רבים מאיתנו חולמים על היום שבו יפרשו לגמלאות: רוצים לצאת לקרוז, להירשם חוג שתמיד התעניינו בו, לבצע פעילות התנדבותית משמעותית או סתם לשבת בבית קפה עם חברים ולהקדיש יותר זמן לספורט. אבל מתברר שלא כולם מחכים ליום שאחרי: יש אנשים שבוחרים להמשיך לעבוד גם בגיל מבוגר, לעיתים לא פחות קשה מאשר כשהיו צעירים.
קראו עוד:
לרגל חודש האזרח הוותיק, שמצוין באוקטובר, פנינו לארבעה אנשי מקצוע בתחום הבריאות שבחרו שלא לצאת לפנסיה, ושאלנו אותם מה מניע אותם להמשיך לקום כל בוקר ליום עבודה מלא, ואיך הם מתמודדים עם השינויים הרבים שחלו בתחום עיסוקם.
ד"ר ליליאן גלזר, רופאת נשים וילוד
קופת חולים מאוחדת, מחוז ירושלים
היא בת 82, רופאת נשים זה 60 שנה, ילידת אוקראינה. "אמי נפטרה כשהייתי בת שש, וכבר אז היה לי ברור שאהיה רופאה, ושהייעוד שלי בחיים הוא לעזור לאנשים ולהציל אותם", היא אומרת. "כשניסיתי להתקבל לבית ספר לרפואה, הייתי צעירה בשנה ולא עמדתי בתנאי הקבלה, אבל שינו לי את שנת הלידה כך שאחשב לבת 17, וכך התחלתי ללמוד. ב-1962 סיימתי לימודי רפואה עם רצון להתמחות ברפואת נשים, וזה מה שאני עושה עד היום".
היא עלתה לישראל לפני 49 שנים עם בעלה ושני ילדיהם, ומאז עבדה בתפקידים שונים בקופות החולים, בשערי צדק ובמשגב לדך. כיום היא רופאה מומחית בקופת חולים מאוחדת, מחוז ירושלים.
למה בחרת להמשיך לעבוד ולא לצאת לפנסיה?
"אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה וקשורה לפציינטיות שלי. כבר 40 שנה אני מנהלת את המרפאה במאה שערים, מכירה את הרבנים, יש לנו שפה משותפת, אני גם דוברת יידיש. אני מרגישה שזו שליחות לעזור לנשים החרדיות. יש לי מטופלות שטיפלתי בהן כשהיו בהיריון, והיום הן כבר סבתות. אני אפילו מוזמנת לחתונות של הילדים שלהן, ואין מרגש מזה".
את ממליצה לאנשים בגילך להמשיך לעבוד?
"אם אדם אוהב את מה שהוא עושה, ויכול פיזית ומנטלית לצאת לעבודה, גם אם חלקית, אני בהחלט ממליצה לו להמשיך. יש ימים שאני מגיעה הביתה בערב עייפה, אבל תמיד מרוצה. אני ממשיכה עד היום להשתתף בכנסים, להתעדכן, לשבת בוועדות: זה ממלא אותי. זה חלק מהשליחות שלי, מהזהות שלי, ואין לי רצון לוותר על זה. כל עוד המוח והגוף שלי עובדים, אמשיך לעבוד. אני מוצאת גם זמן לעצמי, הולכת להצגות, יוצאת לחופשות, כך שאני לא מרגישה שהעבודה גוזלת לי את הזמן הפרטי באופן מלא. זה שילוב מנצח מבחינתי".
"אני ממשיכה עד היום להשתתף בכנסים, להתעדכן, לשבת בוועדות: זה ממלא אותי. זה חלק מהשליחות שלי, מהזהות שלי, ואין לי רצון לוותר על זה"
איך המקצוע השתנה בעינייך?
"הדבר הכי בולט זה הטכנולוגיות. אני זכיתי לראות בשנות ה-70 את תחילתו של האולטרסאונד, שעשה מהפכה בתחום. אני לומדת הכול, לא מפספסת כנסים חשובים, וזה עוזר לי. מי שחושב שרופא מבוגר לא עומד בקצב הטכנולוגיות המשתנות, טועה".
סיפור אחד שנחרת בזיכרונך במהלך השנים?
"כשגרתי בשכונת גילה, הגיעה אליי אישה מאחת הכנסיות בירושלים וסיפרה לי על נזירה שבעבר ביצעתי לה גרידה. אותה אישה סיפרה לי שהנזירה מתה, ושכל החיים היא זכרה אותי והתפללה למעני. זה מאד ריגש אותי".
מה יהיה הדבר הראשון שתעשי כשתצאי לפנסיה?
"יש לי בבית הרבה מידע על החיים בגטו במלחמת העולם השנייה, ואני חולמת בעתיד להעביר את הידע הזה לדור הצעיר ואפילו לכתוב ספר".
4 צפייה בגלריה
נחמה פלהיימר. "בתחילת הדרך עשיתי גם טעויות, והיום אני יודעת יותר, מבינה יותר ועם הרבה יותר ביטחון"
נחמה פלהיימר, עובדת סוציאלית
נווה עמית, ירושלים
היא בת 75 ועוסקת בעבודה סוציאלית זה 27 שנים. "מאז שאני ילדה, יש לי רצון לעזור לאנשים", אומרת פלהיימר. "לאחר שהתחתנתי, נולדו לי שבעה ילדים, אז הלימודים התעכבו. לאחר כמה שנים התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בהיקף של חצי תוכנית. במהלך הלימודים נולדו לי עוד שני ילדים, ולבסוף סיימתי ב-1990. התפקיד הראשון שלי היה בבית חולים הרצוג. בדיור מוגן נווה עמית אני עובדת כבר 25 שנים".
למה בחרת להמשיך לעבוד ולא לצאת לפנסיה?
"יצאתי לפנסיה בגיל 68, אבל לאחר שנתיים ביקשו שאחזור. הרגשתי תחושת שליחות ונעניתי".
את ממליצה לאנשים בגילך להמשיך לעבוד?
"אין ספק שעבודה סוציאלית היא קשה מבחינה רגשית. צריך הרבה כוחות לכך. עם זאת, הסיפוק בכך שאני עוזרת לאנשים גם בגילי, הוא עצום. אני עובדת קצת יותר מחצי משרה ומשאירה גם זמן לעצמי".
"אם פעם כתבתנו הכול ביד, עכשיו ניתן לתעד במחשב, לעקוב ביתר קלות. יש יתרון גדול בכך שהדיירים ובני משפחתם יכולים לכתוב לי הודעה בוואטסאפ ולא לחכות למפגש הפיזי הבא. זה קשר נוח ויעיל יותר. אני לא מומחית גדולה בטכנולוגיה, אבל בהחלט מסתדרת"
מתי את מתכננת לפרוש?
"ייתכן שבעוד שנה. בכל זאת, אני צריכה לפנות מקום לצעירים".
מה בני המשפחה שלך אומרים על הבחירה שלך להמשיך לעבוד?
"בהתחלה הם הביעו דאגה ושאלו איך אסתדר, אבל כעת הם רואים שהכול בסדר ומשתדלים לא לבקש ממני דברים ולהעמיס עליי עוד עבודה. הם ילדים טובים שמבינים כמה זה חשוב לי, ומפרגנים לי".
אלו יתרונות יש לך על פני אנשי מקצוע צעירים, לדעתך?
"אין כמו ניסיון חיים שמשולב בניסיון מקצועי. בתחילת הדרך עשיתי גם טעויות, והיום אני יודעת יותר, מבינה יותר ועם הרבה יותר ביטחון".
איך המקצוע השתנה עם השנים בעינייך?
"כמו בכל מקצוע, הטכנולוגיה אפשרה שינויים. אם פעם כתבתנו הכול ביד, עכשיו ניתן לתעד במחשב, לעקוב ביתר קלות. יש יתרון גדול בכך שהדיירים ובני משפחתם יכולים לכתוב לי הודעה בוואטסאפ ולא לחכות למפגש הפיזי הבא. זה קשר יומיומי נוח ויעיל יותר. אני לא מומחית גדולה בטכנולוגיה, אבל בהחלט מסתדרת, וגם הנכדים עוזרים".
מה יהיה הדבר הראשון שתעשי כשתצאי לפנסיה?
"בתקופה שהייתי בפנסיה, התנדבתי ביד שרה ולקחתי קורסים. אני מאמינה שאמשיך בזה".
ד"ר יוסף בן-ארי, מנהל טיפול נמרץ ילדים
בית החולים לילדים רות רפפורט, חיפה
בן 69, 45 שנה במקצוע. "בחרתי להמשיך לעבוד כי אני אוהב מאוד את מה שאני עושה", הוא אומר. "אני גם משתדל לשבור את השגרה וליצור תחומי עניין סביב תפקידי המרכזי: לתת מניסיוני לקולגות צעירים, להכשיר מתמחים, להיות פעיל כיו"ר איגוד רופאי טיפול נמרץ ילדים. בני המשפחה שלי שמחים כשהם רואים שאני נהנה וממשיך ליצור, להוביל ולהתקדם".
אתה ממליץ לאנשים בגילך להמשיך לעבוד?
"רק אם הם נהנים ומרחיבים תחומי עניין".
מתי אתה מתכנן לפרוש?
"בגיל 70, אבל רק באופן חלקי".
איזה מסר תרצה להעביר לדור הצעיר?
"רפואה היא דרך חיים, ואני מציע להמשיך במקצוע רק אם נהנים, ויש הרגשה של הגשמה וסיפוק, אחרת עדיף לחפש מקצוע או דרך חיים אחרים. החיים קצרים, וחבל לבזבז אותם על תסכול ותחושת החמצה".
"כשהתחלתי לעסוק במקצוע, היחס לרופא היה של כבוד והערכה מקצועית. היום אנחנו נבחנים כמו אנשי מקצוע אחרים. הדבר הטוב הוא שזה נותן פרופורציות נכונות. החיסרון הוא שהיחס האישי והקרבה נעלמים"
איזה יתרונות יש לך על פני רופאים צעירים, לדעתך?
"ניסיון חיים, התובנה שכל דבר בעיתו, התובנה שנדרשות סבלנות ותעוזה על מנת להצליח, התובנה שאי אפשר לדעת הכול ולהצטיין בכל, ולכן יש להתרכז בחוזקות ולהעריך נכון את החולשות".
אתה מרגיש שינוי ביחס של מטופלים היום לעומת העבר?
"בהחלט. כשהתחלתי לעסוק במקצוע, היחס לרופא היה של כבוד והערכה מקצועית. היום אנחנו נבחנים כמו אנשי מקצוע אחרים. הדבר הטוב הוא שזה נותן פרופורציות נכונות. החיסרון הוא שהיחס האישי והקרבה נעלמים".
איך אתה מתמודד עם הטכנולוגיות החדשות?
"טוב מאוד. מאחר שחלקן התפתחו במקביל להתפתחותי המקצועית, אני מבין יותר את הקרביים שלהן, ואיך הן עובדות. הדור הצעיר רואה במחשב רק קופסה, ורובו לא מתעניין בתוכן אלא בתוצר שהיא נותנת. אין ספק שהטכנולוגיה הביאה לקדמה אך הרחיקה את הרופאים ממיטת החולה במידה מסוימת".
4 צפייה בגלריה
פרופ' חוליו ויינשטיין. "העבודה שלי היא גם תחביב עבורי. אני נהנה מכל רגע"
(באדיבות פרופסור ויינשטיין)
פרופ' חוליו ויינשטיין, רופא סוכרת
בית חולים וולפסון, חולון
בגיל 72 הוא עדיין משמש כמנהל היחידה למחקר בסוכרת וכיו"ר ועדת הלסינקי בוולפסון. "אני בכלל רציתי להיות וטרינר", אומר פרופ' ויינשטיין, "אבל אמי שכנעה אותי לטפל בבני אדם במקום בחיות. אני עם 40 שנות ותק, 40 שנה בוולפסון, מאז הסטאז' ועד היום".
למה בחרת לא לצאת לפנסיה?
"העבודה שלי היא גם תחביב עבורי. אני נהנה מכל רגע. זה נותן לי סיפוק, עניין, יכולת לתרום לשיפור בריאותם של מטופליי, וגם פרנסה טובה".
אתה ממליץ לאנשים בגילך להמשיך לעבוד?
"אני ממליץ למטופליי לא להפסיק בבת אחת: ניתן להפחית את הקצב, אבל להמשיך בעשייה. זה תורם לבריאות הגופנית והנפשית. אני מקווה להמשיך בעבודתי כל עוד יש לי יכולת לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. אני לא מתכנן פרישה. אשתי וילדיי מכבדים זאת".
איזה מסר תרצה להעביר לדור הצעיר?
"להאזין בשקט ובסבלנות לחולים שמספרים לך על מצוקתם".
איזה יתרונות יש לך על פני רופאים צעירים, לדעתך?
"ניסיון הוא אחד הכלים החיוניים והיעילים ביותר ברפואה. יש תחושה שגם לחולים המורכבים ביותר אדע לייעץ על הצד הטוב ביותר. תחושה זו, ובעוצמה שלה, לא הייתה קיימת אצלי עד לפני כעשור".
איך המקצוע השתנה עם השנים, בעיניך?
"הגישה לטיפול בסוכרת השתנתה. בניגוד לעבר, היום ניתן לנצח את הסוכרת - כלומר, לחיות איתה חיים ארוכים, באיכות חיים טובה".
איך אתה מתמודד עם הטכנולוגיות החדשות?
"זה לא קל, ומחייב השקעה. אני לא מהסס לפנות לסיוע בעניין זה, במידת הצורך".
