“sorry seems to be the hardest word", כתב פעם אלטון ג'ון. והיהדות מבינה את זה, ולכן היא מקדישה לעניין הזה יום שלם. יום שלם שמטרתו לגרום לנו לעצור, לעשות חשבון נפש, להתוודות על החטאים והטעויות שלנו, לבקש סליחה, לנקות את חדרי הלב מחומרי כעס, והתחשבנות שהצטברו בהם ולתקן. לנקות את מערכות היחסים שלנו מפגיעות שהתרחשו במזיד או בשוגג.
לעוד טורים של שירלי יובל-יאיר:
לכל הטורים של שירלי יובל-יאיר - לחצו כאן
אז למה כל כך קשה לנו לבקש סליחה?
על החשיבות של הסליחה לבריאות הנפשית והקהילתית שלנו - הזמנתי את הרב יוסי פרומן, המלמד בישיבת מחנים. האזינו לפרק המלא:
שום דבר בילדות שלי, כילדה חילונית מגבעתיים במשפחה קטנה, עם אחות אחת בלבד, לא דומה לילדות של יוסי, שגדל בגוש עציון, והיו לו בבית עוד תשעה אחים לריב ולהתפייס אתם - ובכל זאת, בשיחה שלנו היו הרבה מאד רגעים מחברים והרבה הזדהות.
בסופה סיכמנו שביום כיפור - כולנו בעצם נכנסים לקליניקה. זה יום של אינטרוספקציה. זה יום של טיפול נפשי.
זה יום שמנקז אליו את האמונה היהודית בכך שבבסיס האנושיות שלנו, כבני אדם, כולנו גם טועים ומקלקלים לפעמים, וכולנו גם יכולים לתקן ולצמוח.
בשיחה שלנו אנחנו מדברים על המהות הנפשית של יום כיפור ושל חווית הצום, על האפשרות לעשות תרגילי גמישות לנפש כך שהיא תדע להתכופף ולבקש סליחה. בשיחה שלנו משובצים גם כמה זיכרונות ילדות מהבית שבו יוסי גדל והתחנך ומשיעורים נפלאים שלמד מאביו, הרב מנחם פרומן. יוסי סיפר לי גם על תרגול של סליחה הדדית שהוא ורעייתו עושים כתרגיל נפשי, לקראת יום כיפור.
1 צפייה בגלריה
שירלי יובל-יאיר ויוסי פרומן. המהות הנפשית של יום הכיפורים
(צילום: אלבום פרטי, לילך רז)
לבקש סליחה - זו תזוזה נפשית
אם יש ילד קטן בסביבתכם, תוכלו להציץ עליו מהצד, רגע אחרי שעשה מעשה שלא ייעשה, משהו שדורש התנצלות ואתם המבוגרים רוכנים מעליו ומדריכים אותו - "תבקש סליחה". מכירים את התגובה הטבעית של הילד? הכתפיים המכווצות כלפי מעלה בסירוב, תנועת הראש הסרבנית, הפה הקפוץ? אל מול הצורך לבקש סליחה, הגוף שלנו מתכווץ בסירוב. כל מערכות ההגנה על ה"עצמי" מופעלות.
כי לבקש סליחה, זו תזוזה נפשית - לפעמים זה בגלל שאני צריכה לזוז עכשיו מעמדת ה"צודקת", זו שבעצם פגעו בה, לפעמים זה בגלל שהתנועה הנפשית הזו משמעותה הכרה והבנה של הסבל של הזולת, סבל שאני עצמי גרמתי לו, גם אם זה לא היה בכוונה. ההכרה הזו, ההזדהות האפשרית עם כאב של האדם השני, כל כך לא נוחה לי, שאני מעדיפה לפעמים להכחיש את עצם הפגיעה.
"הסליחה מחייבת אותי לספר עוד סיפור על המקרה שקרה. לא רק את הגירסה שלי שאני מחזיקה, אלא גם את גירסת הזולת - היא דורשת גמישות נפשית"
לפעמים זה בשל הקושי שלי להודות בכך שאני לא מושלמת, לחשוף את הטעויות והפגמים שלי אל מול אדם אחר.
בקשת הסליחה דורשת ממני להרחיב את נקודת המבט שלי. היא מתאפשרת רק כשאני מוכנה להודות בכך שמול אותה מציאות מתקיימים כמה נרטיבים, ושהסיפור שאני מספרת לעצמי, שונה מהסיפור שמספר האדם שפגעתי בו,
הסליחה מחייבת אותי לספר עוד סיפור על המקרה שקרה. לא רק את הגירסה שלי שאני מחזיקה, אלא גם את גירסת הזולת - היא דורשת גמישות נפשית.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
