ההחלטה לא לספר להורים שלי על התהליך ולשתף רק קובץ חברים מצומצם נבעה מהצורך שלי לעשות את הכל בשקט וברוגע. בלי שאלות מסביב, בלי לחץ, בלי לספוג תגובות עצובות בכל סיבוב שמסתיים בבטא שלילית ובלי ניסיונות עידוד. כל הדבר הזה דורש לא מעט התמודדות, ואני מרגישה שנכון לי להשקיע את האנרגיה שם ולא בהתמודדות עם אחרים.
גם אם להיות כנה, אני קצת חסרת סבלנות לפעמים כשזה מגיע לזה, כי אני לא ממש רוצה לדבר על זה יותר מדי. אני מניחה שאולי הייתי מרגישה אחרת אם הייתי מגיעה לתהליך הזה שלמה ב-100 אחוזים מתוך החלטה שאני "ממש רוצה ילד לבד", ולא אחרי "תוצאות הבדיקות שלך ממש לא טובות, ואם את לא עושה את זה עכשיו לא תוכלי להיכנס להריון בהמשך. אה, ודרך אגב, גם עכשיו הסיכויים שלך ממש נמוכים". האסטרטגיה היא בעיקר לרוץ על אוטומט בלי לחשוב יותר מדי. המחשבה עליי מגדלת ילד/ה לבד גדולה מדי עליי כרגע, אז אני מתחילה בשלב הראשון של רק לעשות אותו. ומשם אתקדם.
הפרקים הקודמים ביומן ההפריה של גל:
אי אפשר לבד לגמרי. ניסיתי. חייבים מישהו שגם יידע לדובב לפעמים, גם כשממש לא רוצים לדבר על זה. חייבים מישהו שכבר עשה את זה, ולא רק כדי להסביר מה קורה בכל שלב, גם כדי להרגיש הרבה פחות לבד בתוך משהו שמרגיש לי לרוב מאוד בודד. מעל להכל, חייבים לצחוק על זה עם מישהו כי לבד זה לא מצחיק בכלל. וכן, צריך גם לפרוק מדי פעם. ניסיתי גם להיות "גיבורה", זה לא ממש עבד לי. ההורמונים ותופעות הלוואי, בעיקר של הבירוקרטיה, גמרו אותי בסוף. זה באמת יותר מדי בשביל להחזיק את הכל לבד... והעזרה הזאת של האנשים סביבי היא בדיוק מה שהייתי צריכה. אם כעסתי על עצמי שאני לא "גיבורה", אז דווקא הם גרמו לי להרגיש שאני קצת כן. זה גם מאוד מעייף להיות חזקה ואופטימית כל הזמן. נחמד שמישהו אחר יכול להיות קצת בשבילי לפעמים כדי שאוכל קצת לנוח.
כך למדתי להסתיר מה קורה לי
לשאיבה הראשונה הגעתי עם חבר טוב, לשאיבה השנייה הגעתי עם חברה טובה. שניהם בעלי הרבה ניסיון בכל זה ובעיקר עם הרבה "גוד וייבס", כדי שיהיה גם כיף. מהשאיבה השלישית כבר התחלתי להגיע לבד. לא הרגשתי צורך לבקש מאנשים לקחת חצי יום חופש בשביל עוד משהו שגרתי, שאני באמת לא מרגישה בו איזשהו קושי. יש חדר פרטי עם טלוויזיה, מקבלים אחלה סנדויצ'ים בסוף והכי חשוב – ישנים טוב כש"הכל" קורה. הקושי שלי הוא במצבי הכרה בעיקר. בהירדמות אני מעולה. אבל גם את הימים האלה צריך להסתיר איכשהו. הייתה פעם שאמא שלי בדיוק הגיעה לעיר ורצתה להיפגש לצהריים. אמרתי לה ש"אני במשרד". "אני בדיוק שואבת ביציות", היה נשמע לי ארוך מדי.
בעבודה כמובן אף אחד לא יודע. היה שלב שהייתי בטוחה שהולכים לפטר אותי, והייתי בלחץ רק מזה שאצטרך להסביר להם למה הם לא יכולים לעשות את זה ולהישאר שם לאחר מכן. לאבד עבודה זה דבר אחד, להסביר למישהו מה-HR, בעיקר במקום שאתה יודע שהדיסקרטיות שם היא מהם והלאה, שאת בתהליך של IVF ויודע שכל החברה תדע על זה 10 דקות אחר כך- זה כבר משהו אחר. אז המצאתי שאני חולה באיזה משהו שפעם חשבו שיש לי. לכל מקרה. אני רק יכולה להודות על כל הקורונה הזאת. אם יש משהו אחד שהיא עשתה עבורי מעולה, זאת האפשרות להסתיר את זה בצורה הרבה יותר קלה.
אבל יש רגעים שקצת בא לי שכולם יידעו. רק כדי שלא ידברו איתי על הנושאים האלה. היה רגע כזה עם גיסתי באוטו בנסיעת לילה יחסית ארוכה של שתינו. בגדול, הורים לילדים מרגישים צורך הרבה פעמים להגיד לי, ולא משנה מה ההקשר בשיחה, כמה "זה בסדר שאין לי ילדים". מצאתי את עצמי כבר מדברת על טכנאי המזגנים שהיה אצלי השבוע ומקבלת תגובה ש"ילדים זה לא חובה". הגיוני. באופן אישי, אני לא מרגישה שזה אישיו, אבל הצד השני בדרך כלל מרגיש שכן. מיותר להגיד שהאמינות לגבי כמה "זה בסדר" מבחינתם מאוד מוטלת בספק. זה כמו שמישהו אמר לי פעם "אני לא הומופוב ואין לי בעיה עם זה, פשוט אף פעם לא ראיתי אנשים כאלה", בזמן שהוא בוהה במבט מבועת בזוג גברים שעברו מולו.
אניוואי, אחרי השאלה הקבועה על "אם אני לפחות מנסה ויוצאת לדייטים", שנייה אחרי ה"מה נשמע", ואחרי יישור הקו על זה ש"לא כולם חייבים לעשות ילדים", קיבלתי 20 דקות מונולוג רצוף על זה שאני צריכה לעשות ילד עם גבר גיי, כי זה הדבר הכי הגיוני וטוב לעשות. 20 הדקות האלו היו בנויות מ-16.5 דקות על למה לא לעשות ילד לבד וכמה זה קשה ולא הגיוני כלכלית ונפשית כולל דוגמאות לא טובות על נשים שהיא מכירה שעשו את זה. בגדול, הסבר על פרעות קישינב היה נאמר בטון זהה לאותו הטון בו נאמר כל המונולוג הזה. אם היינו קרובות והיא הייתה בן אדם דיסקרטי שאני יכולה לסמוך עליו, הייתי מספרת לה שבאותו הבוקר עשיתי החזרה. אבל זה לא המקרה. דיון כזה על כל הספקות שלי וכל הפחדים הכי גדולים שלי בקול רם (ועוד ביום של החזרה!) גרם לי בעיקר לתהות אם זה הרגע להתנגש במעקה בטיחות או במכונית ממול. שתקתי במהלך כל המונולוג הזה. הייתי עסוקה בלהגיד לעצמי שוב שוב בראש שזה לא הוגן להתנגש ברכב אחר ולהתבאס מזה שאין תהום מצד ימין של הכביש. בקיצור, אין כמו זמן איכות משפחתי.
עד לשנה האחרונה החשבתי את עצמי כבן אדם אמין וכן. השנה הזאת הייתה מלאה בשקרים קטנים ותירוצים לעבודה, להורים ולחברים. ועם כמה ש"מותר לי" לשקר ולהמציא תירוצים, זה אף פעם לא מרגיש נוח או נעים. למה אני לא בעבודה (אני באסותא), למה אני לובשת שרוול ארוך בשיא החום ("מגנה על עצמי מהשמש" במקום - כדי שלא תראו את הסימנים של כל בדיקות הדם), למה לא לפתוח את המקרר שלי ("כי אתם אורחים ואני אביא לכם" במקום - כדי שלא תראו את כל הקופסאות של המזרקים), למה אני לא עוזרת לסחוב ("נתפס לי הגב אתמול" במקום -עשיתי הרגע החזרה). מה שכן, כשאני עושה הפסקות בין הטיפולים כולם אומרים לי כמה רזיתי. אני מעריכה את זה שהם מוותרים על החלק של "קצת השמנת" רוב הזמן, אבל הם תמיד אומרים לי ש"אני נראית טוב". זה המדד לחברות טובה בסוף. צריך גם לדעת לשקר לפעמים.
בפרק הבא: לפעמים אי אפשר להימנע מתשובה שלילית
