אפילו הפיצה מחוץ לתחום: איתן סובל מ"הפרעת אכילה נמנעת ומגבילה"
(צילום: ירון ברנר)
לרובנו, כשאנחנו יוצאים למסעדה, אין בדרך כלל בעיה למצוא לפחות כמה אפשרויות בתפריט לטעמנו, וקרוב לוודאי שאפילו נתלבט בין כמה מנות אהובות. עכשיו דמיינו לכם שאתם יוצאים למסעדה וכשהתפריט מגיע - פשוט אין לכם מה להזמין. אתם לא מסוגלים לטעום מאכלים שאתם לא מכירים ואתם גם לא ממש רוצים לעשות את זה, אפילו מפחדים. לאנשים כמו איתן הולנדר (25) מפתח תקווה - זאת המציאות היומיומית. הולנדר סובל מהפרעת אכילה שנקראת Arfid ("הפרעת אכילה נמנעת ומגבילה"- Avoidant Restrictive Food Intake Disorder) שמונעת ממנו לאכול כמעט הכול. "אני מפחד לטעום דברים חדשים, מהפחד להקיא, ואני תקוע במאכלים שאכלתי בילדות", הוא מספר.
מתרגשים או סקרנים ממאכל חדש? הולנדר פשוט מפחד לטעום אותו: "אני מסתכל על אוכל כסוג של איום, באיזשהו מובן. אני צריך מצב רוח מאוד הרפתקני ונועז כדי לטעום משהו חדש", הוא מסביר. המצב הזה מקשה עליו מאוד בהתמודדות בכל הקשור לתזונה כבר מהבית, כשהוא לא אוכל את מה שכל המשפחה אוכלת ודרגת הקושי עולה כמה מדרגות כשמדובר בסיטואציה חברתית. "מעבר לפחד מהאוכל, יש גם פחד גדול ממבוכה, מהסיבה ש'איתן כמעט שלא אוכל כלום'. מספיק שכולם הולכים למסעדה פעם אחת ואתה פתאום בדילמה: אתה הולך עם החברים? אוכל לפני כן? אתה הולך לאיבוד. כששמזמינים אוכל במשרד או בחבר'ה, אני תמיד הבעייתי שמתחשבים בו אז אני מביא אוכל מהבית".
"ניסיתי לאכול ובסוף הקאתי"
ברשימת המאכלים שהולנדר לא מכניס לצלחת, יש כמה שיכולים להפתיע אתכם: "אנשים מסתכלים עליי בצורה הזויה 'מה אתה אתה לא אוכל סושי, פסטה, פיצה, המבורגר? ומרימים גבות, ואני עונה להם - כלום! כמה פעמים שמעתי את המשפט 'אני אתקן אותך', 'אני אלמד אותך לטעום דברים חדשים'. שחררו. אולי אני צריך להתמודד עם זה, אבל אם אתם תזמינו סושי ותכריחו אותי לאכול - זה לא מה שיפתור את הבעיה".
גם בשווארמיות הוא זוכה למבטים מוזרים מהמוכר, כשהוא מבקש שניצל או פרגית בפיתה בלי שום תוספת. "אני תמיד מובך מזה", הוא מספר וממשיך: "בסוף אני מוצא את הביטחון העצמי להגיד 'כן, זאת המנה שלי וזה מה שאני אוכל', ולוקח זמן לפתח את זה". מקום שבו היה קשה במיוחד להולנדר הוא קורס הקצינים בבה"ד 1. "שרדתי על ופלים", הוא מעיד.
קשה לדעת בוודאות מה גורם להולנדר לפחד בצורה כזאת מאוכל, אבל טראומה מגיל שמונה יכולה להסביר את זה לפחות חלקית. "הייתה לי אז מטפלת שהייתי הולך אליה לאכול אחרי בית ספר, והיא הייתה נותנת לי לטעום דברים חדשים. יום אחד היא הביאה לי קובה סלק ואפונים וממש לא רציתי לאכול את זה. ניסיתי לטעום וזה לא הלך והיא המשיכה לדחוף אותי לאכול את המנה. ניסיתי לאכול ובסוף הקאתי. ואז היא הושיבה אותי חזרה לשולחן והכריחה אותי לסיים מהצלחת". מאז, הוא מעיד, הפסיק לטעום מאכלים חדשים.
קל לך לדבר על זה?
"אני בדרך כלל בן אדם מאוד פתוח ויכול לדבר על כל נושא מהשנייה הראשונה שתפגוש אותי, אבל קשה לי לדבר על זה ולקרוא לזה הפרעת אכילה, זה מוזר להגיד את זה על עצמי. אין לי בעיה לצחוק על עצמי - אז עם חברים אנחנו צוחקים בכיף, אבל לפעמים יש הערות פוגעות. אתה צריך להסביר שאתה כמו הילדים שלא אוכלים שום דבר חוץ משניצל ופסטה, אבל זה לא מגדיר אותי כילדותי או בן אדם לא הרפתקן. זה נטו הפרעת אכילה וזה חלק מהסיפור שלי - אל תשפטו אותי בגלל זה".
הולנדר רצה רק להוריד מעצמו את העול, להפסיק לחשוב כל הזמן על מה הוא יאכל, ולכן בנה לעצמו תפריט קבוע אותו הוא אוכל מדי יום. "אני אוכל כל יום אותו דבר", הוא מסביר ומפרט: "בבוקר חביתה עם מלפפון, גמבה ופיתה, צהריים: פרגית ופסטה עם מלפפון, אני קורא לזה 'סלט מלפפון', למרות שזה רק מלפפון ותיבול. בערב: קורנפלקס עם חלב או שניצל. בין לבין לפעמים ביסלי. זה מוריד ממני את החשש לאכול משהו חדש או לטעום דברים חדשים. הרבה שואלים אותי 'מה, לא משעמם לאכול אותו דבר כל יום?' ולא. כי אוכל זה יותר דלק בשבילי. אני מעדיף לא להסתכן ומבחינתי זה סבבה".
"אתה צריך להסביר שאתה כמו הילדים שלא אוכלים דבר חוץ משניצל ופסטה, אבל זה לא מגדיר אותי כילדותי או בן אדם לא הרפתקן. זה נטו הפרעת אכילה וזה חלק מהסיפור שלי - אל תשפטו אותי בגלל זה"
אתה בכלל נהנה מאוכל?
הולנדר: "לא כל כך, אולי קצת מהאוכל של אמא כזה - עוף בשבת, אבל אנשים נהנים מאוכל הרבה יותר ממני כי אצלם אוכל זה למשל טיולים בחו"ל, אנשים ממליצים על מסעדות ואוכל מקומי ואותי זה לא מעניין או מרגש. זה מפחיד אותי".
זה לא מרגיש לך פספוס?
"אני מבין את הפספוס בחוויה, אבל אני לא מרגיש אותו, לפעמים אני אפילו מרגיש שיש בזה יתרון, אם אני רוצה למשל לבנות תפריט כושר - מאוד קל לי לאכול עוף ופחמימה כל יום ויש אנשים שקשה להם עם זה. אין לי בעיה לאכול כל יום אותו דבר ואני לא מגיש צורך בגיוון. לא מבין אנשים שצריכים לחשוב מה הם רוצים לאכול כל הזמן, זה יורד לי מהראש, אז יש כביכול דברים חיוביים שאני מנסה להוציא מזה".
היית רוצה לנסות דברים חדשים? לנסות לפתור את זה?
"לא ניסיתי לטפל בזה. קצת פחדתי אפילו. הייתי רוצה לנסות להצליח להתגבר על זה, כי מרגיש לי שזה כן מגביל אותי מאוד בהרבה תחומים, כמו קוץ ברגל שאתה רוצה להוציא ומציק לך. אז הייתי רוצה לפתור את זה אבל זה מאוד תיאורטי, אני מפחד להתעסק בזה. גם לרדת על עצמי ולומר כל הזמן, 'למה יש לך את הפרעת האכילה הזאת, למה אתה עם הדפקט הזה' - זה לא בריא ולא יהיה לי כיף לחיות את החיים שלי. מצד שני, אני גם מבין שבסוף זאת הפרעת אכילה ואני רוצה להתגבר עליה".
לאחרונה הולנדר נפתח למאכלים חדשים וחזר לאכול צ'יפס אחרי ארבע שנים. "לאט לאט, אני מצליח קצת. זה תלוי במצב הרוח", הוא מעיד שלאחרונה הוא טעם גם לראשונה בחייו חסה בזמן שטייל במקסיקו, אבל רוב הזמן גם שם הוא שרד בעיקר על הוופלים.
מה עוד לדעתך אנשים צריכים לדעת על ארפיד?
"אנשים מבחוץ שלא חווים את הדבר הזה צריכים להבין שבסוף זו הפרעת אכילה לכל דבר. אתה תלך עכשיו למישהי בולמית ותגיד לה לא להקיא? או לאנורקסית ותגיד לה, 'פשוט תאכלי'? אותו הדבר כשמגיעים לבן אדם שאתה יודע שהוא לא אוהב לטעום דברים חדשים, אז אל תגיד לו 'פשוט תטעם'. צריך טיפה יותר הכלה והקשבה בנושא הזה".
ארפיד: פוגעת גם בתפקוד החברתי
פרופ' יעל לצר, מקימת המרכז להפרעות אכילה ברמב"ם, שניהלה אותו במשך 25 שנה, חוקרת ומטפלת בהפרעות אכילה בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה, מסבירה שארפיד זאת הפרעת אכילה לכל דבר, מאז שהוכרזה כך באופן רשמי במדריך האמריקני לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM) שעודכן לפני עשור, "כלומר רק מאז הכירו בזה כהפרעה".
פרופ' סילבנה פניגצילום: בית החולים שניידרה-DSM מגדיר הפרעות פסיכיאטריות וקובע קריטריונים שיאפשרו לכל החוקרים והמטפלים לדבר באותה שפה. פרופ' סילבנה פניג, מנהלת המערך הפסיכיאטרי במרכז שניידר לרפואת ילדים, מוסיפה: "ארפיד מוגדרת כהפרעת אכילה כשהיא פוגע בתפקוד ובהתפתחות התקינה של אותו אדם, ולרוב זה קשור להתפתחות ילדים - צריכת ויטמינים, אבות מזון שונים ופגיעה בגדילה. אבל זה לא מצומצם רק לגיל הילדות ויכול להמשיך להתפתח בגיל מבוגר יותר".
פרופ' פניג: "ההפרעה לא קשורה לדימוי הגוף, בניגוד להפרעות האכילה הקלאסיות כמו אנורקסיה ובולימיה. זה קשור לרגישות למרקמים ולמאכלים. האדם הופך להיות מאוד סלקטיבי בדברים שאני יכול לאכול וזה יכול להשפיע על התפקוד וההתפתחות"
עד כמה זה נפוץ?
פרופ' פניג: "אנחנו יותר מרוכזים בילדים ושם זה יותר שכיח. לאחר מכן זה הולך ונעלם, אבל יש אנשים שנשארים עם זה כל החיים".
פרופ' לצר: "ההפרעה הזאת היא בעיקר אצל צעירים ופוגעת בכחמישה אחוזים מכלל אוכלוסיית הילדים. 20 אחוז מהם בנים, הרוב בנות ומשך המחלה ארוך למדי. אם לא מטפלים בה בגיל צעיר - זה יכול להימשך הרבה שנים וגם אם זה לא פוגע להם בבריאות, הם עדיין סובלים מזה. מדובר בשמונה עד 14 אחוזים מכלל הפונים לטיפול בהפרעות אכילה, שזה נתון גבוה מאוד. מאז שזה נכנס ל-DSM יש יותר פניות, כי יש מענה".
מתי זו הפרעת אכילה אמיתית ולא סתם בררנות?
פרופ' לצר: "לא כל התייחסות קצת שונה לאוכל היא הפרעת אכילה. אפשר להימנע מלאכול דברים מוכרים לנו על בסיס מרקם, צורה, צבע, גועל וטראומה. בגילים שבין שנתיים לשש רוב הילדים בררנים באכילה וזה דבר נורמלי, ולא צריך ללכת לדיאטנית אלא רק לחשוף את הילדים יותר ויותר למזונות חדשים. יש כאן גם צורך בהבחנה מבדלת מניאופוביה - חשדנות טבעית מדברים חדשים, המאפיינת בעיקר ילדים בגיל שנה וחצי עד שלוש, כשהילדים מפחדים לנסות מאכלים שלא מוכרים להם".
פרופ' פניג: "ההפרעה לא קשורה לדימוי הגוף, בניגוד להפרעות האכילה הקלאסיות כמו אנורקסיה ובולימיה. זה קשור לרגישות למרקמים ולמאכלים. האדם הופך להיות מאוד סלקטיבי בדברים שאני יכול לאכול וזה יכול להשפיע על התפקוד וההתפתחות. באופן כללי, אנחנו רגועים כשהילד שלנו אוכל כי אנחנו יודעים שאוכל זה המפתח להתפתחות התקינה. זה מוגדר כארפיד כשזה פוגע בצורה בריאותית ומשפיע על גדילה או על מערכות חברתיות".
פרופ' פניג: "בשניידר יש מרפאה שמטפלת בארפיד ביום-יום ואנחנו מקבלים שם המון פניות מילדים אבל זה יותר נדיר מהפרעות אכילה אחרות".
פרופ' פניג מסבירה שאם בילדות רק ההורים מודאגים מהתופעה, בשלב מאוחר יותר זה פוגע גם בתפקוד החברתי. "היום יותר מתמיד, האכילה היא חלק מחיי החברה שלנו - מסעדה, בית קפה, לשתות משהו. אז אם אני לא יכול לאכול את הדברים שכולם אוכלים, זה פוגע לא רק בבריאות שלי אלא גם בחיים החברתיים שלי ובוולביינג שלי".
פרופ' לצר: "טיפלתי במנכ"ל שכל חייו אכל רק עשרה פריטים והפסיד הרבה עסקים רק בגלל זה. ברגע שנכנסים להרגל של שנים קשה מאוד להפסיק אותו וכל שינוי מלווה בחרדה מאוד גבוהה"
לאכילה בררנית יכולות להיות השפעות גדולות מאוד על החיים של הסובלים ממנה, ואפילו לפגוע בפרנסתם. כך למשל, פרופ' לצר מספרת שעל פנייה ממנכ"ל חברת סטארט-אפ ידועה, שבמשך כל חייו אכל רק עשרה פריטים. כידוע, פגישות עסקים רבות נעשות במסעדות. "זה חלק מלבנות קשרים, אז כמה אתה יכול להגיד שאתה אוכל כשר?", היא מסבירה, "הוא הפסיד הרבה עסקים רק בגלל זה. עד לטיפול הוא הסתדר כל החיים ככה. ברגע שנכנסים להרגל של שנים - קשה מאוד להפסיק אותו וכל שינוי מלווה בחרדה מאוד גבוהה".
פרופ' יעל לצרצילום: הקריה הרפואית רמב"ם"לא כל ילד עם מגוון מצומצם של מאכלים - יש לו ארפיד", מציינת פרופ' פניג. הלוקים בהפרעה, מסבירה פרופ' לצר, מאופיינים בשלושה טיפוסים עיקריים:
- "קבוצה אחת היא כאלו שיש להם ממש חוסר עניין באכילה מגיל מאוד צעיר, ילדים שההורים אומרים עליהם שהם שוכחים לאכול והם אף פעם לא רעבים, כאילו שזה עול בשבילם לאכול וכמה שהם אוכלים פחות - כך קשה להם יותר לאכול.
- "הקבוצה השנייה כוללת ילדים עם בעיה סנסורית-חושית, שמאכלים מסוימים מגעילים אותם.
- "בקבוצה השלישית יש ילדים שמאוד מפחדים לאכול, מחשש שייחנקו, או יקיאו ויכאב להם. אלה בעיקר ילדים שעברו חוויה טראומטית של אכילה או הקאה והם מפחדים לאכול.
"בכל קבוצה מטפלים עם דגש אחר, בהתאם לאופי ההפרעה, כשהבסיס דומה".
5 צפייה בגלריה
חלק מהילדים מתמודדים עם בעיה סנסורית-חושית ומאכלים מסוימים מגעילים אותם
(צילום: shutterstock)
מה עובר על מי שחווה ארפיד?
פרופ' לצר: "דיכאון אבל בעיקר חרדה מאוד גבוהה ולכן שיטת הטיפול בארפיד היא חשיפה הדרגתית למזונות חדשים עם הרבה תרגול של הסחת דעת, כדי להתמודד עם רמות החרדה הגבוהות. החשיפה עובדת על כל החושים עוד לפני שאוכלים בכלל, כדי שרמות החרדה ירדו. ממש כמו חשיפה למצבים של פוביה וחרדות אחרות, כמו פחד גבהים, קלסטרופוביה ועוד".
פרופ' לצר: "ילדים עם ארפיד אוכלים בערך 50% מאבות המזון, כמו חלבונים, והם מאבדים משקל. הגדילה נעצרת, ויש להם מחסור תזונתי מסכן חיים - הם יכולים להגיע להזנה חיצונית"
פרופ' פניג: "לפעמים זה בא ביחד עם הפרעות פסיכיאטריות, אבל לפני שנכנסים לחרדה ומתחילים כבר איזשהו קונפליקט ומתח - הכתובת הראשונה זה רופא ילדים. צריך לראות אם יש בעיה התפתחותית עם הילד וחשוב לבדוק את עקומת הגדילה ולעשות בדיקות דם. זה הדבר הראשון בכל הפרעת אכילה - לראות מה קורה לגוף. כשכבר יש בעיה גופנית, צריך לטפל בצורה קצת יותר אינטנסיבית יותר".
מה הסיכונים באכילת מזון לא מגוון?
פרופ' לצר: "ילדים עם ארפיד אוכלים בערך 50% מאבות המזון, כמו חלבונים, והם מאבדים משקל. הגדילה נעצרת, ויש להם מחסור תזונתי מסכן חיים - הם יכולים להגיע להזנה חיצונית. בנוסף, התפקוד החברתי שלהם נפגע אז יש להם פחות חברים, הם לא הולכים למפגשים וימי הולדת כי 'לא כיף להיות איתם'. בשל חוסר היכולת לספק את הצרכים התזונתיים באופן עקבי, התוצאה היא או איבוד משקל משמעותי או עיכוב בגדילה ומחסור תזונתי משמעותי או תלות בהזנה חיצונית, כמו גם פגיעה מאוד משמעותית בתפקוד הפסיכו-סוציאלי".
פרופ' פניג: "גם אצל מבוגרים יכול להיות אנמיה אם לא אוכלים את אבות המזון. אם אין מספיק סידן למשל זה יכול לגרום לסיבוכים. במקרים כאלה הדיאטנית מוודאת שלמרות הקושי מקבלים את כל אבות המזון או לפחות את התוספים, כדי למנוע סיבוכים".
