כשאור גדול מאיר הכול: נס החנוכה של שמשון ידעי (63), שחזר לראות אחרי עיוורון מוחלט, הקדים את החג בשבועיים. "כך שאני יכול לספור עוד 14 ימים של נס, אחרי חמש שנים קשות וארוכות, שבהן הייתי עיוור, שבר כלי ותלותי, מה לא הייתי מוכן לתת כדי לשוב לראות? הייתי מוותר על שתי הרגליים, על יד וכליה – העיקר לחזור להיות האיש הרואה, העצמאי והמתפקד שהייתי", אומר ידעי, שראייתו הושבה לו בניתוח מהפכני שעבר בבית החולים בילינסון לפני שלושה שבועות.
קראו עוד:
בעיות העיניים של ידעי, שהתפרנס מעבודה פיזית, התחילו כבר בשנת 2006. "הראייה בעין השמאלית שלי הידרדרה מאוד, בשל קרום דק לבן שכיסה אותה", הוא מתאר. "אחרי שכל הטיפולים לא עזרו, עברתי השתלת קרנית ויכולתי להמשיך בשגרת החיים שלי". אלא שהשמחה הייתה מוקדמת מדי, כי בעקבות ההשתלה ידעי לקה במחלה אוטואימונית בעיניו, וכשנה אחרי הניתוח, כבר חווה הידרדרות ניכרת בראייה ונסמך על עין ימין, העין הרואה.
לפני כחמש שנים הסתמנה החמרה גם בעין השנייה, ששינתה את מציאות חייו מהקצה אל הקצה: "פתאום קרום לבן התחיל לכסות לי את גם את העין השנייה ודי מהר כיסה אותה לגמרי, כשבמקביל, גם הראייה בעין שבה הושתלה הקרנית ירדה לגמרי".
הפגיעה בשתי קרניות עיניו של ידעי גרמו לעיוורונו. "הפכתי להיות עיוור ותלותי", הוא מתאר, "ועברתי לגור אצל אימא שלי. החיים שלי התהפכו 180 מעלות. מה לא עשיתי? נדדתי בין רופאים במסגרת הציבורית והפרטית וכולם נתנו לי אותו גזר דין: 'יש לך מחלת עיניים קשה מאוד ואין דרך לעזור לך. אתה צריך להתרגל לחיות עם העיוורון'. נשברתי לגמרי", הוא מתאר, "לא יכולתי לתפקד, הייתי ממש משותק והחלטתי שאני עם רופאי עיניים גמרתי".
את ימיו העביר ביחידת הדיור אצל אימו, ומהבית יצא רק עם ליווי. "עד שפעם אחת החלטתי לצאת לבד לסיבוב קצר בשכונה שאני מכיר מילדות, וזה נגמר רע. נפלתי על אבן ונשברו לי ארבע צלעות, עצם האף וכמה שיניים".
לנקודת המפנה אחראית אחותו. "היא באה אליי יום אחד נלהבת וסיפרה שקראה כתבה על ניתוחים יוצאי דופן שמתבצעים בבילינסון, שמחזירים את הראייה גם לעיוורים כמוני. בהתחלה לא התלהבתי, כי מה כבר יבשרו לי אחרי שנדדתי בין כל כך הרבה רופאי עיניים?". אבל האחות הייתה נחושה ולחצה עליו לפחות לבדוק את האפשרות.
פרופ' אירית בכר: "היה לי ברור שהפתרון היחיד להשיב לו את הראייה הוא בניתוח 'שן/עצם בעין', ניתוח שרק אנחנו בישראל ומיעוט מרכזים רפואיים בעולם, יודעים לבצע. מכאן כבר הכול התגלגל לניתוח שהציל את ראייתו, ולתפיסתי גם את חייו"
"שמשון הגיע אליי כשהוא נואש. המחלה האוטואימונית שממנה סבל, תקפה את גופו ופגעה בכל שטח העיניים, שנעשו מצולקות", מסבירה פרופ' אירית בכר, מנהלת מערך העיניים בבתי החולים בילינסון והשרון. "מחלת העיניים ממנה סבל גרמה ללחמית לכסות את הקרנית. היה לי ברור שהפתרון היחיד להשיב לו את הראייה הוא בניתוח 'שן/עצם בעין', ניתוח שרק אנחנו בישראל ומיעוט מרכזים רפואיים בעולם, יודעים לבצע", היא מספרת, "ומכאן כבר הכול התגלגל לניתוח שהציל את ראייתו, ולתפיסתי גם את חייו".
ידעי נותח על ידי פרופסור איתן לבני-מנהל יחידת הקרנית וד"ר יפתח יסעור-מנהל המרפאה לאוקולופלסטיקה (ניתוחי עפעף) - מבלינסון.
חזר לראות בזכות ניתוח מהפכני. שמשון ידעי לאחר הסרת החבישה
ידעי הוא לא המטופל הראשון בישראל שבעינו הושתלה עצם/קרנית. לפני שנה הבאנו כאן את סיפורה של חנאן עוואד, מורה לאנגלית כבת 60, שהעיוורון שבו לקתה, הביא אותה לדיכאון. "כשאיבדתי את הראייה, איבדתי גם את שמחת החיים ואת העצמאות שלי", אמרה. הצטרפנו לעוואד בעת הסרת החבישה לאחר הניתוח במחלקת העיניים בבילינסון, וצפינו בהתרגשות הגדולה שמילאה את חדר הטיפולים, כשהיא מזהה את פניו של בנה.
"אני אדם אחר לגמרי, שנס גדול החזיר לי את החיים שהיו לי", מסכם ידעי. אם לפני חצי שנה היו אומרים לי שאחזור לראות, מי היה מאמין? והנה, אני עצמאי, הולך וחוזר לבד מתי ולאן שבא לי – וכמובן שצפיתי בשידורי המונדיאל".
"נעשה לי נס גדול"
"תראי, רק מי שהיה בצד החשוך מבין את משמעות האור. לא רק עומק וחדות הצבעים נראים אחרת, הכול משתנה. עכשיו סופסוף אני יכול להתרפק על ספר טוב", אומר הרב יצחק הולצמן (69) עיתונאי ופובליציסט מכפר חב"ד, אב לשישה וסב לעשרות נכדים, שקיבל לפני כשלוש שנים תרומת קרנית שהשיבה את מאור עיניו. בחנוכה הוא כבר לא ייאלץ להיעזר בילדיו כדי להחזיק את השמש של מנורת השמן: "השנה, בעזרת השם, אדליק ללא עזרה. החנוכייה כבר מוכנה בפתח הדלת של הבית".
כבר לפני כ-40 שנה עבר הולצמן השתלות בשתי עיניו, בשל מחלת הקרטוקונוס הפוגעת במבנה הקרנית. "במקרה עלה על זה רופא עיניים, שהיה אמור לחתום לי על המסמכים לרישיון לנהיגה. הכול היה בסדר עד שלפני שלוש שנים התחלתי לראות שחור בעין שמאל ונותחתי באופן בהול על ידי פרופ' בכר".
תרומת הקרנית של הולצמן הגיעה ממשפחה שאיבדה את האם, שנפטרה ממחלת הסרטן בשלהי גיל 30. ההשתלה קשרה בין המשפחות – החרדית והחילונית, ובחנוכה אשתקד כתב להם הולצמן: "חנוכה הוא חג האור שמחזיר אותי מדי שנה אליכם, למרות הקשר התמידי איתכם יקיריי, כמשפחתי האישית. העבודה בחנוכה היא להדליק נרות, להאיר. זמן הדלקת נר חנוכה הוא 'משתחשך' – ואז הולכים ומאירים מבחוץ את החושך, על ידי שמן טהור שמאיר באור הקדושה. לכן, הרגשתי היא שנעשה לי נס גדול.
"הקרנית שנתרמה על ידי משפחתכם המיוחדת והאצילית יצרה מהפך בחיי. מחושך מוחלט לאור זורח ובוהק. כפי שדווקא על הדלקת הנרות המאירים בחג החנוכה, מברכים שעשה ניסים לאבותינו, ולא על ניצחונות אחרים שנחלו המכבים. כך אני מרגיש שעליי לברך במיוחד בחג החנוכה, באופן תמידי, על הניסים, על נס תרומת הקרנית שתרמתם עבורי מתוך רוחב לב, התרומה שהחזירה לי את הראייה בעין".
לסיכום הוא אומר עכשיו: "לקחת אדם כאוב, סובל ועצוב ולהפוך את חייו לשמחים – זו מתנה וזכות גדולה לנותן ולמקבל. למי שנמצא בתחילת ההליך אני אומר: אל תתייאשו. ולפרופסור בכר ולצוותה אני אומר: אתם השליחים הכי טובים שהיו יכולים להיות לי".
"לכולם היה ברור שאני הולכת לאבד את העין"
נועה גורן (58) מעצבת תכשיטים, צורפת וקרמיקאית, המתגוררת עם בן זוגה ושתי בנות בוגרות בכפר הס, עברה השתלת קרנית בנובמבר 2020. זה התחיל משריטה מעדשת המגע. "פציעה שטותית, זה קורה המון ובדרך כלל זה עובר אחרי לילה של שינה. אבל פה זה חדר לשכבה עמוקה ונוצר זיהום, הפסקתי לראות. אחרי חודש של אשפוז ד"ר אסף פרימן, מנהל קרנית בבית חולים מאיר, החליט שאני מקרה חירום ונמצא לי תורם. תקופה ארוכה העסיק אותי שאני רואה דרך קרנית של מישהו שראה עולם ושהוא שונה מהעולם שלי. אור אחר ממה שאני רואה".
חצי שנה לאחר הניתוח גורן חזרה להודות לצוות הרפואי. "מדהים אותי שאדם גוזר לך את הקרנית עם מספריים ועם חוט מפלסטיק בעובי שליש משערת אדם ותופר לך ביד קרנית. לא מכונה, לא רובוט. אורנה, האחות האחראית, אמרה לי: 'את יודעת שהאדם היחיד שהאמין שלא תאבדי את העין היה...' ואני מיד קפצתי ואמרתי: 'ד"ר פרימן', 'לא. זו את', היא ענתה. 'לכולנו היה ברור שאת הולכת לאבד את העין. אבל האופטימיות, שמחת החיים והאמונה שלך ניצחו'.
"אני לא מאלה שמאמינים בניסים. נס זו מילה גדולה עבורי. אבל כשהחלמתי והתחלתי לאט-לאט לראות 6:6, עולם שלם צלול התגלה לי. פתאום הבנתי הרבה דברים על עצמי, דבר שהוביל לשינוי עמוק. נס או לא נס, הדברים התגלגלו לי בטוב והגעתי לידיים הנכונות".
על פקיחת העיניים הראשונה שלאחר הניתוח היא מספרת: "זה מרגיש כמו להסתכל על טלוויזיה מרצדת. הכול קופץ לך וזה מאוד מבהיל. אחרי חודש שהראייה הלכה וחזרה אליי, אני חוגגת שנתיים שבהן אני רואה היטב את הנרות".
"בקופת חולים אמרו שכל החיים אני אראה לבן"
"בחנוכה שרים 'באנו חושך לגרש' ואם את שואלת מה מבחינתי זה החג? זו ההבנה שהגיע כבר הזמן לקחת את החושך מהצפון ולהאיר בו מאורות המרכז. כי לצערי, גם בפתחה של 2023 הרפואה הטובה עדיין לא הגיעה לפריפריה".
רינה ליטמן (66) מקיבוץ שניר, נשואה ואם לשלושה ילדים וסבתא לחמישה נכדים, נותחה לפני כחצי שנה על ידי ד"ר אייל כהן, רופא בכיר ומנהל רפואי של בנק הקרניות במערך העיניים שבאיכילוב. בעקבות טראומה מתאונת דרכים, שבה נחבלה קשות בראשה, חדלה ליטמן לראות בעין ימין. בגיל 24 היא נותחה לראשונה בהלל יפה והוצאה ממנה העדשה. בהדסה ירושלים היא נותחה בשנית ואז הותקנה לה עדשה חדשה. לפני כחמש שנים, "בגלל קרום שהשתלט לי עין", הפסיקה לראות בעין זו.
"בקופת חולים אמרו שאין מה לעשות ושכל החיים אני אראה לבן. המצב הלך ונהייה קשה יותר. בקיבוץ יש אופנה עכשיו: ניתוח להורדת משקפיים. הלכתי עם אחת החברות והרופאה שלחה אותי בדחיפות לאיכילוב. שם אמרו לי 'למה חיכית כל כך הרבה זמן?' צחקתי ואמרתי: 'לחדשות לוקח זמן להגיע לצפון'. לפני כחצי שנה נותחתי".
היא משתפת ברגעים הראשונים שלאחר הורדת התחבושות: "אמרתי למנתח 'ואו אני רואה טוב. אני רואה". אחר כך התפניתי לכעוס על ההבדל בין הרפואה במרכז לבין הרפואה בפריפריה. התחושה שגזלו לי חמש שנות ראייה מהחיים וכמה היה נחסך ממני לו הייתי מגיעה לרופאים במרכז מוקדם יותר. זה חורה. נכון, יש לנו אוויר טוב, נוף לים ואיכות חיים טובה, אבל הרפואה – נוראית. אבל לא נתתי לזה להרוס לי את ההתרגשות מהצלילות בראייה והסרת המסך הלבן שישב לי על העין".
על החג היא אומרת, "זה החג הראשון שאני רואה טוב. זמן רב הייתי טרודה בחששות שזה לא ייקלט עד שלא התפניתי לחשוב על התורם. אולי עכשיו אתפנה להביע בפניו את גודל הנס עבורי ועל זה שזה הצליח. אומר לו כמה אור הכניס לחיי. אני יושבת במרפאות ומדברת עם מושתלים. ברור לי שלהרבה זה גם לא מצליח".
"הסיד אכל את הקרנית של שמעון"
שמעון פורת מהיישוב איתמר עדיין לא חגג יום הולדת ארבע, אבל הוא כבר יודע לומר שקרה לו "נס גדול". הוריו, הדסה ושניר, מאשרים. "הרופא שניתח את שמעון, אדם ללא כיפה או ציצית, אמר שאנחנו צריכים להודות לשם. הוא אמר: 'אם הייתם יודעים כמה אתם צריכים לרקוד ולשמוח ממה שהוא עבר וממה שרואים פה'. אנחנו חיים את הנס הזה ולא משנה כמה זמן יעבור". מול נרות החג השנה הם גם מודים על הנס שאירע לבת הקטנה, נעמי, שנולדה עם סרטן בעין והייתה רק בת חודש כשאחיה נפצע. "ברוך השם, אלוקים עושה לנו ניסים גדולים עם העיניים", צוחקים השניים באופטימיות.
הכול החל בחופש הגדול לפני כשנה וחצי, כשהדסה יצאה לטיול עם ילדיה ברחבי היישוב. הילדים מצאו שק סיד פתוח, חשבו שזה חול והתחילו לשחק איתו עד שגרגירים מהחומר הכימי עפו לעבר עינו של שמעון, שהחל לצרוח. "לא חשבתי שחומר טבעי יכול להיות כה מסוכן, היום אני מבינה שזה חומר כימי רע מאוד", מספרת האם. "התחלתי לשטוף את העין במים וראיתי שהעין מתהפכת וכבר התגלגלה למעלה. כשהוא על זרועותיי, רצתי הביתה כשהלב שלי צעק ובער יחד איתו. בדרך לבית חולים מאיר שמעון הקיא ועדיין לא קלטנו את החומרה של המצב. אחר כך הבנו שהסיד פשוט אכל את הקרנית".
האב שניר מוסיף: "לי ירד האסימון כשראיתי את סימון האיקס השחור מעל לעין, רגע לפני שהוא נכנס לחדר ניתוח". זה קרה ביום חמישי. ד"ר אלכסנדר (סני) רובוביץ, מנהל מחלקת רשתית במאיר, ערך את הניתוח והוזעק ביום שבת מביתו לניתוח נוסף בעקבות החמרה במצב הקרנית.
גופו הקטן של שמעון דחה את הקרנית החדשה, שהחלה להאפיר ולבלוט. ההורים המודאגים עודכנו שבנם לא יראה דרכה. "חשך עלינו העולם. התחזיות היו רעות. ואז, מתוך כל החושך הזה, אני זוכר היטב את הרגע שבו הרופא אמר: 'יש פה נס'. והסביר ששתי הקרניות התמזגו לאחת וכי בבדיקות מעמיקות לא רואים הבדל בין שתי העיניים. זה היה מדהים. בסיכומים הרפואיים הוא כתב 'הצטלקות יפה, יפה, יפה, מאוד, מאוד, מאוד". בפעם אחרת כתב עשר פעמים 'מדהים' ובביקור האחרון שלנו הוא אמר: 'מה שקרה פה טוב יותר משיכולתי לדמיין שיקרה'".
בערב חנוכה אומרים בני משפחת פורת: "גם בימים השמחים הללו אנחנו נזכור ונזכיר את הצוות הרפואי שליווה אותנו, החל מהבכירים וכלה במנקות שעטפו אותנו. לעולם לא נשכח. שמעון הוא ילד של אור ושל ניסים ונפלאות".
"ניצחתי את הפחד מלהתעוור"
אופיר וייל (43) מהרצליה, שחקן טלוויזיה ותיאטרון (בית לסין) מככב בימים אלו בהצגת הילדים "העיניים של טיטו", שבמרכזה כלב שמאבד את הראייה ופוחד שינטשו אותו - "כמה אירוני וכמה מתחבר לסיפור האישי שלי". ההצגה גם זיכתה אותו לאחרונה בפרס שחקן השנה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים.
ממחלת הקרטוקונוס הוא נפגע לפני יותר מ-20 שנה. "במלחמת לבנון השנייה הוקפצתי למילואים בנח"ל. כבר במטווח הראשון גיליתי שאני לא רואה את המטרות. הופתעתי. הלכתי לרופא וגיליתי שאני הולך לאבד את הראייה בשתי העיניים. עין ימין הייתה כבר מצולקת בקרנית, כך שעין שמאל פיצתה. הייתי עסוק מדי מכדי לטפל בזה והמצב רק הלך והחמיר. ד"ר פרימן שיכנע אותי שאני חייב לעשות את הניתוח ואמר "אתה הפרויקט שלי". אלה היו ימי הקורונה, תחילת הסגרים, וזו הייתה הזדמנות טובה לעבור את הניתוח".
9 צפייה בגלריה
"דבר הבסיסי הזה של היעדר ראייה שנכנס לך למשוואה מגמד את הכול". אופיר וייל
(צילום: דן קיזלר)
עין ימין נותחה ב-2020. "זה כבר התחיל להפריע לי בעבודה. למשל באחת מהקומדיות הלולייניות המטורפות, הייתי אמור לתפוס צרור מפתחות שמושלך לעברי, ופשוט לא יכולתי. אבל הפחד הגדול שלי היה כשהתחלתי להרגיש שזה כבר לא בטיחותי לנהוג, ופה הבנתי שאני חייב לעשות את הניתוח. בדיעבד, הניתוח הזה שינה לי את החיים באופן משמעותי. יש לי טווח ראייה גדול יותר ואני גם ולא פוגע באף אחד כשאני פונה ימינה".
וייל מסביר שהמחלה לא נעצרת. "יש לי קשר ארוך טווח עם ד"ר פרימן. אבל אם מדברים על ניצחון האור על החושך - אני ניצחתי את הפחדים שלי שיום אחד אני אאבד את הראייה לגמרי. הדבר הבסיסי הזה של היעדר ראייה שנכנס לך למשוואה מגמד את הכול. את כל המרדף אחרי ההכרה, העיסוק היומיומי, ההצלחה. פתאום אתה נזכר עד כמה האור בחיים הוא החשוב וכל השאר זה רק התוספת. אני מאמין שאם אני עושה דברים טובים – אני מקבל טוב בחזרה, אבל היום, אחרי שפגשתי את ד"ר פרימן אני מאמין שאנשים עושים ניסים. מפגש מקרי איתו הציל לי את החיים. וזה גם נס שהייתי מוקף במשפחה המדהימה שלי ובחברים ובאנשים טובים, ואני מוקיר תודה מדי יום".
"חזרתי לראות, חזרתי לחיים"
שולי זוהר (67) מקיבוץ ניר אליהו, אם לארבעה וסבתא ל-13 נכדים, לעולם לא תשכח את הרגע שבו היא התיישבה כמדי ערב מול הטלוויזיה עם בעלה אבי, כשלפתע ראתה את מה שנמנע ממנה מאז גיל שבע: "בלי משקפיים, ראיתי את הצבעים החדים, יכולתי לקרוא את הכתוביות בלי שום עזרים. צרחתי צרחה ענקית. בעלי נבהל. אמרתי לו 'יו, אני רואה, חזרתי לראות, חזרתי לחיים'. מהר מאוד נהניתי מהאפשרות לראות באיזה עולם יפה אנחנו חיים. הייתי כל כך מאושרת. אבל כזו אני. אופטימית חסרת תקנה. בכל השנים הללו לא הפסקתי להאמין לרגע אחד שהענן שהיה לי מול העיניים – יעזוב אותי. זה היה חושך גדול שאיים על הרבה דברים. אחר כך התפניתי לחשוב על זהות התורם. איזה מין בנאדם הוא היה? צעיר? חייל?".
זוהר, שסבלה ממחלת פוקס ומקטרקט, מספרת שמה שהחל בגיל שבע עם משקפיים גדולים, המשיך כבעיה גנטית שהחמירה, עד שהיא נזקקה להשתלת קרנית. "לא יודעת ממי קיבלתי את הקרנית, למרות שניסיתי להשיג את זהות התורם. "הופניתי לד"ר פרימן. הוא הגואל הפרטי שלי שאיבחן אצלי את המחלה הגנטית שמתפרצת אחרי ניתוח קטרקט ובמהלכה הקרניות מתחילות לאבד תאים בקצב מפחיד. הייתי ברשימת המתנה לשתי הקרניות". עין שמאל הייתה הראשונה שנותחה ב-2019 ולאחר כשנה נותחה העין השנייה.
ברוח החג היא אומרת: "חוויתי שרשרת של ניסים. אולי זו האנרגיה שבי והחשיבה החיובית שהתניעה פה את הכול, ולמרות שהיה חשש גדול מדחייה של הקרנית – היא דווקא נקלטה היטב בעין. הכול פשוט זרם והתנהל די מהר. כל מה שנשאר לי זה רק לקלוט את הבלתי נתפס: שאני רואה. היום אני מזהה את בעלי החתיך מרחוק. ואני רואה צבעים היטב. בעבר הירוק היה ירוק-מת. כל הגוונים היו מתים. היום הכול יותר זוהר ובוהק. אני מרגישה שקיבלתי את החיים שלי במתנה בחזרה. היום אני נהנית ממה שהיה מבחינתי סיוט בעבר – להשחיל חוט למחט". היא מתנדבת בקיבוץ ופוקדת מדי יום את מועדון סירקין בכפר סבא "זה הבית שלי. אני משתדלת ליהנות מהחיים תמיד ולהמשיך הלאה, רק שעכשיו זה בצבע. כשמדליקים את החנוכייה ומברכים 'על הניסים ועל הנפלאות', אני מבינה על מה מדובר. זה בהחלט הנס שלי ורק שנמשיך להקרין אור כל החיים".
