אני חושבת שזאת הייתה רבקה מיכאלי שסיפרה פעם בריאיון, שכשהילדה שלה הייתה בכיתה א', והמורה שאלה אותה: 'במה אמא שלך עובדת'? היא ענתה בלי להתבלבל - 'אמא שלי עובדת בחברות שלה'. וזה נכון, במובן העמוק, חברים זו עבודה. כלומר, זה דורש אנרגיה, השקעה, זמן, אכפתיות. אבל זו העבודה הכי כיפית ומתגמלת שיש. מבחינת מחקרי האושר - זו גם העבודה עם השכר הכי גבוה.
אז חשבתי שהגיע הזמן להקדיש לזה פרק בפודקאסט, והזמנתי את דקלה גולדשטיין מלמוד, לשיחה על האפשרות לעשות חברים חדשים בכל שלב בחיים. דקלה היא מומחית בזה. מגיל צעיר לדקלה היה כישרון טבעי לאנשים, אהבת אדם מולדת, ושמחת ב"יחד". אבל זה לא רק כישרון טבעי, אלא משהו שהיא בחרה להשקיע ולטפח, ובשנים האחרונות אפילו הפכה את זה לעסק. למיזם חברתי קולינרי שנקרא: "החברים של דקלה", והיא מחברת בו בין אנשים ולבבות. האזינו לשיחה בינינו (בראש העמוד).
לעוד טורים של שירלי:
לא טוב היות האדם לבדו
מחקרים פסיכולוגיים שבוחנים את ההשפעה של משתנים שונים על איכות חיינו - מוכיחים שמערכות היחסים שלנו - הן המשתנה המשמעותי ביותר לאושר. האנשים שלנו יעזרו לנו לעבור תקופות קשות, ולא פחות מזה (ואולי אפילו יותר חשוב), יהיו שותפים לשמחות שלנו. הם מרגיעים אותנו, מפיגים את בדידותנו, ממלאים אותנו בהשראה. עוזרים לנו לסחוב בעלייה.
מחקרים בתחום בריאות הנפש מוכיחים שבדידות מזיקה לנו, ומובילה לדיכאון, חרדה וחולי פיזי. מחקרי השנים האחרונות מצביעים על כך ששעות רבות מדי של "לבד" גורמות לנו לנזק (להבדיל מבדידות, "לבד" היא עצם השהייה לבד, הריחוק מאנשים אחרים). זה לא חייב להיות מלווה בעצב או קושי, (לפעמים זה אפילו נעים) ובכל זאת, מסתבר שגם לעודף "לבד" יש השפעה מזיקה - גם על מצב הרוח שלנו, וגם על מצבנו הגופני.
אחת מתופעות הלוואי הקשות של עידן הקורונה - היא הריחוק החברתי. שנתיים של בידודים, סגרים, תקשורת באונליין, או סתם דאגה מהזולת שעשוי להדביק אותי - גרמו לאנשים להפחית את החשיפה החברתית שלהם, להצטמצם פנימה בבית. יותר מדי שעות בתוך הטרנינג, למי יש כוח בכלל לזחול החוצה חזרה מהמחילה.
לאחרונה התפרסם מחקר שמראה שעשר שעות של בידוד, דומות ברמת הסיגנלים העצביים לעשר שעות ללא מזון. כשאנשים מדברים על זה שהם כמהים למגע, הם למעשה כמהים לזה גם מבחינה נוירולוגית - ביולוגית
מבחינה הישרדותית - היצור האנושי לא יכול לשרוד לבד, הוא זקוק לקשר אנושי כדי להתפתח וזקוק לקבוצה כדי לשרוד. לכל אורך ההיסטוריה האנושית תמיד נעזרנו באחרים כדי לשרוד, למצוא אוכל, להגן על עצמנו בפני תוקפים. המוח שלנו מחווט ככה, שנחפש כל הזמן את הקשרים בסביבתנו, שנחפש נוכחות של אחרים.
לאחרונה התפרסם עוד מחקר של MIT שמראה שעשר שעות של בידוד, דומות ברמת הסיגנלים העצביים לעשר שעות ללא מזון. כשאנשים מדברים על זה שהם כמהים למגע, הם למעשה כמהים לזה גם מבחינה נוירולוגית - ביולוגית.
ג'וליה לנסטאד, היא פרופסור לפסיכולוגיה ומדעי המוח, החוקרת את הקשר בין הקשרים החברתיים שלנו - לבריאותנו הפיזית והנפשית. המסקנות של המחקרים שלה חד משמעיות - בדידות ובידוד מסוכנים לנו כמו עישון, זיהום אויר והשמנת יתר. הם מקצרים את חיינו ומעלים את הסיכון לתמותה בטרם עת.
כך שבעוד שאנחנו מנסים להקפיד על התזונה שלנו או משתדלים להפסיק לעשן ולהתחיל לעשות ספורט, כי אנחנו יודעים שזה קריטי לבריאות שלנו - רבים לא מודעים לכך ששהות עם אנשים משמעותיים בחיינו - היא אחד ההרגלים הכי חשובים שכדאי לנו לטפח.
טעות נוספת היא מחשבה שחברותיות היא תכונה מולדת (או שיש לי או שאין לי) ולא ניתן להשתפר בה. נכון שיש אנשים שהם יותר ביישנים ומופנמים, ולעומתם יש את אלה שהם "חיהת חברתיות". אבל למעשה - זו יכולת נלמדת, מיומנות שאפשר לשכלל. אני קוראת לזה "שריר החברים". התחילו לאמן אותו כבר מהיום.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
