סוף אפריל, 1948, כוחות ירדניים ועירקיים תקפו ללא רחם את קיבוץ גשר שבעמק הירדן. הקרבות הקשים, שהיו חלק ממהלכי כוחות האויב בתקופת מלחמת העצמאות, גרמו לאנשי הקיבוץ לקבל החלטה קשה – כל הילדים עוזבים ועוברים למקום בטוח. כך, אחרי כמה ימי נדודים לא פשוטים ברחבי צפון הארץ, הגיעו כ-50 מילדי קיבוץ גשר אל המנזר הישן שבשכונת בת גלים בחיפה, השוכן כיום בשטחו של המרכז הרפואי רמב"ם.
במשך שנתיים שלמות חיו הילדים שם, במבנה המרשים ובנו להם חיים הרחק מהקיבוץ שנהרס כליל. 75 שנים אחרי אותם אירועים היסטוריים, חזרה אחת מאותם הילדים, תרצה הרגיל, לביקור במנזר שברמב"ם, הפעם יחד עם ילדיה ונכדיה, כדי לחגוג יום הולדת 80 ולפזר תקוות שיום אחד עוד יהיה פה שלום.
"היינו ילדים חסרי מנוח, בלי פחד של הורים"
"הייתי הילדה העשירית שנולדה לקיבוץ גשר", מספרת הרגיל, ילידת 1943, אשר מתגוררת כיום בקיבוץ עין החורש, "אני זוכרת את התקופה של המלחמה והפינוי, הייתי אז בת ארבע וחצי והקרבות החלו עוד לפני ההכרזה על הקמת המדינה. התנאים היו קשים. ישבנו כולנו באותו מקלט מתפורר, מפקד היישוב והילדים הצורחים. המבוגרים קיבלו החלטה לפנות את כולנו, מחשש לשלומנו. כל ילד לווה בהורה אחד, תלוי מי נדרש להישאר כדי לתרום להגנה על הקיבוץ. אמא שלי עזבה איתי ועם אחותי שרק נולדה, ואבא נשאר מאחור".
5 צפייה בגלריה
"עומדים על החומה ושרים שירים גסים לעוברים והשבים". ילדי קיבוץ גשר הירדן
(צילום: ארכיון רמב"ם)
הרגיל מספרת איך הזחל"ם שהזעיקו נתקע בדרך והקבוצה נאלצה ללכת באישון לילה ברגל, מגשר, דרך ההרים, לקיבוץ אשדות יעקב. משם עברו מספר תחנות במשך כמה ימים, עד שנמצא להם מקום במנזר הכרמליטי "זערורה", שעמד נטוש ושומם מאז עזבו אותו נזירות המסדר בשנת 1936. במשך שנתיים שלמות חיו הילדים וקבוצת ההורים שליוותה אותם באותו מנזר, בזמן שיתר חברי הקיבוץ נותרו להגן על הבית, ובתום המלחמה, משנהרס כליל, עסקו בהקמת "גשר" החדשה.
הרגיל משלבת חגיגות יום הולדת עם המדינה ושולחת לה ולכל בית ישראל ברכה מלאת תקווה: "מה נאחל למדינת ישראל? שלום. שיהיה לנו שלום. שלום בחוץ ושלום בפנים"
"בזמן תקופת המגורים במנזר, הפכו אותו הדיירים למעין קיבוץ עירוני ובו חדר אוכל משותף, מכבסה וחדרי מגורים, בלב ליבו של מתחם בית החולים", מציין אמיר בן יוסף, המשנה לסמנכ"ל בית החולים, אשר סייע בארגון ביקור המשפחה ברמב"ם, "עבור ילדי הקיבוץ הוקמו מסגרות חינוכיות והם בילוי את ימיהם במקום בחדרי הילדים שהוקצו להם, בבילוי בחוף הים הסמוך, פעילויות משותפות ועוד. אפילו כמה מתינוקות דור ההמשך של הקיבוץ נולדו באותה תקופה במנזר".
"זה היה כמו הבית שלנו", משחזרת הרגיל את אותה התקופה, "החיים התחילו שם מחדש, אפילו התחלתי ללמוד שם בכיתה א'. היינו משוגעים לגמרי, ילדים חסרי מנוח, בלי פחד של הורים. היינו עומדים על החומה ושרים שירים גסים לעוברים והשבים. עושים מעשי קונדס ומשגעים את כולם. שם ראיתי לראשונה בחיי את פרח כובע הנזיר ונדהמנו מיופיו. אני זוכרת גם מקרה שאחד הילדים הגדולים שכנע אותנו לאכול גרעיני קיקיון, ואחר כך שכבנו כולנו עם כאבי בטן ושלשלנו. אני זוכרת את התקופה ההיא כתקופה מאוד חיובית".
הקרבה לבית החולים הייתה חלק משגרת היום. הרגיל זוכרת היטב איך המיקום שירת אותם בעת הצורך: "הייתה לי דלקת אוזניים חזקה שחזרה מעת לעת. אני זוכרת איך היו לוקחים אותי בטיולון של ילדים, לבדיקת רופא ברמב"ם. התחלתי לקבל זריקות אנטיביוטיקה – חידוש שהגיע אחרי מלחמת העולם השנייה. היה לנו מכל טוב".
"כשחזרנו הביתה לקיבוץ שנבנה מחדש - ההתאקלמות לא הייתה פשוטה"
מבלי לדעת, הפכו ילדי קיבוץ גשר לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית. את ימי העצמאות הראשונים הרגיל לא זוכרת במיוחד, אבל אירוע אחר שהייתה עדה לו מסמל היטב את המורכבות של החיים בישראל. "כשהביאו את עצמותיו של הרצל לארץ, עוד היינו ברמב"ם וכל אניות הנמל שנמצא בסמוך לבית החולים, צפרו לכבודו", נזכרת הרגיל, "אנחנו הסתתרנו מתחת למיטות מפחד, כי חשבנו שיש אזעקות ומתחילה מתקפה נוספת".
עם סיום המלחמה ועם הקמת הקיבוץ החדש, החלו חברי הקיבוץ להחזיר את הילדים הביתה. ראשית הגדולים יותר, ולאחר מספר חודשים הקטנים. "החזרה הביתה הייתה מאוד טראומטית", מספרת הרגיל, "הקיבוץ החדש, לא היה קיבוץ כמו שהכרנו. משהו מאוד ראשוני. בתור גדולים הביאו אותנו לקיבוץ החדש הרבה לפני היתר והתנאים היו קשים. אחרי התקופה שעברנו ההתאקלמות הייתה לא פשוטה".
75 שנים עברו מאז עזבה את רמב"ם שהיה לה בית. לרגל חגיגות יום הולדתה ה-80, החליטו ילדיה לקחת את הרגיל למסע לאורך תחנות חייה, ובין היתר הגיעו לראות את מקום מגוריה של זקנת השבט אי אז בתקופת המלחמה. "ארבעה ילדים, 13 נכדים, כולם היו איתי", מספרת הרגיל בגאווה מהולה בהתרגשות, "זה היה מאוד אמוציונלי לעמוד שם, להיזכר, לספר על התקופה שהייתה אז, לחלוק זיכרונות ולהסביר איפה היינו ומה עשינו. היום זה נראה אותו הדבר, אבל אחרת לגמרי".
ממרום גילה, ועם יתרון של חמש שנים על המדינה, הרגיל משלבת חגיגות יום הולדת עם המדינה ושולחת לה ולכל בית ישראל ברכה מלאת תקווה: "מה נאחל למדינת ישראל? שלום. שיהיה לנו שלום. שלום בחוץ ושלום בפנים".
