"אני לא ישן בלילות. בתקופה האחרונה אני מתעורר מסיוטים על מלחמות - פעם זו מלחמת אחים, פעם זו מלחמה כוללת עם אויבינו. כל העולם קורס לי מול העיניים". הווידוי הזה שייך לאוהד (שם בדוי), בן 40 מאזור הצפון, אבל הוא קולם של ישראלים רבים שמצבם הנפשי הידרדר בתקופה האחרונה בעקבות המציאות הפוליטית, בין מחאות לחרדות וכשבכל יום האירועים הפוליטיים רודפים זה את זה. והסחרחורת הזו, בשבועות שבהם ישראל נקרעת בין מתנגדי התוכנית להחלשת מערכת המשפט לבין תומכיה, גובה מחיר נפשי כבד מכולנו.
אבל לא המצאנו את הגלגל. ההשפעה של אירועים פוליטיים וחברתיים זוהתה בשנת 2017 על ידי אגודת הפסיכיאטרים בארצות־הברית, ונמצא קשר מובהק בין המציאות האקטואלית לבין דיווחים מצד מתנגדי הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שחוו תופעות כמו לחץ, חרדות, נדודי שינה ותגובות רגשיות חריפות נוספות שפגעו באיכות חייהם. הקיטוב הפוליטי שם, כמו אצלנו, הוביל אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש לתאר זאת במונחים כמו "חרדה פוליטית" ו"פוסט־טראומה לאחר בחירות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בחזרה לאוהד, שמנסה לתפקד בין התקף חרדה להתקף ייאוש. "אני מוצא את עצמי כמה פעמים ביום עם לחץ בחזה, נימולים בידיים וקושי לנשום", הוא אומר. "ואז אני מזכיר לעצמי שזה מהמתח; אני מחובר לפושים ולדיווחים מסביב לשעון מכלי התקשורת, אני רואה את השיח שמסלים, את השידורים מוועדת חוק חוקה ומשפט, ובתגובה את ההמונים ברחובות – ובתוך כל זה, אני לא יודע איך להרגיש".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לרוב, האנשים שמדווחים על פגיעה בבריאותם הנפשית כתוצאה ממצב פוליטי, מגיעים מקרב תומכי האופוזיציה. גם אוהד כזה, הוא תומך במחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל במציאות הישראלית הנוכחית – כשגם בקרב תומכי ראש הממשלה בנימין נתניהו הצטבר זעם, על כך שהחקיקה בסופו של דבר נעצרה השבוע – איש לא חסין בפני חרדה פוליטית. "רגע אחד אני שמח שהעם יוצא להפגין, ורגע אחריו אני מת מפחד שיישפך פה דם כי אויבינו ינצלו את המצב ויכו בנו", הוא אומר. "אני חי בבעתה וחושש לילדים שלי. מעולם לא חשבתי להוציא דרכון זר, אני מתבייש רק מהמחשבה על עצמי מספר זאת לסבתי שבקושי שרדה את השואה. הראש מסתחרר מרוב מחשבות ואין לי רגע אחד של שקט".
ושקט היא מילת המפתח, או יותר נכון – היעדר השקט החדשותי שמשפיע על היעדר השקט הנפשי. רותם כבר לא נרדמת בלילות, ומפחדת להתרגל ללילות לבנים; שירה, בת 48 ממרכז הארץ, סובלת מפחדים במקביל לפעילותה במחאה, ונכנעת להם כשהנפש המותשת מכריעה גם את הגוף. "הכול נראה חסר טעם", היא אומרת לפני שתתגייס שוב למאבק ותמשיך את הלופ.
בשבועות האחרונים פונים כ־200 ישראלים מדי יום בעקבות סטרס פוליטי לסיוע נפשי בקו החם של ער"ן – עמותה לעזרה ראשונה נפשית, ששירותיה זמינים 24 שעות ביממה בטלפון 1201. בעמותה יודעים לספר שהפניות מגיעות מכל הקשת הפוליטית, נשים וגברים, חילונים ודתיים, שמאל וימין, כשהמשותף להם הוא מצוקה נפשית. "לא משנה מתי הלכתי לישון, אני מתעורר לפנות בוקר עם מחשבות טורדניות", אומר יונתן, בן 50 מהמרכז. הוא, לפחות, מצא דרך להתמודד: כתיבת פוסטים פוליטיים. "זה הדבר היחיד שעוזר לי לשחרר את התחושות האלה, אבל מצד שני, כל ידיעה חדשותית גורמת לי לכתוב פוסט עצבני. זה נהיה אובססיבי".
המעורבות החברתית של יונתן לא נולדה בקרב על מערכת המשפט, אבל הפעם זה אחרת. הוא שירת כקצין במילואים, השתתף במלחמות ובמבצעים צבאיים, ורק בתקופה האחרונה צצו להם סימפטומים של חרדה. "אני מתנחם באוכל", הוא מודה. "כל רגע אני קם למקרר, אני לא שקט ולא מצליח להחזיק מעמד באותו מקום יותר מעשר דקות. לא הייתי האדם הזה".
המרואיינים שהתוודו שהם סובלים מדיכאון פוליטי, רובם בכירים במגזר הפרטי או הציבורי, מובאים כאן בשמות בדויים כדי לשמור על פרטיותם. הם חושפים את שעובר עליהם, וגם זו כשלעצמה חשיפה שמצריכה מהם תעצומות נפש. "אם לא תהיה כאן דמוקרטיה, לא נוכל לחיות פה", אומרת שירה ומסבירה את הטריגר לחרדות שלא נותנות לה מנוח. היא הולכת להפגין באופן קבוע מאז שהודיע שר המשפטים יריב לוין על המהפכה המשפטית, ויש לזה מחיר. "אני חברה בעשר קבוצות ווטסאפ של מפגינים, כל הזמן עוקבת אחרי מה שקורה ברשתות ובכלי התקשורת", היא אומרת. "ובסוף יום כזה אני בעילפון מעייפות, כי אני מרגישה שאני צופה בעולם מתפרק".
אצל טליה, הדיכאון הפוליטי החל בחוסר הוודאות שליווה את תקופת הקורונה. "היינו זקוקים אז לשגרה ולביטחון", היא אומרת, "עוד לא הספקנו להרגיש שזה חזר אלינו, וכבר אני בתחושה שזה שוב נלקח ממני. וכל הזמן אני במחשבות על האם יש בכלל טעם לשפץ את הבית, שאולי עוד מעט נאלץ למכור אותו. אני פשוט מבועתת שישראל תהפוך למקום בלי חופש, שאי־אפשר לחיות בו מרוב חוקים דתיים. אנשים אומרים 'רפורמה', אבל זה יותר דומה למחטף".
יונתן הפגין בצומת קפלן בתל־אביב כשרימוני גז נזרקו לעבר קבוצת מוחים שהוא היה בתוכה. אבל לא על עצמו הוא חרד. "אני חושש לקיום המדינה", הוא אומר. "קרה פה דבר חיובי מבחינתי, בזה שאנחנו – חילונים, דתיים מתונים, מזרחים ואשכנזים – במחנה הדמוקרטי, מתעוררים פתאום. נגמרו הימים שבהם נתנו למשיחיים לדרוך עלינו, אבל מנגד – זה מכניס לחרדות, כי אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק, ואנחנו רואים איך הכול סביבנו מתפרק – הצבא, החברה, הכלכלה. כמו שאמר אצלכם בריאיון זאב שניר, שהיה יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, האיראנים לא צריכים לעשות כלום, כי אנחנו משמידים את עצמנו. ההפיכה מפחידה יותר ממלחמה".
איך זה מתבטא בתפקוד היומיומי שלך?
"יש רגעים שבהם אני יכול לבצע רק מטלות טכניות, לא מסוגל לעבוד או לחשוב. המציאות מנקרת בתוך הראש ולא מרפה. בדיונים פוליטיים במשפחה המורחבת אני נכנס לאטרף. כשגיסי אמר משהו שהשתמע ממנו שהוא מצדיק פגיעה במפגינים, יצאתי בזעם והלכתי הביתה. ההרגשה היא שיש לך אויבים בתוך המשפחה, וכשאומרים לי 'זו רק פוליטיקה' אני עוד יותר מתעצבן, כי אלה החיים שלנו, אז איך אני לא אקח אותם ללב?"
"כולנו במצב חירום נפשי", מסביר הפסיכולוג הקליני ד"ר יואב גרובייס, את מה שעובר על כולנו. "מה שקורה כרגע הוא שיא של טירוף מערכות שנבנה לאורך שנים. סבלנו במשך ארבע השנים האחרונות מחוסר יציבות פוליטי שהחריף ממערכת בחירות אחת לזו שאחריה, באמצע היה משבר קורונה שהחריף עשרות מונים את חוסר היציבות ושיבש את השגרה, שכולנו זקוקים לה. ובמצב הנוכחי, הידיעה שיש מוסדות מדינה ואורחות חיים שמקנים לנו יציבות שאפשר לבנות עליה – לחשוב, לחלום, לפעול – כל זה משתבש עד שהקרקע מאיימת להיפער תחת רגלינו. לכן זה מצב חירום".
4 צפייה בגלריה
הקרקע מאיימת להיפער תחת רגלינו. מבעירים מדורה בהפגנה על ההפיכה המשפטית בתל אביב
(צילום: גלעד ילון)
ד"ר גרובייס שמע על מקרים שבהם צפים דיכאון וחרדה אצל מפגינים, כשמנגד הם מוצפים באופוריה בזמן שהם מוחים. "זה מאוד אינדיבידואלי", הוא אומר. “מצב הרוח יכול להיות מאוד הפכפך. כשמשתתפים בהפגנות יכולים לחוש הקלה, חוויה של לכידות, יכולת להשפיע על המצב, אולי אפילו אופוריה, ואילו ביתר הזמן חשופים יותר לחרדות ולדיכאון מהמצב. צריך לחשוב גם על היום שאחרי, כי יש כאן שני מחנות בהתנגשות שהיא מסוכנת גם מבחינה נפשית. אם צד אחד רוצה להיפטר מהצד השני, ואם המשאלה הזו מאיימת להתגשם, זה מבהיל מאוד – ואין זה משנה באיזה צד פוליטי אתם נמצאים. אנחנו נאבקים על קיום המסגרת שאמורה להחזיק את כולנו פה, וכשהמסגרת הזו מאיימת להתפורר, זה מאוד מפחיד”.
איך נראית ההשפעה על תומכי המהפכה? הם בצד השולט, תומכי הממשלה הנבחרת, לכאורה הם צריכים להרגיש בטוחים יותר.
"גם הנפש שלהם נמצאת במצב חירום, וגם הם עשויים להרגיש שאם הרפורמה לא תעבור – הם יאבדו את עולמם. רבים מהם רצו את הממשלה הזו ורוצים את ההכרעה, ומרגישים שהיא סוף־סוף בהישג יד. ואם בסוף זה לא יקרה, אם הם ירגישו שהם הפסידו, הם עלולים לחוש עלבון, זעם והשפלה, ולאלה עלולות להיות השלכות קשות מבחינה חברתית ופוליטית בהמשך".
בשבוע החולף מספר הפונים למוקדי הסיוע לבריאות הנפש עלה בעשרות אחוזים. ד"ר דניאלס מער"ן: "מדי יום מתקבלות 200 שיחות שקשורות למצב הפוליטי. זה חריג. שני שלישים מהפונים - נשים. גם בתקופות של הסלמה ביטחונית לא חווינו דבר כזה"
אוהד לא מגיע להפגנות, בשל תפקידו בשירות הציבורי שאוסר עליו להשתתף פומבית במחאות, אבל המתח הנפשי מצטבר אצלו גם מבלי להגיע לזירת ההתרחשות. בעיקר בגלל אשתו וילדיו שמפגינים בלעדיו, וסופגים שנאה ואלימות מבלי שהוא יכול לסייע. "הם ספגו יריקות", הוא מספר. "הילדים שלי למדו קללות שבחיים לא חשבתי שישמעו. והדבר שהכי שובר לי את הלב זה לגלות שהדבר הזה עומד ביני לבין חברים קרובים, שאני מאוד אוהב ומעריך, ופתאום שומע מחלקם שהם מדברים על הרפורמה בלהט, והולכים בעיניים עצומות אחרי השלטון, כאילו הם שכחו מהחיים עצמם וממה שחשוב באמת, כמו הביטחון האישי, מערכת הבריאות ויוקר המחיה. מצד שני, כואב לי לראות מה עובר עליהם, אלה חברים שלי והם בצער על כך ששנים הרגישו שהקול שלהם לא נשמע".
איזה רגע לאחרונה נטע בך חרדה?
"בלילה שבו יצאו ההמונים להפגין בעקבות פיטורי שר הביטחון גלנט, שמעתי ח"כ מהליכוד (אליהו רביבו – נ"ב) שאומר שהטעות הייתה שהממשלה חשפה את מה שהיא מתכננת לעשות, כי לשיטתו הם היו צריכים להעביר את החוקים בלי לדבר ולפרט הרבה. זה מבעית. ומפחיד לא פחות לחשוב כמה פערים צברנו כחברה לאורך 75 שנות קיומנו כאן. אני חרד שלא תהיה לי יותר מדינה".
השיח סביב המהפכה המשפטית אמנם הגיח לחיינו רק בחודשים האחרונים, אבל התופעה כאמור לא חדשה. בבחירות לנשיאות ארצות־הברית שנערכו ב־2020, בין ביידן לטראמפ, דיווחו 68 אחוז מהאמריקאים הבוגרים על פוליטיקה כגורם עיקרי לסטרס בחייהם. מהנתונים של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה, הנתון הזה היווה עלייה לעומת בחירות 2016, אז 52 אחוז סבלו מפגיעה נפשית בצל עלייתו של טראמפ לשלטון. אלא שזו ממש לא תופעה שמזוהה עם הצד השמאלי במפה בלבד, שכן לצד 76 אחוז מהדמוקרטים שדיווחו על חרדה פוליטית, גם בצד הרפובליקני היה רוב גדול לסובלים מהתופעה – 67 אחוז.
מחקר באוניברסיטת נברסקה מצא כי תופעות כמו סטרס, חוסר יכולת להפסיק לחשוב על פוליטיקה, נדודי שינה ואפילו מחשבות אובדניות, היו נפוצות בעיקר בקרב נחקרים צעירים, ובתוכם – בדגש על המעורבים והפעילים פוליטית, שנטו יותר להשתייך לשמאל. המחקר של פרופ' קווין סמית', מייחס תרומה ניכרת של הרשתות החברתיות לפגיעה הנפשית בשני הצדדים הפוליטיים.
ואולם, לעיתים הפעילות הפוליטית עשויה להיות הדרך לטפל בחרדות שהצטברו כתוצאה מהמצב. "לקום ולמחות זה סוג של עשייה שיכולה להיות מאוד חשובה מבחינה נפשית", אומר ד"ר גרובייס. "יש בכך משהו שמארגן ומלכד את הנפש, הופך סיטואציה מבעיתה ומייצר תחושה של קומפטנטיות – שיש מה לעשות. זה גורם חוסן משמעותי".
מנגד, עצם ההשתתפות בהפגנות עלולה להוביל למצוקה, כך למשל מפגש עם אלימות משטרתית יכול להיות טראומתי. אחד ההסברים לכך הוא שאותו גורם, שאמור להגן על האזרח, הופך לפתע לזה שפוגע בו. אלא שד"ר גרובייס מציע לא להימנע מלהביא את הילדים להפגנות. "מצד אחד זה תורם לחוסר היציבות שהילדים חווים, אבל יש פה גם הזדמנות מאלפת לשיעור אזרחות שלא מלמדים בשום בית ספר. זה חינוך למעורבות, תחושה חשובה של מסוגלות להשפיע על חיינו".
איך אתה מרגיע את מי שחווה עליות וירידות חדות במצב הרוח וסובל מחרדות מהמצב?
"אני מודאג יותר ממי שזה לא משפיע עליו. יש כאן שאלה האם נהיה דמוקרטיה ליברלית, שבה אחת החירויות הקריטיות היא חופש המחשבה. זה נושא שמצוי בלב ליבה של בריאות הנפש, הרי בדיקטטורה – שמתאפיינת בהלך רוח פרנואידי – אנשים מפחדים לספר דברים גם למטפלים שלהם ואפילו לעצמם. מי שלא עוסק בזה, לא מפחד מזה, צריך לשאול את עצמו: איך אפשר שלא?"
ואכן, קשה שלא. בעמותת סה"ר, לסיוע אנונימי למי שמרגיש צורך לפרוק מהלב, מדווחים על עלייה של 27 אחוזים במספר הפניות לסיוע בשבוע החולף. גם בעמותת נט"ל – שמיועדת לנפגעי טראומה על רקע לאומי, כמו לוחמים או ניצולי פיגועים עם פוסט־טראומה – מדווחים על עלייה בפניות.
"מי ששילם בגופו או בנפשו למדינה, לא אמור לחשוש שמא המדינה תיגמר, שמא יטביעו את הכלכלה ולא יהיה לו ממה להתפרנס. הוא לא אמור לחשוב על מלחמת אחים", אומרת ד"ר נירה קפלנסקי, מנהלת קו הסיוע של נט"ל. "דווקא בתקופה הזו, שקודמת ליום הזיכרון ויום העצמאות – כשרבים מהם כבר בלחץ מפני הזיקוקים שאמורים להגיע – מגיע בנוסף לכל החשש הקיומי הזה וההשפעה של המצב הפוליטי. רבים מהם מספרים שהחלו לחשוב אם לעזוב את הארץ, ואלה האנשים שאנחנו הכי אמורים להגן עליהם מפני חוסר ביטחון כזה. הם מרגישים שזה לא מגיע להם. היה אחד שאמר, 'אפילו הערכים שבשמם נלחמתי כבר לא רלוונטיים. אף אחד לא מחזיק בערכים האלה כבר, עושים מאיתנו צחוק'".
איך הם מתארים את החרדות שפוקדות אותם?
"לפעמים צריך הרבה כוחות נפשיים רק כדי לצאת מהמיטה או להחזיק במקום עבודה. צריך להבין שאנשים שנפגעו כמוהם גם ככה חיים ללא שלווה, והם מבינים שאין הערכה לקורבן שהם הקריבו. זה מטלטל אותם, ובצדק. טראומה לא מבדילה בין ימין לשמאל".
אילו סיבות את שומעת שגרמו לחרדות אצל לוחמים בפוסט־טראומה?
"כשהם שומעים שלוחמים לא יגיעו לאימונים, הפחד שהצבא מתפרק הוא נוראי עבורם. אלה שנפגעים כחיילים יודעים מה המשמעות של צבא מפורר ומתקשה הרבה יותר מאחרים לשים בצד את המחשבות הקטסטרופליות. אנשים שחוו מצב של כמעט מוות, לא יכולים להגיד לעצמם 'יהיה בסדר'".
רוני, בת 42, מתנגדת למהפכה המשפטית ונשואה לתומך בחקיקה: "השבוע במהלך נסיעה התחיל ויכוח שהוביל לצרחות, עד שהוא ירד מהאוטו. המתח נוכח ומשפיע על הילדים, זה דיכאון, זה מפחיד וזה אצלי בסלון. אם נתגרש אף חבר כנסת לא יעזור לנו"
ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית־ארצית בער"ן, מספרת שרבע מהפניות בתקופה האחרונה עוסקות במצב הפוליטי. "אנחנו מקבלים יותר מ־800 פניות ביום, משמע כ־200 מהן עוסקות במצב. זה חריג וזה משקף את מצבו של העם, על כל רבדיו ומכל הגוונים. שני שלישים מהפונים אלו נשים, ורבים מציינים את החשש מחוסר ודאות, חוסר שליטה ושואלים אותנו מתי זה ייגמר. טרם חווינו דבר כזה, גם בתקופות של הסלמה ביטחונית – שבהן יש שלבים שהתרגלנו לצפות אותם מראש. אבל עכשיו, האתמול כבר לא מנבא את המחר וחוסר הוודאות הוא כלכלי, חברתי ואישי, הכי אישי שיש. העמדות הופכות לסלע מחלוקת בתוך התא המשפחתי והמעגלים החברתיים, ואנשים ממש תוהים איך ייראה ליל הסדר".
מי ששותפה לדאגה הזו היא רוני, בת 42 ומתנגדת למהפכה המשפטית, שנשואה לתומך בחקיקה. "הוא מעריץ את לוין ורוטמן", היא אומרת. "עכשיו אנחנו רבים על הערוץ שנצפה בו בסלון, וכל דבר הופך לוויכוח. זה מייאש ועצוב, זו כבר לא רק המדינה – אני מרגישה שמתפרקת לי המשפחה".
איך זה מתבטא?
"השבוע נסענו יחד לעבודה והקשבנו לחדשות, ואז התחיל ויכוח שהוביל לצרחות הדדיות עד שהוא ירד מהאוטו וחזר הביתה. המתח נוכח כל הזמן ומשפיע גם על הילדים. אני שומעת אותו מסביר לי איך בג"ץ דפק את המדינה שנים רבות, ועכשיו מגיע העונש שלנו על זה. זה דיכאון, כולם על הקצה. אם נתגרש אף חבר כנסת לא יעזור לנו. כשהוא אומר לי, 'ביום שהצד שלנו יתעורר – המדינה באמת תבער', זה מפחיד. וזה אצלי בסלון".
התחושות של רוני משותפות לפונים רבים לקווי הסיוע. ד"ר דניאלס מספרת על רבים שמדווחים על ירידה במוטיבציה וחוסר חשק לתפקד, "כשאנשים צמודים למדיה, מתעדכנים כל הזמן ולא מודעים ללחץ שזה גורם להם. עד שכבר קשה להם לאזן את התחושות הרעות עם דברים טובים".
אילו עוד חששות הפונים מציפים בפניכם?
"הפחד ממלחמת אחים גם עולה. אנשים חוששים שהיקרים להם יעזבו את הארץ, חוששים מהחיים כאן אחרי החקיקה. פנתה אלינו אמא מודאגת שמפחדת שהבת שלה תיפגע בהפגנות. יש כאלה שמתנגדים להפגנות או חוששים שהן ייצאו משליטה, ומאוד מתוסכלים מזה שהם מרגישים שהמרחב הציבורי כבר לא שייך להם. יש פגיעה בתחושות השייכות והסולידריות, ויש כאלה שפעילים ברשתות וחווים שנאה מצד המגיבים להם".
למשל?
"מישהי שפנתה אלינו נבהלה מעוצמות השנאה שהופנו כלפיה. היא סיפרה שזו הפעם הראשונה שהיא ספגה איחולי מוות מאנשים שהיא לא מכירה, וזה מאוד הבהיל אותה. היו גם הורים שסיפרו שהילדים מבטאים פחדים אחרי שהשתתפו בהפגנות, כי הם נחשפו בהן גם לאלימות".
מי שחווה זאת על בשרה היא רותם, בת 52 מדרום הארץ, מנהלת במגזר הפרטי ששירתה כקצינה בצה"ל והיום מרגישה שהיא תחת מתקפה שמקורה הוא בנו של ראש הממשלה. "כל מי שמשרת, ציוני, משלם מסים והמדינה חשובה לו – מושמץ", היא אומרת. "עשיתי שני תארים בהצטיינות, אני אדם תורם ויצרן, למה אני צריכה להיות מושמצת על ידי תינוק בן 30 שיושב בבית של ההורים שלו ויורק לכל עבר? העולם התהפך, וזה מערער את הביטחון בחיים. אין ממלכתיות, ביבי מנווט אותנו לתהום. איך אני אשן בלילה?"
איך המתקפות עליך באות לידי ביטוי?
"יש לי שני דגלי ישראל שתלויים על חלונות הרכב. עכשיו צועקים עליי ‘בוגדת’, ‘אשכנאצית’ – מבלי לדעת שצד אחד שלי שרד את השואה והצד השני מזרחי. אין לך מושג איזה דברים אני שומעת כשאני נוסעת עם דגלי ישראל. יורקים עליי, כל הפרות הקדושות נשחטו. אז אני מבוהלת, לא ישנה בלילות מרוב מחשבות, לא מצליחה להתרכז וחווה תנודות חדות בין האופוריה בהפגנות לדאגה המטורפת והחרדה לילדים שלי. כדי להתמודד אני מתרכזת בעשייה, זה מייצר לי תחושת שליטה במצב הכאוטי שמביא אותנו לטרפת".
את אופטימית?
"מתישהו זה ייגמר, אנשים במדינה הזו לא יוכלו לחיות בדיקטטורה. אבל הפגיעה האנושית במרקם החברתי שלנו, הוא ברמות שאני לא יודעת אם ניתן לאחות, וזה מדיר שינה. השקר הפך לאמת, היושרה הפכה לבושה, הניהול התקין לחלום וההגינות לחולשה. והתחושה שאף אחד לא מקשיב, כי ההנהגה שייכת לסוג מסוים של אנשים ומי שלא חושב כמוהם – מוקצה. אז את מרגישה שאף אחד לא רואה את המצוקה והצרכים שלך".
תמיד היית פעילה פוליטית?
"בעבר לא הייתי אקטיביסטית, אבל אין ברירה. אני פעילה בהפגנות כי אני לא יכולה, נפשית, לשבת בצד. אם את מודאגת ממה שיקרה, את חייבת לעשות עם זה משהו, אחרת זה דיכאון. בעבודה אני חייבת להיות ממוקדת, אבל המחשבות מתפזרות לי מרוב עומס של פרטים, דאגה גדולה וחרדה".
שירה, לעומת זאת, תמיד הייתה פעילה פוליטית. כבר שנים שהיא מרגישה לבד בגלל זה, כי היא מתריעה בפני הסביבה שלה בפני הסכנות שעומדות בפתח לשיטתה, ורק הפעם היא זוכה להבנה. "היום אני לא צריכה להגיד 'אמרתי לכם', כי כולם רואים", היא אומרת. "מה שקורה עכשיו זה תהליך של כמה שנים, כבר לפני שלוש שנים היה לי ברור שביבי מושך לדיקטטורה, בתקופת בנט ולפיד היה סוג של שקט שגרם לחלקנו לשגות באשליה שהאימה נגמרה, וזו הייתה טעות, כי כשהוא חזר – הוא חזר בפול־טורבו. האמת, גם אני לא האמנתי שתהליכים האלה יתרחשו בכזאת מהירות. ואולי זה המזל, כי ככה הרבה אנשים התעוררו".
מה עוזר לך?
"בהפגנות אני מקבלת כוחות, זה הפך לקבוצת תמיכה שממלאת אותי באדרנלין שמאפשר לי לסחוב עוד כמה ימים. אחר כך זה יורד. אם היינו יושבים בבית לבד, התחושה הייתה הרבה יותר גרועה. אז להיות מעורבת זה מצד אחד מדכא, כי את בתוך זה כל הזמן, אבל מצד שני זה נותן המון כוח".
כדי להתמודד עם המועקה, אפשר לפנות לקווי הסיוע וגם להיעזר בפעולות שיכולות להפיג מתחים. ד"ר דניאלס פורטת כמה טיפים. "הישארו פעילים, כי פעילות היא גורם של חוסן בזמנים של אי־ודאות, והקשיבו לעצמכם", היא מייעצת. "יש יותר מדרך אחת להיות פעיל חברתית, אז בחרו באופן מודע את המקום, משך הזמן והתדירות ושימו לב להשלכות הרגשיות על הרווחה הנפשית שלכם. חוץ מזה, שלטו במודע במידע שאתם צורכים והחליטו על זמנים שבהם אתם בוחרים להישאר מעודכנים על ידי התקשורת והרשתות החברתיות. צמצמו חשיפה לתכנים מעוררי חרדה; תרגלו חשיבה חיובית, אופטימיות ותקווה הן צו השעה; ואל תשכחו את הגוף - תרגלו מיינדפולנס, הרפיה ופעילות גופנית. כשאנחנו לחוצים, הנשימה מתקצרת ונעשית שטוחה, אז נסו לנשום נשימות עמוקות ולהאריך את השאיפה".
גם בתקופת הקורונה סבלנו מחוסר שליטה, מה שונה הפעם?
"יש הרבה דמיון, גם אז היו כאלה שהאמינו בתיאוריות שונות והייתה להם ביקורת נגד הממשלה, אבל אז הייתה תחושה שכולנו יחד, מתמודדים עם אותו איום. כאן יש פגיעה בסולידריות, והמתח בין 'אנחנו' ו'הם' גדול הרבה יותר. יש עכשיו נטייה לעשות קטגוריזציה של אנשים על סמך האמונות הפוליטיות שלהם, ולהפוך את זה לחזות הכול. אנשים מתארים סימפטומים של עצב, דאגה, תסכול וגם הימנעות מפעילויות שבעבר היו אהובות עליהם, אחרים מספרים על כאבים פיזיים בגוף".
ומה מספרים לכם תומכי הרפורמה?
"גם ביניהם יש כאלה שמרגישים מצוקה גדולה. עצם הבחירה במונח רפורמה או הפיכה, מבדיל בין העמדות. יש בהם כאלה שמאוד כועסים על המפגינים שמשבשים להם את החיים, או שהם חוששים לבטא עמדות, למשל במקום העבודה. אחרים חווים דיסוננס – מצד אחד הם תמכו בממשלה, מצד שני הם מאמינים שהדרך מסכנת את החברה הישראלית, ולפתע הם מתויגים בקבוצה אחרת וחווים 'הרהורי כפירה'. הרבה פעמים זה גורם להם להרגיש מבודדים. עצוב לראות כמה זה מחלחל בשני הצדדים, עוצמת הרגשות מאוד חזקה".
ומבחינה כמותית?
"יותר פונים מצד מתנגדי החקיקה, גם אם הם לא מוחים באופן אקטיבי נגדה, אבל בהחלט יש פניות משני הצדדים. מבחינת גילים, הרוב בני 25־55, והחששות הנפוצים הם בתחומי העבודה, הזוגיות וההורות. יש גם הורים ללהט"בים ונשים שחוששים מכפייה דתית".
מה ההמלצות למי שפונה אליכם?
"עצם הפנייה הוא צעד גדול, לפעמים זו הפעם הראשונה שהם נותנים קול לרגשות שלהם. יש כאלה שלא הבינו עד השיחה כמה הנושא מעסיק אותם. אנחנו מדברים על חיבור לרגשות, לחפש איים של שליטה בחיים, להיות מודעים למה שקדם למועקה ולפעמים אנחנו ממש מתרגלים עם הפונים שיטות של הרפיה, נשימות, עיגון ומיקוד. אתה לא יכול להיות ממוקד בנשימה וגם חרד בו-זמנית".
4 צפייה בגלריה
''הבהילות לחקיקה מייצרת תחושת אסון מתקרב''. בנימין נתניהו ויריב לוין
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ד"ר אדוה ונגרובר, פסיכולוגית קלינית, קושרת את הבעתה אצל הפונים לסיוע, למהירות שבה קודמה החקיקה עד שהודיע ראש הממשלה על השהייתה. "כשדברים נעשים בבהילות, זה מייצר תחושה של אסון קרב ובא, שמשהו משוגע קורה", היא מסבירה. "לכן לא משנה אם את תומכת או מתנגדת לחקיקה, כשאדם מרגיש מאוים הוא נדחף לתנועה בהולה. אני שומעת את שני הצדדים מדברים באותן מילים ממש: 'סוף הדמוקרטיה', 'אובדן החירות', 'השתקה'. מושגים של מצוקה. בימים האחרונים, כשהוחלט על הקפאת הרפורמה, אפשר היה לשמוע מתומכי המהלך שהם מרגישים שנעשה להם עוול. כולם מגיבים בחרדה אמיתית כי קרה פה משהו בבליץ שמייצר תחושת מצב חירום, והנפש מגיבה לסכנה".
ואיך הנפש מגיבה לסכנה?
"כשאנחנו בסכנה החשיבה שלנו הופכת מתלת־ממדית לדו־ממדית. החיים מצטמצמים לשחור ולבן, החשיבות הופכת דיכוטומית והשיח והתנועה מגיעים מתוך חשיבה הישרדותית. הדרך שבה הדברים נעשו, בין אם את מתנגדת או תומכת בחקיקה, הכניסו את כולנו לתחושה של סכנה, לצד השיח הקיצוני שמאפיין את הפוליטיקאים וגם את השיח בתקשורת".
ואז אנחנו פועלים על אוטומט, מהבטן.
"כי כשמשהו כל כך עוצמתי מתרחש, אנחנו קודם מרגישים אותו בבטן ואחר כך חייבים לעגן אותו בתיאוריה. התחושה היא שאם לא תפעל מיד – תמות. הפערים תמיד היו קיימים בינינו, אבל הגענו עכשיו לקצה, לתחושה של להיות או לחדול. זה מה שקורה עכשיו. כשנכנס אריה לחדר, אין לך זמן להתחיל לחשוב אם אתה חובב חיות או מאיפה הוא הגיע. אתה צריך להחליט עכשיו ומיד אם אתה יכול להתמודד איתו – או שאתה חייב לברוח".
פורסם לראשונה: 07:43, 31.03.23
