בימים אלה העולם נכנס באופן רשמי אל השנה השלישית להתמודדות עם מגפת הקורונה. וריאנט רודף וריאנט, וגלים של אלפא, דלתא ואומיקרון מתנפצים על פני שאלה מהדהדת אחת: מתי כבר ייגמר הסיוט הזה? אלא שמגפות לא נעלמות. הן ממתינות לשעת כושר שבה יוכלו להתפרץ שוב. הנחת המוצא הזאת עומדת בבסיס עבודתם של היסטוריונים של הרפואה, שחוקרים את העבר כדי לנבא את העתיד. אם להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה - כדאי שלפחות נלמד ממנה משהו כהכנה לסיבוב הבא. במקרה של חקר מגפות, לידע הזה יש פוטנציאל מציל חיים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הנה דוגמה: כבר בשנת 2007 פורסם מחקר מקיף, בראשות ההיסטוריון הרפואי הווארד מרקל, על האופן שבו התמודדו עם מגפת השפעת הספרדית בשנת 1918 בערים שונות ברחבי ארצות הברית. מתברר שיותר ממאה שנה לפני שהכתה הקורונה, והביאה פרקטיקות שנראות לנו כיום שגורות לחלוטין - צמצום מגעים, בידוד, מדיניות נוקשה של סגרים, חובת עטיית מסכות, סגירת בתי ספר ומניעת אירועים המוניים - ננקטו הצעדים האלה בדיוק בערים שבהן הצליחו לצמצם במידה ניכרת את ממדי התחלואה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"צעדים שמוכרים לנו ממגפת הקורונה, בשלביה הראשונים ובכל גל תחלואה חדש, נוסו בהצלחה לפני יותר ממאה שנה", מסביר ד"ר דן בראל, מיקרוביולוג והיסטוריון של הרפואה, מחבר הספר "רוח רעה - מגפות הכולרה בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית". "בעקבות המחקר המעמיק ההוא, השיטות האלה הפכו לנהוגות בכל מדינה שמתמודדת עם איום במגפה. המדיניות העתיקה הזאת מיושמת באופן מלא גם בסין, תוך שימוש בטכנולוגיות חדשניות".
לדבריו, הידע הרב שיש לנו כיום על גורמי התחלואה - ידע שלא היה קיים לפני מאה שנים - עוזר לנו למקסם ולדייק את אותם צעדים שננקטו כבר בעבר. גם המשברים הכלכליים, החברתיים והנפשיים המאפיינים אירועים של מגפות נרחבות הם כאלה שחוזרים על עצמם - כך שהבנת ההיסטוריה של המגפות חשובה לא רק לעוסקים בתחומי הרפואה, אלא גם עבור תחומי המדיניות הציבורית, שירותי הרווחה, החברה והכלכלה.
אלא שיש מגפות דומות, ומגפות דומות יותר. היסטוריונים מסוימים, בהם ד"ר בראל, חושדים כי מגפת השפעת הרוסית - שהכתה ברחבי העולם בשנת 1889 - הייתה מעין גלגול קודם של מגפת הקורונה שאותה אנו חווים כיום. "המגפה נקראה אומנם שפעת, אך כבר בעיני רופאי התקופה המחלה הציגה מאפיינים משונים, שלא דמו למגפות שפעת קודמות שמתרחשות אחת לכמה עשורים", מסביר בראל.
במה דומה השפעת הרוסית למה שאנחנו מכירים כיום מהקורונה?
"שפעת טיפוסית נוטה להגיע בחודשי הסתיו ולחלוף עם החורף, אבל המגפה הזאת נמשכה ללא תלות בעונות השנה, בשני חצאי כדור הארץ במקביל. המגפה, שהופיעה בגלים, התבטאה בסימנים קליניים שלא תמיד אופייניים לשפעת: הקאות, שלשולים, אובדן חוש הטעם וכאבי ראש חזקים מאוד באזור העיניים. בנוסף, פגיעות נוירולוגיות ארוכות טווח אפיינו את אותה מחלה מסתורית, ממש כמו בקורונה. בשונה משפעת, שבה פעוטות עלולים להיפגע באופן חמור, הפגיעה בילדים הייתה מינורית. עיקר הנפגעים היו מבוגרים, ובייחוד קשישים".
והיא אכן הגיעה מרוסיה?
"כמו כל מגפות העבר, השיוך לאזור הגיאוגרפי היה ככל הנראה מוטעה. המגפה הגיעה ממזרח אסיה, ולכן במערב אירופה נקראה 'השפעת הרוסית'. היא התפשטה באותם ימים במהירות, בעיקר בזכות רשת צפופה וחדשנית של רכבות באירופה שתרמו להאצת ההדבקה, שכן ראשוני החולים בכל עיר היו עובדי הרכבת".
מה היה המקור שלה?
"צריך לזכור שהרבע האחרון של המאה ה-19 היה תור הזהב של המיקרוביולוגיה. מחלות זיהומיות כמו גחלת, שחפת, כולרה, דבר, דיפתריה, צרעת, עגבת, טיפוס הבטן ועוד רבות אחרות התגלו בזו אחר זו, ואובחנו כחיידקים שונים המחוללים את אותן מחלות - ולמרות הקִדמה בתחום, הנחת הרופאים הבריטים לגבי מקורות השפעת הרוסית הייתה מיושנת. היא נשענה על תיאוריות שקושרות בין אוויר מזוהם העולה מן הקרקע לבין השפעות אטמוספריות ומטאורולוגיות שונות. רופאים אחרים גם שיערו כי שיבולת שועל שיובאה מרוסיה היא האחראית להפצת השפעת, שגבתה את חייהם של רבע מיליון בריטים. נוצר מצב שמזכיר את מה שקורה עם הקורונה, של חוסר ודאות לגבי המקור והאופי של הנגיף".
איך בכלל חוקרים היסטוריה של מגפה?
"כהיסטוריון אני נסמך על מקורות ראשוניים רבים: נתונים מבתי חולים, נתונים עירוניים וממשלתיים, נתונים מרישומי בתי קברות, יומנים של מנהיגים, של העוסקים ברפואה ואפילו של החולים עצמם. וכן, גם על עיתונות התקופה. ככל שעוסקים בתקופות מאוחרות יותר, המידע הנגיש הוא רב יותר.
"במקרה של השפעת הרוסית, כשמחפשים תיעוד מאותה תקופה חוזרים אל העיתונות ובייחוד אל כתבי העת המדעיים, שחלקם קיימים עד היום, כמו British Medical Journal. המידע העשיר ביותר נמצא בדו"ח שנכתב על ידי הרופא הבריטי ד"ר הנרי פארסונס, שסיכם בשנת 1891 את כל ממצאי מחקרו על מגפת השפעת הרוסית. מדובר בדו"ח בן 340 עמודים, שהוגש למלכה ויקטוריה לאחר שנכדה אלברט, שהיה אמור להיות יורש העצר לאחר אביו אדוארד השביעי, מת מהמגפה בגיל 28".
מה עלה מהדו"ח הזה?
"הוא הכיל נתונים מדעיים מחמש יבשות, המאפשרים לנו להתחקות אחר אופן התפשטות התחלואה בעולם, כולל מאפייני המחלה בכל מקום וסטטיסטיקה של החולים והמתים. להבדיל מהשפעת הספרדית, שאירעה בשנת 1918, שבה נשמרו רקמות המתים, עד היום לא נמצאו שרידי גופות קפואות של המתים מהשפעת הרוסית או רקמות ששומרו מאז בבתי החולים. בעצם, לא היה מאיפה לחלץ שאריות נגיף כדי לקבוע בוודאות מה היה הגורם למחלה".
חוסר הוודאות הזה מקשה על הסקת מסקנות גורפות, שיאפשרו לחוקרים לענות באופן חד-משמעי על שאלת השאלות. ובכל זאת, אומר בראל, "לאחר שלוש שנים של גלים חוזרים ונשנים של מגפת השפעת הרוסית, האנושות הגיעה כנראה לחסינות עדר והמגפה דעכה - אך לא חלפה כליל. ייתכן שחלק מההצטננויות שאנו חולים בהן מדי שנה, מקורן באותם וירוסים שחוללו את השפעת הרוסית ונחלשו מאז".
מה קורה מבחינה חברתית במהלך מגפה?
"נושאים חברתיים ומצוקות חברתיות תמיד התלוו למגפות, בשני תרחישים אפשריים: האחד הוא פרימת תפרים ויצירת עימותים חברתיים, כפי שראינו שקרה בישראל בשני גלי הקורונה הראשונים; התרחיש השני הוא זה של סיוע ויצירת תלכיד חברתי-ציבורי, המושתת על סיוע לחלשים ולנפגעים, וחיזוק העוסקים בתחום הרפואה".
וגם את זה ראינו. מה לגבי פייק ניוז? הופץ מידע כוזב בימי השפעת הרוסית?
"בעידן שלפני גילוי גורם המחלה המדויק הועלו השערות רבות. לא היה מידע מבוסס על גורם התחלואה או על הפעולות שיש לנקוט כדי לצמצם את הסיכון, כך שמידע כוזב לא היה במקרה הזה - היה בעיקר חוסר מידע. במגפת הכולרה, שהתרחשה גם היא במאה ה-19, היה המון מידע כוזב, אך זו הייתה מגפה שונה לחלוטין. היא התאפיינה בתמותה מהירה ולוותה בסממנים קליניים מבהילים. זה יצר תחושת פחד ותרם להפצת מידע שקרי רב. למשל, על כך שהרופאים והממשל חברו יחד לצורך המתת האוכלוסיות המוחלשות במטרה להביא את המגפה לסופה".
משבר אמון ציבורי של ממש.
"אלה היו השנים שבהן נבנו יחסי האמון בין הציבור לבין הממסד הרפואי. עד סוף המאה ה-19, עיקר התמותה בעולם הייתה כתוצאה ממחלות זיהומיות. רק כשהרפואה החלה להבין מהם גורמי התחלואה וכיצד ניתן למנוע מחלות, האמון במערכת הרפואית עלה. בזמן מגפות, רוב הציבור נמנע מלהגיע לבתי חולים מכיוון שהסיוע הרפואי עדיין לא היה יעיל והיה חשש מהידבקות במחלה. גם מעמדם של בתי החולים היה נמוך, והם נחשבו לאורך מרבית המאה ה-19 למקומות מסוכנים שעדיף להימנע מהם. בסופו של דבר צריך לזכור ששתי המגפות הגדולות של המאות ה-18 וה-19, האבעבועות השחורות והכולרה, הוכנעו באמצעות חיסונים ושיפורים תברואתיים של מערכות מי השתייה והשפכים, כך שהמדע הוכיח כי ביכולתו לספק פתרונות".
ואחרי כל זה, מה אפשר לדעת כבר עכשיו על המגפה הבאה?
"לא ניתן לנבא מתי ומי יגרום למגפה הבאה, אבל אפשר, מתוך מגפות העבר, להסיק לא מעט על מה שעתיד לבוא. גורם הקשור לבעלי חיים, שינויים סביבתיים - ובייחוד חדירה לאזורים שאינם מיושבים על ידי בני אדם – כל אלה עלולים לאפשר זליגת נגיפים מחיות בר לאנשים. המגפה הבאה תמצא כר נוח במיוחד בעידן שבו התחבורה היא כה מהירה, והכלכלות מחוברות בקשרי סחר ותנועה בלתי ניתנים לניתוק. אירועים קיצוניים כמו אסון טבע או מלחמה יקלו על התפשטותה, בייחוד בערים הצפופות באסיה ובאפריקה. המרוץ בין מדע פיתוח החיסונים, התרופות וזיהוי גורמי התחלואה האפשריים מצד אחד, לבין הרס בתי גידול ופגיעה בטבע מצד שני, יכריע את ממדי המגפה ויקבע את משך הזמן שייקח לאנושות להיחלץ ממנה".
