מבט אחד, ולו החטוף ביותר, ביצירותיו של איציק אדיר - ואין מקום לספק: משיכות המכחול העדינות, הקווים המשורטטים, ותשומת הלב המוקפדת לפרטים, מודגשים היטב ומרמזים על האמת הברורה מאליה: אלו תוצרים שלבשו צורה תחת ידיו של אמן. ובכן, עד כאן הכל נכון, כמעט - אדיר הוא בהחלט האמן שעומד מאחורי היצירות הללו, אך לא ידיו שימשו אותו ביצירתן: את המכחול האמון על פעולת האיור, למרבה הפליאה - הוא דווקא אחז בפיו.
כתבות נוספות:
ציור באמצעות הפה - לאדם הממוצע זה נשמע כמעט לא הגיוני, אך לאדיר, המשותק בארבעת גפיו, הדבר מרגיש ממש כמו טבע שני. הוא אוחז במכחול בפיו במיומנות מקצועית ובמשיכה אחת בורא עולמות. למבטי ההתפעלות הנזרקים אליו מאנשים אקראיים, המגלים כי הוא זה שאמון על היצירות היפות שניבטות מולם הוא כבר רגיל, ובעשורים האחרונים הציג את עבודותיו בתערוכות בכל רחבי העולם. לא משהו שכל אמן ישראלי יכול להתגאות בו.
אדיר הוא גם אחד מ-15 הישראלים החברים בסניף הישראלי של ארגון אמני הציור בפה וברגל. היום הוא מתפרנס ממקצועו כצייר ומורה לאמנות, אך בין אז לעכשיו קיים מרחק לא מבוטל.
הימים, ימי מלחמת ההתשה בישראל. אדיר היה בן 23, נשוי טרי ואב לילדה בת שלושה חודשים, לאחר שירות צבאי בחיל האוויר בטייסת קרב. כל חייו היו פתוחים לפניו. באותו יום גורלי הוא העביר את זמנו בנסיעה על הקטנוע שלו באזור השרון, כשלפתע מכונית שלא עצרה בעצור פגעה בו בחוזקה והעיפה אותו. מאותו רגע הוא כמעט ואינו זוכר דבר. "נפצעתי קשה: המכונית העיפה אותי באוויר, נפלתי על הראש ושברתי את חוליות הצוואר", הוא מספר. "היה שם הרבה דם. מיד איבדתי את ההכרה, ולקחו אותי מהר במכונית קטנה לבית החולים".
את הרגע שבו התעורר ומצא עצמו על מיטת בית החולים הוא דווקא זוכר היטב. "התעוררתי בטיפול נמרץ, שכבתי בחדר לבד ולא יכולתי להזיז את הרגליים והידיים", הוא משחזר. הייתי מכוסה בסדין והתחלתי לצעוק. אחות נכנסה לחדר ואמרתי לה בצעקות: קטעו לי את הרגליים! הייתי בטוח שאין לי רגליים. היא הסבירה לי שרגליי לא נקטעו וביקשתי ממנה בהיסטריה שתרים את הסדין.
"רק לאחר שנרגעתי ושאלתי אותה מה קרה היא הסבירה לי שעברתי תאונה ואני משותק. בתחילה חשבתי שזה עניין של שבוע-שבועיים, חודש-חודשיים והכל יהיה בסדר. לא היה לי שום מושג על שיתוק בארבעה גפיים, על חוליות הצוואר שנשברו לי. לאט-לאט התחלתי להסתגל למצב, ועדיין הייתה בי תקווה".
אדיר החל בשיקום מפרך בבית לוינשטיין, ועל אף כל הקשיים, מצא נחמה בחברים רבים שהכיר במהלך שהותו שם. "היו איתי הרבה חבר'ה צעירים, כולם פצועים קשה ממלחמת ההתשה, והחבר'ה האלה עשו שמח: בדיחות, שירים, בלגן", הוא נזכר. "ריסקתי שלוש חוליות בצוואר ולקח להן הרבה זמן להתאחות. תקופה ארוכה הייתי עם גבס מהסנטר עד הבטן התחתונה ללא יכולת לזוז. על אף שהייתי מרותק למיטה, להפתעתי מצאתי בזה נוחות מסוימת. יש משהו מאוד נוח בלשכב כל היום במיטה ושמטפלים בך. לאחר מכן התחלתי פיזיותרפיה. שנתיים הייתי ככה עד שהשתחררתי הביתה".
הידידות ששינתה הכל
כשחזר הביתה לאחר שנתיים של שיקום הבין אדיר כי רק עתה למעשה מתחילה ההתמודדות האמיתית. "הבעיה מתחילה כשמשתחררים ומגיעים הביתה", הוא מסביר, "מתחילים להתמודד עם היום-יום. מתחילות הדאגות, ההתמודדויות, הקשיים: למצוא מטפלת, או פתרון לבית שלא מתאים או מסודר לכיסא גלגלים. צריך לזכור שאז זה לא היה מסודר כמו היום". עם זאת הוא מצא הזדמנות לצמוח מן המשבר: בתקופת שהותו בבית החולים, הוא התוודע לתחביב חדש שעתיד היה להעניק לחייו משמעות חדשה.
המורה שם בקבוק בירה על השולחן ואמר לי לצייר אותו. יצא כל דבר אחר, רק לא בקבוק. זה אמנם לא היה נראה כמו בקבוק ולא הריח כמו בקבוק אבל לאט-לאט, תוך אימונים למדתי להחזיק את המכחול נכון בפה והתקדמתי. זה הכל עניין של אימון"
"היו לי יחסים מאוד טובים עם רופא בשם ד"ר זאביק סוסק. הוא היה רופא במלחמה וחטף פגז בצד שמאל שפגע בו ברגל וביד", מספר אדיר. "בגלל הפציעה הוא לא יכול היה יותר לנתח, אז הוא עשה הסבה והפך לרופא שיקומי. כשהוא היה תורן לילה היינו נוהגים להעביר את הלילות יחד במשחקי שחמט וכך נוצרה בינינו ידידות מאוד טובה. לימים הוא הפך להיות מנהל בית החולים.
"יום אחד הוא סיפר לי על ארגון של ציירים נכים שפועל בכל העולם וגם בישראל – ארגון אמני הציור בפה וברגל, ושאל אותי אם אני מעוניין להצטרף. מיד התנגדתי. לפני התאונה ידעתי לצייר באופן חובבני והיה נראה לי מוזר לצייר באמצעות הפה. אף פעם לא שמעתי על דבר כזה. הכרתי את מנהל הארגון אז, יהושע בריל, והוא הראה לי סרטים וספרים עם ציורים של אמנים שונים מהארגון. לאט לאט התאהבתי ברעיון והחלטתי ללמוד".
איך לומדים לצייר באמצעות הפה?
"זה לא פשוט. אני זוכר שבציור הראשון המורה שם לי בקבוק בירה על השולחן ואמר לי לצייר אותו. יצא כל דבר אחר, רק לא בקבוק. זה אמנם לא היה נראה כמו בקבוק ולא הריח כמו בקבוק אבל לאט-לאט תוך אימונים למדתי להחזיק את המכחול נכון בפה והתקדמתי. זה הכל עניין של אימון".
אדיר למד באמצעות מורה פרטי וצבר ניסיון. בתחילה קיבל מהארגון תמיכה בלימוד ציור ובמימון החומרים, ולאחר שקיבל מילגה החל להשתתף בתערוכות ברחבי הארץ. "פתאום ראיתי שאני מצליח לצייר יפה ושאין הבדלים בין מה שאני מצייר לבין סטודנטים אחרים, אולי רק בגודל הציור או גודל הקנבס. זה מאוד מצא חן בעיניי", הוא אומר.
"התחילו גם לקנות ממני ציורים. התחלתי לקבל תגובות והכרה מהציבור. אני זוכר את התערוכה הראשונה שבה השתתפתי, בספרד. פגשתי הרבה מאוד ציירים מכל העולם. אתה יושב בחדר האוכל במלון ורואה פתאום אנשים חולצים נעליים ומתחילים לצייר, מחזיקים כוס יין עם הרגליים או אוכלים באמצעות סכין ומזלג. בחיים שלי לא הייתי במצב שבו הייתי שבוע שלם עם מאה אנשים שכולם כמוני או במצב דומה לשלי".
הוא פנה ללימודי אמנות במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון, לימים המדרשה לאמנות בית ברל, וסיים אותה בהצטיינות. לאחר מכן התבקש להישאר וללמד שם בתור מורה מן המניין. במהלך השנים עברו תחת שרביטו סטודנטים רבים. היום שבו התקשה להחזיק את המכחול בפיו כבר היה רחוק. נדמה שסגירת המעגל הושלמה.
"היום אני הצייר הכי ותיק בארגון הבינלאומי ועדיין שואב סיפוק גדול ממה שאני עושה ומתלהב לראות כשהציורים שלי מודפסים ביפן, אוסטרליה, דרום אפריקה או צרפת", הוא מספר. "אין אדם שאינו ראוי, ואין קושי שלא ניתן לעמוד בפניו".
להתחיל את הכל מחדש
מאז שהוא זוכר את עצמו חי קובי רבנו את החיים בקצב גבוה, כל יום במרדף אחר הריגוש הבא. אהבתו לאקסטרים אפיינה כל חלק מחייו וממנה גם התפרנס, כשהיה מהספורטאים החלוצים הראשונים בישראל להתאמן עם מצנחי רחיפה ומהראשון להקים בית ספר מקצועי בתחום. אף אחד לא שיער, בטח שלא הוא, שאהבה גדולה זו, היא זו שתביא לנקודת המפנה הגדולה של חייו.
"זאת הייתה אהבת חיי, אין ספק. עד היום", אומר רבנו, בן 60 מגבעתיים, על עיסוקו עם מצנחי רחיפה, "אך יכול להיות שמרוב אהבה קיבלתי את החיבוק הפוך, כי הרגשתי שאני יכול להצליח גם בתנאים קשים – וזאת הייתה הטעות".
רבנו מתכוון לתאונת מצנחי הרחיפה בזכרון יעקב שבה נפצע בגיל 32. "המראתי ברוח מאוד חזקה ועליתי מהר מאוד למעלה", הוא משחזר, "המצנח התקפל באופן כזה שלא יכולתי לפתוח אותו כי הסתובבתי והסתבכתי ברתמה. חזרתי לכיוון ההר, נחבטתי בסלע והצוואר שלי נשבר. הפכתי למשותק".
הבנת באותו רגע את חומרת הפגיעה?
"כן, פחות או יותר מהרגע הראשון. איך אסביר את זה? אני לא מהאנשים שנכנסים לדיכאון. זה לא קשור אליי. אני מקבל את המציאות. ידעתי שאני בצרות והמחשבה הראשונה הייתה שהרסתי את החיים של אשתי. ממש ככה ראיתי את זה".
רבנו פונה לבית החולים, שם שהה שמונה חודשים בשיקום, במהלכו למד להתרגל למצב הגופני החדש. "זה בעצם ללמוד לחיות, ללמוד להתחיל את הכל מחדש", הוא אומר על תקופת שהותו שם. "אתה לומד איך להתעורר בבוקר, איך ללכת לישון, איך להתלבש, לשתות, לאכול. מתחיל הכל מההתחלה". כשחזר הביתה חיפש פתרון לחוסר המעש שאחז בו. זה היה גם הרגע שבו הציור נכנס לחייו.
"זכרתי שהראו לי בשיקום איך להחזיק דברים עם הפה", הוא מספר. "לא יכולתי להזיז את הידיים והרגליים, אפילו לא קצת, אז החלטתי לנסות לצייר. ביקשתי מאשתי שתקנה לי צבעים ומכחולים ופשוט התחלתי. הבחור שבנה לי את כיסא הגלגלים הראשון, גדעון לוינשטיין, נתן לי את הדחיפה הראשונה, אמר לי: 'פשוט תצייר את מה שאתה רואה'. הסתכלתי גם על אנשים אחרים מציירים, ועם הזמן לאט-לאט בניתי את עצמי עד שהשתפרתי והבנתי יותר".
לא קשה לצייר עם הפה?
"אני לא אומר שזה קל כמו שזה אפשרי. כשזה מה שיש אז זה מה שיש, אז פשוט עושים. עוד לפני זה ראיתי שאני יכול לכתוב עם הפה - אתה לוקח עיפרון ופשוט כותב. זה נהיה חלק ממך עם הזמן. לא חשבתי על מה איבדתי, חשבתי על מה לעשות עם מה שיש לי. אני יכול להזיז בסך הכל את הראש וקצת את הכתפיים, וזהו".
אל ארגון אמני הציור בפה וברגל הגיע רבנו לאחר ששכן שראה את ציוריו חיבר בינו לבין מנהלי הארגון. מאז עברו לא מעט מים בנהר. רבנו הפך לחבר מן המניין בארגון ותחת שרביטו עשה את צעדיו הראשונים וגם קצר הצלחה. בשנים האחרונות הוא זכה לשורה של הישגים בתחום האמנות והוא רק ממשיך קדימה.
"מכרתי המון ציורים ועשיתי הרבה תערוכות", הוא אומר. "אחד ההישגים הגדולים שלי הוא מכירה של שישה ציורים גדולים לבנק לאומי. מאוד מאוד מאתגר", הוא אומר, ומודה כי הציור מעניק לחייו משמעות:
"הציור החזיר לי את החיות, החזיר לי את העניין בחיים. לפעמים כשאני מסיים ציור אני אומר 'מה? אני ציירתי את זה? איך יכול להיות שזה יצא ממני?' כל ציור זה אתגר בפני עצמו, זאת ההרגשה. וכמובן שיש גם את החיים עצמם: משפחה, חברים. התגרשתי והתחתנתי שוב, ויש לי היום עוד 2 בנות שנולדו לאחר הפציעה. זה מראה שהחיים יכולים להמשיך במצבים בלתי אפשריים".
"הייתי בטוחה שמהר מאוד אני חוזרת לחיים הרגילים"
קולה האופטימי והחם של ברכה פישל בת ה-63 אינו מסגיר את אירועי חייה הלא פשוטים. פישל, גם היא אמנית בארגון אמני הציור בפה וברגל, שומרת על החיוך ומדברת בשצף קולח - מתארת לפרטי פרטים את האירועים שהביאו אותה להיות משותקת בארבעת גפיה, ואת ההצלחה שהגיעה לאחר מכן כשהתפרסמה כאמנית.
פישל נולדה בשווייץ ועלתה לארץ בשנת 91, היא עבדה כאחות והתגוררה עם בעלה ושלוש בנותיהם בטבריה. באותם ימים, שנת 2006, היא עבדה במרץ בהכנות לקראת חג הפסח המתקרב ובא, כשהחלה לחוש בכאבים חזקים באגן, ברגליים ובעמוד השדרה.
"הלכתי לרופא המשפחה וביקשתי משהו לכאבים", היא נזכרת, "יש לי שלוש בנות, אין לי זמן להיות חולה – הוא ידע שאם אני מתלוננת זה באמת משהו רציני, ובאמת התברר שיש לי דלקת בעמוד השדרה. בחג הייתי כבר עם קביים, בקושי יכולתי ללכת, ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה".
"חשבתי שאני נשארת לחודש-חודשיים וחוזרת לפחות עם קביים, ואז בדיקות מצאו כי המצב בלתי הפיך. חשבתי שהעולם מתהפך. לפני זה הייתי אישה מאוד פעילה, אני לא בנאדם שיושב בכיסא בשקט. צצו פחדים – איך אני אסתדר עם כיסא גלגלים בבית לא נגיש ומי יטפל בילדות"
כשהמלחמה הסתיימה, בדיקת נוספת של הצוואר מצאה כי חוליות הצוואר של פישל לוחצות על העצבים, והיא נדרשה לניתוח. "הייתי רוב היום בכיסא גלגלים והרופאים היו בטוחים שהם יכולים להציל את המצב", היא מספרת. אך לרוע המזל הניתוח לא צלח. פישל מצאה עצמה משותקת מהצוואר ומטה. היא הגיעה לשיקום נוירולוגי והייתה בטוחה כי מהר מאוד תצא משם בחזרה לחייה הרגילים.
"חשבתי שאני נשארת לחודש-חודשיים וחוזרת לפחות עם קביים", היא אומרת, "ככה האמנתי וככה אמרתי לילדים, ואז בדיקות מצאו כי המצב בלתי הפיך. חשבתי שהעולם מתהפך. לפני זה הייתי אישה מאוד פעילה, אני לא בנאדם שיושב בכיסא בשקט. צצו פחדים – איך אני אסתדר עם כיסא גלגלים בבית לא נגיש ומי יטפל בילדות.
"אני גם אישה מאמינה. לילה אחד הייתי לבד, יכולתי לבכות מבלי שאף אחד רואה ופרצתי בבכי. התווכחתי עם הקב"ה ושאלתי אותו מה עשיתי, למה דווקא אני? פתאום הרגשתי שזו לא טעות. זה לא עונש, יש מטרה לזה. אמרתי לו: 'אם נתת לי את זה, אתה גם חייב לעזור לי'. לא יודעת למה, אך זה נתן לי רוגע".
אמנית וגם שגרירה
בבוקר שאחרי, במהלך שיחה עם העובדת הסוציאלית, התבשרה פישל כי ביום שלמחרת תגיע אישה ללמד אותה לכתוב ולצייר. "תמיד אהבתי לצייר, אבל עם שלושה ילדים קטנים אף פעם לא היה לי זמן", היא אומרת. "המורה שאלה באיזה צד אני כותבת ושאלתי מה זה משנה, והיא צחקה ואמרה 'זה הכל בראש שלך, הראש נשאר אותו דבר, אם כתבת בצד ימין תקחי את המכחול מצד ימין', וכך התחלנו.
"בהתחלה לא יצא כלום: הצבע נשפך לי על הבגדים, הסדינים, המיטה ואיפה לא, אבל אחרי כמה שבועות פתאום הבנתי שאני יכולה לצייר: פתאום יוצא לי עץ, יוצא לי פרח. הציור נתן לי חופשיות להוציא את הכל. היום אני לא יכולה בלי זה, אני צריכה את זה בשביל הרגש, בשביל להוציא את האנרגיה שלי".
אל ארגון אמני הציור בפה וברגל נחשפה פישל לאחר פגישה עם קובי רבנו. "ביקשתי להכיר מישהו שמצייר עם הפה אז שלחו אותו אלי", היא נזכרת, "הוא הגיע ודבר ראשון שהוא אמר היה 'ברכה זה הכל בראש שלך. את יכולה להיכנס לדיכאון או לבחור בחיים, ואז אין גבולות'. לא שכחתי את המילים האלה עד היום".
היא המשיכה לצייר ובסוף 2007 כבר הציגה את יצירותיה בתערוכה ראשונה משלה. אחריה הגיעו עוד ועוד. פישל רכשה השכלה בתחום האמנות ובשנת 2013 הפכה לחברה מן המניין בארגון אמני הציור בפה וברגל. שלוש שנים לאחר מכן היא אף הפכה לחברה רשמית בסניף השווייצרי, לאחר שקיבלה פנייה אישית ממנהל הארגון העולמי.
"בשווייץ כל הציירים בארגון נפטרו. לא היו להם ציירים ולי יש אזרחות אז ביקשו ממני", היא מסבירה. מאז בנוסף להרצאות והתערוכות שלה בארץ, היא נוסעת כל שנה מטעם הארגון בשווייץ, מציגה את יצירותיה ומרצה על הנושא. כך גם התחיל לו קשר מיוחד עם יהודי התפוצות. "חשוב שאנשים בשווייץ יידעו שהגעתי מהארץ בגלל שבעיתון לא תמיד כותבים דברים נכונים. חשוב לי גם להיות בקשר עם הקהילה היהודית, לא רק עם האזרחים", היא מציינת.
בינתיים הציור ממשיך ללוות אותה בחייה ולהתוות את דרכה. "אני חיה חיים רגילים", היא אומרת, "יוצאת לאירועים, טסה. בלי הציור לא הייתי יכולה. בקורונה הרגשתי כמה חשוב לבנאדם להיות חופשי, לראות אנשים. היה לי מאוד קשה כשלא יכולתי לצאת ורק למדתי כמה אני אוהבת לצייר".
האדם שהחליט שמוגבלות אינה גזירת גורל
ארגון אמני הציור בפה וברגל נוסד לפני 65 שנה על ידי אריך שטגמן. שטגמן, אשר נולד בגרמניה בשנת 1912, איבד את יכולת התנועה בשתי ידיו כשהיה בן שנתיים עקב מחלת הפוליו הנפוצה באותם ימים (ואשר זוכה לכותרות חדשות ממש בימים אלו). עם זאת, הדבר לא מנע ממנו לממש את יכולותיו האמנותיות. הוא סיים בהצלחה תואר באמנות והחל לפרסם את עבודותיו תחת הוצאה לאור משלו, וכך התפרנס בכבוד מכישרונו האמנותי.
אך האידיליה לא נמשכה זמן רב: שטגמן אמנם לא היה יהודי, אך בשל יצירותיו ה"חתרניות" בשנת 1934 הוא נעצר ונכלא במחנה ריכוז למשך 15 חודשים. לאחר שחרורו ועד לסיום המלחמה הוא היה נתון תחת השגחה מתמדת של המפלגה הנאצית, אשר אסרה עליו לצייר ולפרסם את עבודותיו.
לאחר המלחמה, ומשראה כי עבודותיו זוכות להצלחה, ביקש לאפשר לאנשים בעלי מוגבלויות כמוהו להתפרנס מיכולותיהם האמנותיות. הוא נסע בעולם על מנת למצוא אמנים נוספים ולהפיץ את בשורתו ולבסוף, בשנת 1957 זה קרה: הוא הפך למייסד הגאה של ארגון אמני הציור בפה וברגל בנסיכות ליכטנשטיין. הסניף הישראלי נפתח שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1965.
כיום חברים בארגון כ-800 ציירים מכל העולם, מתוכם כ-15 בסניף הישראלי, המנוהל ב-30 השנים האחרונות על ידי הזוג ד"ר איציק ומיקי ליכטנפלד. "הם עושים עבודת קודש של ממש. מדובר בארגון ללא מטרות רווח שנוסד בשביל מטרה אחת – לאפשר לאנשים עם מוגבלויות לצייר", מסביר רבנו. "הארגון מעניק מלגה חודשית שעוזרת לנו לכסות את ההוצאות של הציור עצמו. שטגמן היה הראשון – איש עם פעלים רבים שעבר ממש ממדינה למדינה. אלמלא החלוצים האלה כל זה לא היה אפשרי".
אין דבר שאינו אפשרי. צפו בקובי רבנו מצייר:
( קובי רבנו מצייר)
מלבד היכולת להתפרנס, השלושה משתמשים בכישרון הציור שלהם ככלי להסברה והעלאת המודעות לאנשים עם מוגבלויות בעולם. בשנת 2022, 65 שנה אחרי הקמת הארגון, נראה כי החזון של שטגמן מתממש במלוא הדרו.
"יש לי מכונית עם מנגנון חשמלי מיוחד שמאפשר לי לנהוג כך שאני מסתובב הרבה. הגעתי כמעט לכל פינה בארץ", אומר אדיר. "אני מגיע בהתנדבות לקיבוצים, בתי ספר, בסיסי צבא ומה לא, ומקרין בפניהם סרט עלי ועל ציירים מכל העולם, מדגים להם במקום איך אני מצייר וגם מספר על הארגון. בסוף ההרצאה הקהל שוכח שאני נכה. הוא רואה שאני משוחח ומתנהל כמו כל אחד. זה מקרב מאוד את הציבור לאנשים עם מוגבלויות. עד היום אנשים שהיו בהרצאה שלי זוכרים אותי היטב כשהם פוגשים אותי לאחר שנים".
פישל מספרת: "אני נפגשת עם קבוצות ולאחר שאני מספרת את הסיפור שלי, נותנת להם להתנסות בכוחות עצמם עם ציור באמצעות הפה. זה עוזר להם להבין איך זה מרגיש, מה זה אומר. לפני כמה שנים התנדבתי בבית אבות והעברתי להם חוג לציור – אני ציירתי עם הפה והתלמידים עם הידיים. בדיוק באותו יום שבאתי להודיע למנהלת שזה קצת יותר מדי בשבילי, אחד התלמידים שמעולם לא הגיב לקח מכחול והתחיל לצייר. בשבילי זאת הייתה הוכחה שדרך ציור ניתן להתחיל דברים חדשים".
"תמיד יש את הפליאה הזאת", מוסיף רבנו. 'את זה ציירת עם הפה?' ותגובות מהסוג הזה. זה מאוד משמח לראות את זה: לאגו שלי, לאגו שלנו. דבר מאוד מעצים. בכלל, לראות ציור של אמן המצייר עם הפה תלוי בסלון של מישהו זה דבר מאוד מרגש. לא בגלל שזה צויר בפה, אלא בגלל שזה ציור יפה לכל הדעות. זו גאווה".
כמובן שיש גם את נושא הנגישות הלאומי, שבשנים האחרונות רושם עלייה מתמדת במודעות וזוכה לפופולריות בשיח ברשתות החברתיות, פעילויות ההסברה הענפות ואזכורים תכופים בתקשורת. אך האם כל זה מתורגם בהכרח לכדי מציאות בשטח? לפי השלושה בהחלט ניתן להרגיש בשינוי, אך יש עוד דרך לעבור.
"אני שם לב שיש הרבה רצון, אנשים יותר פתוחים", אומר רבנו. "זה כבר לא מוזר לראות מישהו עם כיסא גלגלים, הרבה מזה אודות לעמותת נגישות ישראל בראשות יובל וגנר שמעגנת את כל הנושא בחקיקה. אם פעם הייתי צריך להגיע לקולנוע ולעבור דרך המטבח או שירימו אותי במדרגות, היום זה כבר יותר מסודר. אך עם כל הרצון הטוב אנחנו עדיין בהתחלה: תמיד יש את המדרגה הזו שמפריעה, או המדרכה שאין מקום לרדת ממנה".
"יובל וגנר מנגישות ישראל הוא חבר טוב", מוסיף אדיר, "הוא היה טייס קרב שהתרסק ונותר במצב כמו שלי. הכרנו אחרי שהוא נפצע כשההורים שלו באו אליי להתייעץ. מאז הוא הפך להיות ממש כוכב - הקים ארגון למופת ושינה לגמרי את המודעות של המדינה והאזרחים.
"כשלמדתי במדרשה, בכל בוקר ארבעה סטודנטים היו צריכים להעלות אותי במדרגות לקומה הראשונה. בשיעור אחר למדנו במקלט, אז היו צריכים להוריד אותי. לא היו מעליות בכלל. היום זה שונה: אתה רואה באופן ברור בכל מקום חניות לנכים. עשרה אחוזים מכל שטח חניה מוקדש לנכים. אוטובוסים ורכבות הפכו לנגישים, המדינה ממנת מכוניות נגישות לנכים. יש מודעות גדולה - וזה בזכותו".
"15 שנים לקח לי עד שטלפנתי בפעם הראשונה למשטרה כשמישהו חסם לי את החניה. זה מאוד לא נחמד לחזור הביתה ב-12 בלילה מאירוע ואין חניה וצריך להרים אותך עם כיסא ממונע על המדרכה. היום אני מטלפנת בלי בושה גם אם מישהו מקבל דוח. כבר קרה לי שאיימו עלי אח"כ"
פישל לעומת זאת בעלת גישה מעט שונה. היא כבר למודת מלחמות. לאחר שנים שבהם הרכינה ראשה ונשכה שפתיים אל מול האפליה, היום היא כבר לא מוותרת. "גם אני אישית עברתי שינוי", היא אומרת. "15 שנים לקח לי עד שטלפנתי בפעם הראשונה למשטרה כשמישהו חסם לי את החניה. זה מאוד לא נחמד לחזור הביתה ב-12 בלילה מאירוע ואין חניה, וצריך להרים אותך עם כיסא ממונע על המדרכה. היום אני מטלפנת בלי בושה גם אם מישהו מקבל דוח. גם קרה לי כבר שאיימו עלי אח"כ, אבל לא אכפת לי.
"למדתי בבתי מלון לשלוח את הפקידה למדוד את הדלת בכניסה, כי כבר קרה שהבטיחו לנו בית מלון נגיש, וכשהגענו לא יכולתי לעבור בדלת. הנהלת המלון היו צריכים להוריד את העץ שהם שמו כדי שאוכל לעבור עם הכיסא הממונע. כשעשיתי קורס של העירייה ביקשתי לברר אם יש במקום מעלית, ואחרי שבוע טלפנו להודיע לי שהם מתנצלים, אבל אני לא מתאימה לקורס כי אין מעלית.
"ביקשתי מהם למצוא פתרון, פניתי במקביל לנגישות ישראל והם בתורם פנו לעורך דין. זה לקח חצי שנה, אבל בסוף העירייה מצאה מקום שהוא נגיש. עד היום כשאני מגיעה לחנות לא נגישה ואומרת למוכרת מה אני רוצה לקנות, המוכרת בתורה פונה לבנאדם שבא איתי. זה מרגיז. הראש שלי בסדר גמור".
עם זאת יש גם גם שינויים חיוביים. בשנים האחרונות פישל מקבלת עזרה מיוחדת מחברה לא צפויה – כלבת השירות שלה, דונה. "קיבלתי אותה במתנה מחברים ומשפחה בגיל 60", היא מספרת. "בהתחלה בכלל לא רציתי כלב, היום אני כבר לא יכולה בלעדיה". בדרך השתיים אף אפילו הצליחו להמם את כל העולם.
"אני צריכה עזרה בכל דבר, בין אם זה לאכול או להתלבש, אז העלינו את הרעיון שהכלבה תאכיל אותי", היא מסבירה. "אמנם יש לי מטפלת, אך היא באה רק לפי הצורך. כשפרסמנו את זה ברשתות החברתיות לא ידענו שהיא הכלבה הראשונה שלימדו אותה להאכיל בנאדם. אחרי ארבעה מיליון לייקים הפסקתי לספור", היא צוחקת.
"היא באמת מדהימה, היא מביאה לי את המכחול ועוזרת לי בכל דבר קטן. זה נותן לי עצמאות ושקט מבלי שכל הזמן תעמוד לידי מטפלת". עם זאת, פישל מבקשת מהציבור לעשות את האבחנה בין כלבת שירות לכלבת מחמד. "הרבה פעמים אנשים לא מבינים מה זה כלב שירות, על אף שהיא לבושה בווסט מיוחד. אנשים באים ללטף, אומרים 'איזה כלב חמוד', אך הם לא מבינים שאסור לעשות את זה כי זה מוציא אותה מריכוז. ברגע שהיא עם וסט היא בתפקיד לכל דבר".
הייתם מאמינים? צפו בפישל וכלבת השירות דונה:
ברכה פישל - אמני הציור בפה וברגל
אפשר ללמוד לא מעט ממילותיהם של שלושת האמנים. בעידן שבו קלישאות נזרקות על ימין ועל שמאל וללא הבחנה, ניתן לומר ללא ציניות כי סיפורם הייחודי מעניק לא מעט השראה. טוב לדעת כי בחיים לא פשוטים ומלאים בתהפוכות גורל, כאלה שבהם אף אדם אינו יכול לחזות מה אורב לו מעבר לפינה, תמיד ניתן למצוא תקווה.
"אין השוואות בין כאב ואי אפשר להשוות בין גודל או גובה של נכות או של מחלה. כשבנאדם נמצא בצרה הוא נמצא במאה אחוז של הצרה", אומר רבנו. "מה שאני רוצה להגיד זה לקבל את המציאות כמו שהיא. יש דברים שלא כדאי ולא צריך להילחם נגדם, אלא לחיות איתם. סבלנות זה שם המשחק".
"לכל בנאדם יש את החבילה שלו, זה תלוי מה אתה עושה עם זה", מוסיפה פישל. "אני יכולה ללכת לאיזו פינה עם כיסא הגלגלים, ולהיות נטל על העולם וגם על עצמי - או לקחת את החיים ולהמשיך עם מה שיש. זה הכל עניין של בחירה", היא מסכמת.
