"המשפחה שלי הייתה הכי פתוחה שיכולה להיות, אבל היה סוד אחד שאסור היה לדבר עליו", מספר ד"ר קנת' פול רוזנברג - ועל הסוד הזה הוא עשה סרט.
הסוד המשפחתי היה אחותו הגדולה מרל, או ליתר דיוק המחלה הנפשית הקשה שלה, שבגללה אושפזה בניגוד לרצונה בבית חולים פסיכיאטרי כשהייתה בת 20. מרל, שרוזנברג מגדיר כ"החברה הטובה הראשונה שלי", סבלה מגיל צעיר מחרדות ומדיכאון, שבהמשך הפכו למחלה נפשית קשה ולא מטופלת. כמה שנים לאחר שאובחנה עם סכיזופרניה היא שמעה קולות בראש שלה, קפצה מחלון ביתה ושברה כמעט כל עצם בגוף שלה. ההורים לא ידעו מה לומר לשכנים וסיפרו שהיא ברחה מפורץ. היא מתה בגיל 55.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בסרט התיעודי שלו "בדלם", שעלה בסאנדנס ב-2019 ויוקרן השבוע בכנס של הפורום הדוקומנטרי בעין גדי (18 בנובמבר), רוזנברג מגולל את סיפורה של מרל לצד ההיסטוריה של הזנחת חולים במחלה נפשית קשה (SMI – Severe Mental Illness) - לרוב סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית, כלומר מצבים נפשיים שמקשים באופן חמור על התפקוד. שיעור המתמודדים עם מחלה נפשית קשה בארץ, בדומה לארה"ב, הוא כ-5% מהאוכלוסייה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה סרט יהודי מאוד", מצהיר רוזנברג, פסיכיאטר במקביל לעבודתו הקולנועית, בשיחה מהקליניקה שלו בניו יורק. "הוא מספר על משפחה יהודית. זה משמעותי שאפשר להקרין את זה בישראל. חשוב שיהודים יראו את הסרט כי זו בעיה שיש גם לאנשים דתיים יהודים, שקשה להם לדבר על מחלות נפשיות באופן פומבי. ההורים שלי לא היו דתיים אבל היו אסירים של זמנם, כי אף אחד לא דיבר על זה בארצות הברית אז. מחלה נפשית הייתה משהו שהיו מסתירים - נעלו אנשים, הסתירו אותם מהעולם וזרקו את המפתחות. בשנות ה-40, כשההורים שלי גדלו, היו סרטים מפחידים על בתי חולים מעוררי אימה. מחלה נפשית קשה זה מורכב, אבל זאת לא חייבת להיות טרגדיה. ההורים שלי היו נהדרים, אהבתי אותם כל כך, הם היו טובים אליי ולאחיותיי - אבל בדבר הזה הם התביישו מאוד וגם היו בורים, כמו רבים אחרים בתקופתם".
4 צפייה בגלריה
''ההורים שלי היו נהדרים, אבל בנושא הזה הם היו בורים''. ד''ר קנת' פול רוזנברג
(צילום: upper east films)
האם הסרט שינה את האופן שבו אתה מתמודד עם הסיפור של אחותך?
"אני מרגיש יותר פתיחות מאז שיצא הסרט. אני מרגיש חוסר בושה ואפשרות לקיים דיון פתוח. כשהתחלתי לצלם את הסרט, זה היה הדבר האחרון שהייתי מספר לאנשים. עכשיו זה הפך להיות הדבר הראשון. אי אפשר לשנות את הטרגדיה שקרתה לאחותי. אני חושב על זה בכל יום. אבל זה מרגיש טוב לדעת שאני משתמש בדבר הרע שקרה כדי ליצור משהו שמביא לטוב".
איך לדעתך ההורים שלך היו מגיבים לסרט?
"הם היו עושים לי את המוות!" הוא צוחק. "הם היו אומרים לי 'איך יכולת לדבר על זה?'".
ב"בדלם" (שמו של בית החולים הפסיכיאטרי הראשון שהוקם באנגליה) חוזר רוזנברג אל הרגע שבו שוחררה אחותו על ידי ההורים שלהם מבית חולים פסיכיאטרי, כשהיה בן 14. אביו החליט לשחרר את מרל בניגוד לחוות הדעת הרפואית. "מרל הייתה פסיכוטית", הוא נזכר במהלך הסרט. "היא התהלכה בחדר בחרדה ואמרה דברים משוגעים. אחותי גייל אמרה לה, 'את צריכה להיות פה, זה המקום שלך', והיא צעקה עלינו, 'אתם שייכים לפה! אתם המשוגעים!'. אמא שלי בכתה הרבה. אבא שלי אמר, 'זה מספיק. אנחנו מוציאים אותה מפה'. הם לא חשבו שהם הורסים לה את החיים". רוזנברג מתבונן בסיפורו המשפחתי מבלי לייפות אותו, בחמלה רבה כלפי הוריו, שהיו אובדי עצות אל מול מצב שלא הבינו. מתוסכל מחוסר היכולת שלו לסייע לה, החליט רוזנברג בן ה-14 שילמד פסיכיאטריה כשיגדל.
הוא למד קולנוע במקביל לקריירת הרפואה שלו, ועוסק בצילום סרטים דוקומנטריים מאז סוף שנות ה-80. כבר בתחילת הדרך התעניין בהבאת סיפוריהם של חולים במחלות נפשיות קשות, ובין השאר יצר את הסרט התיעודי "דרך השיגעון" (Through Madness) עבור HBO בשנת 1996. ב"בדלם", שאותו הפיק, כתב וביים, מומחים מגדירים את המשבר בטיפול כ"אסון החברתי הגדול ביותר של המאה ה-20". קדם לו ספר באותו השם, שבו הוצגו מאה ראיונות עם מומחי בריאות הנפש וכמאה ראיונות עם מטופלים ומשפחותיהם. כמו הסרט, גם הוא קורא לשינוי במדיניות הטיפול.
התחקיר ההיסטורי של רוזנברג חושף כיצד נשיאים שונים החמירו את המצב של בריאות הנפש בארצות הברית. המדינות והממשלה הפדרלית התנערו מהאחריות התקציבית, והעבירו אותה ביניהן בפינג-פונג אכזרי. בנוסף, להחלטתו של הנשיא רייגן לסגור בתי חולים פסיכיאטריים היו השלכות הרסניות. החלטה זו הותירה רבים ללא רשת תמיכה בסיסית, ולמעשה דנה את רובם לחיי רעב ומחסור ברחובות.
אחד הרגעים המצמררים ביותר בסרט הוא וידאו מדיווח חדשותי על אישה מבוגרת שננטשה ברחוב על ידי בית חולים בלוס אנג'לס. היא חסרת כל פרט לחלוק בית החולים שלגופה, ואינה יודעת איפה היא נמצאת. ברגעים אחרים משובצים קטעי ארכיון מעוררי אימה משנות ה-60 וה-70, שבהם אנשים חצי עירומים צפופים בחדרים קטנטנים וחשוכים, שמכונים "מחסנים", ללא טיפול או השגחה.
לצד הנרטיבים ההיסטוריים והאישיים עוקבים רוזנברג וצוות הצילום שלו אחרי שלושה חולים במחלות נפשיות קשות שפגשו בחדר מיון בלוס אנג'לס: ג'והנה, מונטי וטוד.
הצופים פוגשים אותם במצבים קשים של מאניה, דיכאון או שילוב של השניים. שלושתם נעים במעגלים מייאשים של כליאה בבתי כלא בשל התנהגות שנובעת ממצבם הנפשי הקשה לבין חיים ברחוב. הסרט מלווה אותם לאורך חמש שנים, שבהן אנחנו מקבלים מבט מקרוב אל תוך חייהם ואל תוך מערכת שאין לה משאבים לסייע להם.
מונטי נכלא לארבעה חודשים בכלא מכיוון שאין מקום עבורו בבית החולים הפסיכיאטרי. הוא ביצע פשעים לא אלימים שנבעו ממצבו הרפואי, אבל לממסד אין יכולת לטפל בו. אחותו, פטריס קולורס, מספרת בכאב על היחס כלפיו בכלא. בין השאר ריססו אותו בגז מדמיע. כך, האנשים הפגיעים ביותר מוצאים את עצמם במקומות האלימים ביותר. קולורס האקטיביסטית הפכה בהמשך לאחת ממובילות תנועת Black Lives Matter.
טוד, גבר שמתקרב לשנות החמישים שלו, הוא מחוסר דיור ומיואש מהמתנה לדיור ציבורי. באחת הסצנות הקשות בסרט הוא נשבר, צורח וזועק מתוך תסכול באמצע הרחוב: "אני לא רוצה למות ברחובות, זה עצוב מאוד. אני סובל מזה. אנחנו לא מקבלים עזרה. אנחנו מסתובבים במעגלים ולא מקבלים כלום". הוא מת אחרי צאת הסרט.
איך בחרת את המרואיינים לסרט?
"רציתי דמויות שהקהל יוכל לאהוב, שיהיו בעדן. צילמנו הרבה אנשים, אבל אלו בלטו בעיקר בעיניי. היה קל להזדהות איתם רוב הזמן. לטוד, למשל, לא תמיד היה קל להתחבר. אחרי שצילמנו אותם פעם או פעמיים הם רצו להיות בסרט, הם רצו שנעקוב אחרי החיים שלהם. רציתי גיוון, וכך בחרנו אישה, איש שחור ואיש לטיני. בכל פעם שרצינו לצלם מישהו ביקשנו רשות. לא הכרחתי אותם".
זה היה לפעמים קשה או מפחיד? למשל כשטוד צרח וצעק מתוך תסכול?
"כן ולא. לא הרגשתי מאוים על ידי המרואיינים. על אף שהם איימו על רופאים, אותנו בצוות הצילום ראו כמשתפי פעולה. הרבה פעמים חיפשנו את המרואיינים שלנו במקומות מפוקפקים כי הם מחוסרי דיור, אבל היינו חברים במשימה משותפת. לא הייתי שם כפסיכיאטר, זה היה עלול להיות יותר קשה".
איך אתה יכול להפריד בין הזהויות, פסיכיאטר וקולנוען?
"העבודה שונה לחלוטין. כקולנוען אני צריך להביא את החוויות של מישהו. אני לא מוריד לעולם את כובע הפסיכיאטר, אני תמיד מודע לכך שאני רוצה לעזור לאנשים. גם עכשיו אני מקבל שיחות מהמרואיינים, כמו ג'והנה למשל, ששואלת מה דעתי על תרופה כזו או אחרת. אני עוזר, אבל אני לא בעמדה של סמכות עליהם. אני לא שם כדי לטפל בהם, ואני נזהר לגבי זה".
אז ההכשרה שלך כפסיכיאטר עוזרת לך כקולנוען.
"כן, ולהיפך. להיות קולנוען עוזר לי להיות פסיכיאטר יותר טוב, כי כקולנוען אני צריך להיות א-פוליטי, לשמור על ראש פתוח, ולזכור שייתכן שאנשים לא ירצו תרופות או טיפול פסיכיאטרי. זה עוזר לי להפוך לפסיכיאטר יותר אובייקטיבי. בזכות היותי קולנוען אני ביקורתי מאוד, למשל כלפי חברות התרופות, שלא תמיד מתמקדות בהשלכות ובתופעות הלוואי שיש לתרופות שהן משווקות".
רוזנברג מציין שני אויבים במלחמה בסטיגמה העוטפת מחלות נפשיות קשות: פחד ובושה. הפחד נובע מהקושי להבין כיצד להתמודד עם אנשים שההתנהגות שלהם לא נורמטיבית. הבושה הולכת יד ביד עם הפחד. "בושה היא דבר מסוכן, כי היא גורמת לך להסתיר דברים. בושה הורגת אנשים, וזה הורג את האפשרויות שלנו", אומרת בסרט פטריס קולורס, אחותו של מונטי. "המכשול הכי קשה לקבלת עזרה יכול להיות בושה", מאשר רוזנברג. "אני יודע את זה כרופא".
רוזנברג סבור שהסיבה למשבר בטיפול בחולים במחלות נפש קשות היא בראש ובראשונה התעדוף שלהם, בחברה בכלל ובעולם הרפואה בפרט. הוא טוען שהממסד הרפואי מעדיף לחקור סרטן על פני מחלות נפש קשות. "המחקר על סכיזופרניה הוא רק חלק קטן מכלל המחקרים הרפואיים. המוח הוא איבר מסובך מאוד שאנחנו עדיין לא לגמרי מבינים. הטיפול במחלה כמו סכיזופרניה לדוגמה לא השתנה הרבה ב-50 השנה האחרונות. אי אפשר להשוות את זה למשל למחקר ולהתקדמות בחקר הסרטן. חשוב מכך, זו מחלה תרבותית: עוני ואפליה גורמים למחלות נפשיות ומחמירים אותן. אנחנו לא מתעדפים כחברה את האנשים שיש להם מחלה נפשית קשה".
עם זאת, נראה שלאחרונה יש פתיחות חברתית גדולה יותר בנושא בריאות הנפש. בשבוע שעבר למשל יצא סרט חדש של סלינה גומז, My Mind And Me, שבו היא דנה בהפרעה הדו-קוטבית שלה. ראית שיפור בשיח בנושא מאז הקורונה?
"נראה לי שהרבה ממה שדיברו עליו אחרי הקורונה הן לא מחלות נפשיות קשות אלא דברים כמו הפרעות חרדה. האנשים שאנחנו צריכים לדאוג להם הם אלו שהם חולים מאוד, שיש להם הפרעות פסיכוזה למשל. הם אלו שבסופו של דבר מגיעים לבתי כלא".
על הדו-קוטבי המפורסם ביותר בימינו, קניה ווסט, הוא קצת מהסס לדבר. ווסט, שלא לוקח תרופות בטענה שהמחלה היא "כוח העל שלו", עלה לכותרות לאחרונה שוב ושוב בגלל אמירות אנטישמיות. "כאדם יהודי, הלוואי שהוא ייקח את התרופות שלו", אומר רוזנברג. "זה מחקר מעניין במובן של איך תרופה עלולה להפריע לדבר אחד אבל לתרום למשהו אחר. יש יחס עלות-תועלת בדברים האלו".
בסרט אתה מוכיח שיש מספר עצום של אנשים שהחברה ויתרה עליהם. זה הופך אותך לפסימיסט?
"לא יותר מהמצב של המערכת הפוליטית כרגע, צריך להודות בזה. גם היא יוצרת הרבה אתגרים. אין לי אובדן אמונה באנושות. כדי שנגרום לחברה לפתח אכפתיות כלפי הנושא, צריך לדבר על זה. אנשים צריכים לדבר על זה שיש להם את המחלות האלו, וגם קרובי המשפחה שלהם. כמו שאני מדבר על המחלה הנפשית הקשה של אחותי".
הסרט נגמר בתו צורם במיוחד. בערב הארבעה ביולי, יום העצמאות האמריקני, השמיים מלאים בזיקוקים צבעוניים, אבל הרופאה ד"ר מקגי - שאחריה עוקב הסרט כבר מתחילתו - בוחרת לעזוב את העבודה שלה בחדר המיון בלוס אנג'לס. היא מאסה במספר הרב של המטופלים שאין לה יכולת לסייע להם, ושמגיעים למיון כתחנה אחרונה לפני שהם מובלים אל תא בבתי הכלא במעגל בלתי פוסק. לדבריה, אין לה ברירה כי התנאים לא מאפשרים לה להיות רופאה טובה: "אני עוזבת כי עומס העבודה אינו בר ביצוע", היא מסבירה בסרט במבוכה מסוימת. "כל עוד רופאים סובלים את תנאי העבודה האלו, העולם לא ידע ולא יבין מה באמת קורה, ושום דבר לעולם לא ישתפר. בלי גישה לתרופות, לטיפול רפואי, לדיור, לאוכל, זה לא סיפור אמריקני טוב", היא מסכמת.
"הסרט נגמר בזה שצריכות להיות יותר מחאות", מסביר רוזנברג. "מחלת האיידס הייתה גזר דין מוות, עד שארגונים דוגמת Act Up מחו ועוררו מודעות. אנחנו צריכים יותר מחאות. יש זיקוקים בשמיים, אבל הרופאה הפסידה במלחמה שלה, ולכן היא עוזבת את העבודה בבית החולים. אלה המקום והמצב שבהם אנחנו נמצאים".
