לקח לי הרבה שנים להבין שאני בעצם "דור שני", כי אימא שלי לא הייתה ניצולת שואה "קלאסית", היא לא עברה את שנות המלחמה במחנה ריכוז, אבל היא עברה אותם כפליטה נרדפת נאצים. לקח לי שנים להבין שיש איבר כזה בגוף החיים שלנו שאם קוטעים אותו, נשארים נכים לתמיד. לאיבר הזה קוראים "יַלְדוּת". מי שילדותה נקטעה בגיל שנה, כשהפכה לפליטה במנוסה מתמדת, תגדל להיות אשה "קטועת יַלְדוּת", ולעד תישאר בתוכה גם הילדה המבוהלת.
כשמלאו לאמא שלי 80, לקחתי אותה בהפתעה לאולפן הקלטות כדי להקליט שיחה בינינו. רציתי מזכרת, תיעוד. ורציתי לחבר כמה חלקים בפאזל. בחסות האולפן, העזתי לשאול אותה באיזה אופן היא חושבת שהשואה עיצבה את האימא שהיא הפכה להיות לנו. "אני חושבת שהחרדה גרה אצלנו בבית תמיד, כמו שותף שלישי". הודתה אז באוזניי לראשונה.
זו הייתה אחת השעות המיוחדות והמשמעותיות ביותר שלנו, והיה בה את כל הערבוב הזה שיש בקשר הכל כך עמוק הזה שבין אימא לבת. היו בה נושאים שאף פעם לא נגענו בהם, נושאים שהעזנו לגביהם קצת יותר, היו גם דברים שהמשכנו לשתוק עליהם, היה צחוק משותף ודמעות. אבל בעיקר - הודיה הדדית, וסליחה הדדית. פתאום מתנסחת לי איזו הגדרה פשוטה למה זאת אהבה - הודיה הדדית, וסליחה הדדית.
השואה עיצבה את האימא שהיא הפכה להיות לנו. "אני חושבת שהחרדה גרה אצלנו בבית תמיד, כמו שותף שלישי", היא הודתה באוזניי
מוזמנים להאזין לשיחה אישית בין אימא אחת ובת אחת, יש כאן סיפור ספציפי וחד פעמי, ויש כאן גם את הסיפור הכללי - על האופן שבו חווית השואה ספוגה באדמת המדינה הזו, בבית הגידול של כולנו. האזינו לשיחה בינינו, בראש הכתבה
לעוד טורים של שירלי יובל-יאיר
אימא שלי נולדה בשנת 1940 בעיירה פולנית על גבול אוקראינה. רגע לפני שהגרמנים הגיעו לעיירה, הייתה זו סבתא שלי האמיצה, שבאישון לילה תפסה את הסוס והעגלה שלה, העלתה שישה ילדים וברחה איתם אל מעבר לגבול. את שנות המלחמה אימא שלי עברה במנוסה, הלכה לאיבוד, התגלגלה לבית יתומים, והייתה קורבן של רעב, אימה והתעללות מסוגים שונים.
כשאני כותבת את הדברים האלה באפריל 2022, לנוכח מיליוני פליטים אוקראינים שחצו בשבועות האחרונים את הגבול במנוסה אל תוך פולין, אני חושבת בזעזוע על המשפט של מארק טויין: "ההיסטוריה לא תמיד חוזרת על עצמה, אבל לעיתים קרובות היא מתחרזת" (“History Doesn't Repeat Itself, but It Often Rhymes”).
אחרי המלחמה ההיא, סבתא הצליחה למצוא את אימא שלי, בדרך נס, וגם ואת יתר האחים שלה והם עלו כולם לישראל, כדי להתחיל מהתחלה, מאיזשהו סוג של התחלה.
"אני מצדיעה לאימא שלי, ומודה לה מעומק ליבי על האהבה שידעה לתת, על השמחה ששמחה בנו, על הנחת שרוותה מאתנו. ואפילו על האופן שבו התפקידים היו מעורבבים בינינו, לפעמים זה לא היה לגמרי ברור מי האימא ומי הילדה - אפילו על זה אני מודה. זה עיצב אותי והפך אותי למי שאני"
כל החיים נשארה בה התינוקת הרעבה המורעבת
אימא שלי עלתה לארץ בגיל שבע, בכוחות של שורדת ותושייה של סוחרת ממולחת. היא ניערה מעל עצמה כל סממן של פליטת מלחמה והתחפשה מהר לצברית, הדבר הראשון שעשתה היה לסגור עסקת חליפין עם שכנתה לשולחן בכיתה, ילדה תוצרת הארץ שנתנה לה שיעורים פרטיים באיך להגות ר' גרונית צברית, ובתמורה קיבלה את שמלת השבת החגיגית והיחידה של חנהל'ה - אימא שלי.
היה בה באימא שלי שילוב של יזמות, כריזמה, סקרנות ושמחת חיים שעזרו לה לברוא את עצמה מחדש. ובכל זאת, שנות האימה של ילדותה המוקדמת נותרו מקופלות בתוכה, שולחות מיחוש תמידי החוצה כדי לסרוק מניין תיפתח הרעה.
למרות שבנתה לעצמה חיים מלאים, הקימה משפחה, ילדה שתי בנות, חיבקה ואהבה בחום, ניסתה בכל מאודה להיות "מבוגר אחראי", בכל זאת באיזה אופן נשארה בה תמיד גם התינוקת ההיא המורעבת, בת שנתיים בבית היתומים ברוסיה, מחכה לאחותה בת העשר שתבוא לנחם אותה מהסיוט המתמשך. שתביא לה חתיכות לחם יבש ששמרה עבורה, אותן תאכל בתא השירותים שבחצר, נלחמת בזבובים ירוקים וגדולים שנאבקים איתה על כל פירור.
אני מצדיעה לאימא שלי, ומודה לה מעומק ליבי על האהבה שידעה לתת, על השמחה ששמחה בנו, על הנחת שרוותה מאתנו. ואפילו על האופן שבו התפקידים היו מעורבבים בינינו, לפעמים זה לא היה לגמרי ברור מי האימא ומי הילדה - אפילו על זה אני מודה. זה עיצב אותי והפך אותי למי שאני.
אני רוצה לעודד אתכם לשאול ולהשמיע. לקחת את האנשים היקרים לכם לשיחה. וכדאי מאד גם להקליט אותה, כדי שיהיה לכם זיכרון בסלון ובחדרי הלב, כדי שתוכלו להשמיע אותו לילדים ולנכדים ולנינים שלכם.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
