מלכה שטיין, מתאמת ההשתלות של בית החולים פוריה בטבריה, התקשתה לישון כששמעה על הפלישה הרוסית לאוקראינה. אחרי יומיים, כשהבינה שמדובר באלפי פליטים שמתמודדים עם תנאי מזג אוויר קשים, החלה לבדוק עם הארגונים שעמם נסעה בעבר לסיוע רפואי בחו"ל, אם יש לה אפשרות להצטרף למשלחת. את אריה לוי, ממייסדי הארגון "הצלה ללא גבולות" היא לא הכירה ולכן פנתה אליו בפייסבוק. הוא חזר אליה באותו היום וביקש צילום של הדרכון. כעבור שעתיים הודיע לה על שעת הטיסה שלהם. שטיין ארזה ביגוד תרמי ואת המגפיים ששימשו אותה בנסיעה קודמת לסיוע בסלובקיה, ועלתה למטוס.
5 צפייה בגלריה
מלכה שטיין, קיריל גרוזובסקי ואיווה שטיינר. "רוב המתנדבים שהגיעו לכאן לא ידעו מראש במה הם יכולים לעזור"
קראו עוד:
"היינו ראשונים. טסנו עם ארבעה ארגזים ואוכל, מבלי לדעת בדיוק היכן נתמקם ונלון. נחתנו בוורשה, המשכנו לטיסה נוספת לקרקוב, ומשם נסענו ברכב שכור לגבול, לאזור מדיקה. כשהגענו, השעה הייתה כבר שמונה בערב והיינו בשוק: ראינו עשרות אלפי אנשים שלא ידעו לאן לפנות. הדלקנו מדורות לחימום, הקמנו אוהל ופתחנו מרפאה שפועלת 24/7".
האוהל הישראלי הקטן של ארגון "הצלה ללא גבולות" הוקם במקום אליו מתנקזים הפליטים האוקראינים שחוצים את מעבר הגבול מדיקה אל תוך פולין והוא מהווה נקודת סיוע וטיפול רפואי ראשונה. אין בית חולים קרוב, וחלק גדול מהפליטים שמגיעים לכאן הגיעו ללא התרופות שלהם.
מלכה נזכרת איך בלילה הראשון הם נסעו כשעה עד שמצאו מקום ללון בו. זה היה במלון ששימש לתיירות סקי, בימים שמחים יותר באזור. כשעובדי המלון הבינו במה מדובר, הם סירבו לקחת מהם תשלום על החדר
מלכה עובדת במרפאה משעה שבע וחצי בבוקר ועד עשר בלילה. בלילות הראשונים, הצוות לן בכל לילה במקום אחר ולאחרונה נמצא מלון קטן, במרחק 20 דקות נסיעה מהמרפאה - למקלחת ומיטה. מלכה נזכרת איך בלילה הראשון הם נסעו כשעה עד שמצאו מקום ללון - במלון ששימש לתיירות סקי, בימים שמחים יותר באזור. כשעובדי המלון הבינו במה מדובר, הם סירבו לקחת מהם תשלום על החדר.
אנשי הצוות מספרים על עשרות סטודנטים מסוריה, אפגניסטן, עירק וישראל, שלמדו בקייב רפואה והנדסה, ולא נתנו להם לעלות על האוטובוסים לגבול. הם צעדו חמישה, שישה ואפילו שבעה ימים בשלג והגיעו למרפאה חבולים ממכות ועם בצקות והיפותרמיה קשה מהקור העז.
בימי הלחימה הראשונים האוטובוסים הורידו את הפליטים במקום מרוחק יותר מהגבול. בימים האחרונים הם החלו להורידם קרוב יותר, כ-500 מטר מהגבול. בצעידה רגלית, בקור המקפיא, האוקראינים עוברים את הגבול לחלק הפולני, שם הם מתקבלים באוהלים מחוממים. חלקם חוששים שיחמיצו את האפשרות לעלות לאוטובוס לוורשה, ועומדים בקור המקפיא בתור. אחרים ממתינים לקרובי משפחה שיבואו לקחתם.
מלכה מספרת שכבר ביום הראשון עשתה החייאה במקום. "אישה צנחה מולנו. רצנו אליה, עשינו לה החייאה, עיסוי ארוך. 50 דקות חיכינו לאמבולנס שייקח אותה לבית חולים, לפחות החזרנו לה דופק". מכשירי דפיברילטור שסיפקו צוותי סיוע אמריקנים ופולנים שימשו אותם מאז בכמה החייאות נוספות.
"כשהגענו השעה הייתה כבר שמונה בערב והיינו בשוק: ראינו עשרות אלפי אנשים שלא ידעו לאן לפנות. הדלקנו מדורות לחימום, הקמנו אוהל ופתחנו מרפאה שפועלת 24/7"
שטיין מספרת על גבר בן 40, חולה כרוני שסבל מפרכוסים בתוך האוהל, "והיה ממש קשה לטפל בו לעיני כל האנשים והילדים, לרבות שלושת ילדיו הקטנים, בני שש, שמונה ו-12. בגלל הקור, אי אפשר היה להוציא את הילדים החוצה. כולם עמדו שם ובכו. פתחתי לו וריד ונתתי לו נוזלים וטגרטול ואז הוא חזר להכרה. לא רציתי לפנות אותו לבית חולים, כי במקרה כזה רק אשתו תוכל להצטרף - ומי יישאר עם הילדים? לאחר מכן נמצא רכב שייקח אותם לוורשה".
ביטלה את הטיול לארה"ב לטובת סיוע לפליטים
ארגון "הצלה ללא גבולות" שכר אוהל ענק למרפאה גדולה יותר ועוד אוהל המיועד להפוך לגן ילדים, ואת שניהם מארגנת איווה שטיינר. איווה, מתאמת ההשתלות של המרכז הרפואי לגליל בנהריה, רק יצאה לגמלאות לפני חודשים ספורים, והגיעה לברלין לבקר את נכדותיה. היא התוודעה לפעילות בגבול אוקראינה בקבוצת הוואטסאפ של מתאמות ההשתלה בארץ, ובלי לחשוב פעמיים ביטלה את המשך הטיול שלה לארצות-הברית ובמקום, עלתה על אוטובוס לנסיעה של 13 שעות רצופות, כדי לסייע למלכה ולשאר אנשי צוות הסיוע הישראלי.
איווה, אחות מיון במקצועה, מטפלת בפציעות קטנות ומתארת הרבה שיחות של חום ואהבה. ביום שישי האחרון הגיע לאוהל הסיוע בחור גבוה בן 20, יפהפה וחיוור עם ריח אצטון מהפה, וביקש ליצור קשר עם אחיו החי בדימונה. הוא סיפר שהוא סוכרתי ולכן לא גויס לצבא האוקראיני. הוא היה מורעב, הלך יומיים ברגל. הצוות יצר מיד קשר עם אחיו בישראל.
במוצאי שבת איווה סידרה את המרפאה החדשה. "כל הזמן מגיעות עוד ועוד קבוצות של פליטים, הם לא מתלוננים, ובטוחים שעוד מעט הם חוזרים הביתה". איווה מספרת שהתרשמה במיוחד מהדאגה של הפליטים לחיות המחמד שלהם. "כל משפחה לקחה איתה שקית או מזוודה קטנה ובעל חיים".
בשבת הגיעה ילדה בת עשר עם אמה וחתול. "הראתי לה תמונה של כל החתולים שלי בארץ - יש לי חמישה חתולים בבית ועוד 15 בחוץ. היא ביקשה שוב ושוב לראות את החתולים ואמרה לי: 'לעולם לא הייתי משאירה את החתול שלי'".
אל איווה ומלכה הצטרף מתאם השתלות ישראלי נוסף - קיריל גרוזובסקי מבי"ח הדסה, שגם דובר את השפה הרוסית. קיריל סיפר שברגע שראה את התמונות של מלכה, היה לו ברור שהוא מצטרף. בבית החולים נתנו לו מיד את ברכת הדרך, ואף מאשתו הוא קיבל אור ירוק. העניין היחיד שהכביד עליו, היה בנו, הנמצא בשירות קרבי. קיריל לא רצה לספר לו. אבל כשהבן התקשר מהקו למסור שיסגור שבת, הוא סיפר לו על הנסיעה. "הוא אמר לי – 'אבא זה דבר ענק, אני כל כך גאה בך, זה הדבר הנכון לעשות'".
"יש כאן אחדות של צוותים מכל העולם, כי מדובר באסון גדול. רוב המתנדבים שהגיעו לכאן לא ידעו מראש במה הם יכולים לעזור, רק הבינו שלא יוכלו להישאר בבית"
קיריל עלה ממוסקבה לישראל לפני 30 שנה, "מזמן לא דיברתי כל כך הרבה ברוסית", הוא אומר. הוא מתהלך בין האנשים, מציע אקמול, משחת שיניים וחיתולים. לפני מספר ימים טיפל באישה בת 74 עם יתר לחץ דם. היא רואת חשבון מחרקוב, והגיעה לגבול יחד עם הבת, הנכדה והנינה שלה. בעלה נשאר לשמור על הבית והיא סיפרה שבישלה לו הרבה קרטופלעך (תפוחי אדמה) וקרובים מחכים להם בוורשה כדי לקחת אותם לגרמניה. היא נראתה מחויכת ואופטימית, לא בטוחה בכלל שהיא רוצה לנסוע לגרמניה, "כי אולי עד אז תיגמר המלחמה".
"חוסר אונים, כעס וצער ואולי קצת בושה"
קיריל מסביר שכל מי שפגש משוכנע שהמלחמה תכף נגמרת וכולם ישובו לביתם. הוא מתאר את הפליטים כמנומסים מאוד ושקטים. כשמציעים להם עזרה, הם קודם כול אומרים "לא תודה". בהמשך, כשהם קצת מתחממים ומתחילים לפתוח את הלב, הם מחבקים ומוקירי תודה. כל תרופה או טיפול שהם מקבלים, הם מציעים תשלום - לא מבינים שזה בחינם.
"יש כאן אחדות של צוותים מכל העולם, כי מדובר באסון גדול. רוב המתנדבים שהגיעו לכאן לא ידעו מראש במה הם יכולים לעזור, רק הבינו שלא יוכלו להישאר בבית. חלק עוזרים לפליטים לסחוב מזוודות, מגישים אוכל או משקה חם ומושיטים יד בכל הנדרש. כולם מחבקים את כולם ואוהבים. הפליטים עצמם מלאי גאווה, לא מבקשים כלום, מאוד אציליים".
קיריל פגש אם בת 40 עם בתה בת ה-16 שחצו את הגבול. האם מסרה את הבת לחברים הפולנים שבאו לקחתה, והיא עצמה חזרה לביתה. לבעלה אסור לצאת מהמדינה והם גם צריכים לעזור להוריהם המבוגרים.
המשלחת פועלת בסיוע בית החולים איכילוב. ומה הקשר בין תיאום השתלות לטיפול בפליטים? קיריל ניסה להסביר. "היום הראשון כאן היה הכי קשה רגשית. הלם ראשוני. גם ביום-יום בבית החולים הדסה, אני מתעסק בטרגדיות, אבל כאן זה משהו נורא. בבית החולים זה אירוע בריאותי שנכפה על האדם, אבל כאן הטרגדיה מלווה בתחושה של חוסר אונים, כעס וצער ואולי קצת בושה על כך שאנחנו, בני האנוש, לא הצלחנו למנוע את האסון הזה".
הכותבת, ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות
