברגשות שלנו. הרבה מהניצולים חווים על בסיס יומיומי תחושות מאוד קשות: חוסר תפקודיות, הרגלים טראומטיים שהתקבעו ואפילו מחשבות על החיים עצמם. אלה אמירות מאוד קשות, במיוחד בחברה שמקדשת את החיים כמונו".
ד"ר דולי אייזנברג: "אני שומעת שורדים תוהים לעצמם, 'האם המשפחה שלי הייתה יכולה לשרוד את זה? האם היו נלחמים עבורי? האם הייתי שורד את חיי השבי? שאלות שלא נעים להעלות על הכתב, אבל בין השורדים אנחנו מדברים אותן ברמה היומיומית סביב העסקה המתגבשת"
ועכשיו, עם חזרת החטופים, התחושות הולכות ומתעצמות. "כל תזכורת ליום ההוא עלולה להיות צעד אחורה בתהליך הריפוי אם היא לא מוכלת נכון. עבור חלק מהשורדים - לראות את החטופות חוזרות ואת החיוכים ואת השמחה שזה מעלה יכול להיות כואב, כמו לגרד את הפצע הזה שמנסה להגליד. באופן טבעי אך לא מדובר עולים בנו כאב ואשמה: 'איך אנחנו לא מלאים בשמחה ובחיוכים האלה'. איך למרות הטיפולים והניסיון לחזור לחיים, המשקעים הנפשיים שהשעות האלה באותו יום הותירו בנו עדיין יוצרים כאב בכל תזכורת: למה אנחנו לא מצליחים להרים את עצמנו ולהיות מאושרים מהרגע המשמח הזה?".
היא מוסיפה: "באופן אישי אני חושבת שלהחזיר חטופים זו שמחה עצומה, אבל המקור של השמחה הזו זו ההפסקה של הסבל. אם יש לך קוץ ברגל, כל עוד לא תסיר אותו אין לך הזדמנות להתחיל להחלים. להחזיר את כל החטופים זה הבסיס של ההחלמה. בלי להוציא את הקוץ הזה לא נוכל להחלים, אז עכשיו כשמקילים עלינו, ועושים את הדבר ההומני ומחזירים חטופות, כשאנחנו רואים איזושהי התקדמות, יש הקלה להרבה מאיתנו, אבל זו רק הקלה, זה עוד לא ריפוי, זה גם מעורר את המחשבות הקשות הקיומיות על החיים. כל הטריגרים. מחשבות ששורדים לא תמיד משתפים בהן".
7 צפייה בגלריה
חגית רפאלי מישקין
חגית רפאלי מישקין
ד"ר חגית רפאלי מישקין ז"ל
אילו למשל? "יש בקרב השורדים כאלו שהטראומה מאותו היום הורידה את התפקודיות שלהם לכדי נכות מלאה. אדם שלא מצליח לנהל שגרת יום בגלל תגובות טראומה שצצות בכל מקום: עשן באופק, רכבים בצידי הדרך, וגם לפעמים כותרות בחדשות, טובות ככל שיהיו, החיים שלו לא יהיו אותו דבר. כשהחטופות חוזרות אנחנו נזכרים באותם רגעים קטנים וגדולים מהיום הנורא ההוא ומה שבא אחריו, ויש המון כאב, המון פחד שמתעורר עבור שאר החטופים. מה היה יכול לקרות אם זה היה קורה לנו? ויש גם דברים שלא נעים לדבר עליהם".
תרצי לשתף? "למשל, היה שיח בקבוצת שורדות ממש כמה שעות אחרי האירוע שבה חשבנו לעצמנו אם אנחנו צריכות לשאת על גופנו נשק - להגנה עצמית - או לפגיעה עצמית אם אנחנו נופלות בשבי. שאלות מאוד קשות. גם היום יש שאלות קשות: אני שומעת שורדים תוהים לעצמם, 'האם המשפחה שלי הייתה יכולה לשרוד את זה? האם היו נלחמים עבורי? האם הייתי שורד את חיי השבי? שאלות שלא נעים להעלות על הכתב אבל בין השורדים אנחנו מדברים אותן ברמה היומיומית סביב העסקה המתגבשת. כשרואים את החטופות מחייכות על הבמה גם אנחנו מחייכים, אבל הכאב הפנימי הוא כל כך גדול שלפעמים הוא ממסך את השמחה. אני חושבת שצריך להשמיד את האידיאולוגיה מהללת המוות והרוע שלהם ורק כך נוכל להחלים".
היא מוסיפה, כי "תפיסת האירוע שעברנו כל כך שונה מאדם לאדם. צריך להדגיש שכולנו ראויים וזכאים למה שאנחנו מרגישים. פחד או כעס או ייאוש. אני אומרת את זה כקונטרה לאשמת הניצול. רבים מאיתנו חושבים "מה אני כבר עברתי יחסית אליהם? בסך הכול ישבתי במקום יחסית בטוח, שרדתי, מי אני שאתלונן?", ובכל זאת, יש מנעד כל כך גדול של רגשות ותחושות שיכולים לצמוח ולהתבטא אחרת מהטראומה שכולנו עברנו, כך שיש מקום להכול. צריך להיות מקום להכול, צריך לדעת שאפשר לטפל".
7 צפייה בגלריה
מסע שורשים לרעים עם מטפלי לב בטוח
מסע שורשים לרעים עם מטפלי לב בטוח
מסע שורשים לרעים עם מטפלי לב בטוח
(צילום: איתן ברנט)
לצד זאת גם היא תולה תקוות באנשים הטובים שהתגייסו לעזרת הניצולים. "המדינה קשה, הפוליטיקה קשה, אבל הישראלים הם הישראלי היפה. יש מתנדבים מדהימים בכל מקום. אנשים שפתחו קבוצות מפגש של שיתוף ופרויקטים למען שורדים, קבוצות ווטסאפ שבהן אפשר לדבר על הדברים. יש את עמותת לב בטוח שפועלים בהתנדבות, יש את מרכז איזון ארנה, קבוצה של ניצולים שמנוהלת על ידי מירב גילי הירש בהתנדבות, ועוד ועוד, שקמו כדי לסייע. הבסיס להחלמה בעיניי הוא קודם כול להיפטר מהגורם לחולי, להחזיר את כל החטופים, ורק אז נוכל להתחיל להשתקם כקהילה, לצמוח ולהמשיך לעשות טוב בעולם, כמו שעשינו במשך דורות של בני האור, אל מול האידיאולוגיות החשוכות מהללות הטרור של אויבינו".
עו"ד אפרת אטון, מנכ"לית עמותת לב בטוח שמעניקה סיוע נפשי לשורדי המסיבות: "ימים אלו של שחרור חטופים ממלאים אותנו בשמחה ובהתרגשות עצומה על כל אחת ואחד שחוזרים הביתה. אך עם זאת, אנחנו עדים למורכבות העצומה שהתקופה הזו מייצרת עבור שורדי המסיבות ושורדי 7 באוקטובר. אלו ימים מורכבים שמחזירים אותם לאותו היום הארור, עם השעות הארוכות של האימה, החודשים הארוכים של תהליכי ההחלמה מאז, והלב עם עשרות החטופים, גם אלו שנחטפו מהמסיבה שעדיין בשבי ויש דאגה למצבם.
"במערך הסיוע הנפשי של עמותת לב בטוח לשורדי המסיבות אנחנו רואים עלייה בפניות לטיפול בימים אלו, ועלייה בפניות של המקרים המורכבים המצריכים התייחסות מיוחדת. אנו מזמינים את כל שורדי המסיבות ובני משפחותיהם - אל תישארו לבד בתקופה המורכבת הזו. צוות המטפלים המקצועי של עמותת לב בטוח כאן בשבילכם, מבין את המורכבות של הימים האלה, וערוך להעניק את הסיוע והתמיכה הנדרשים".