השנים האחרונות בחייו של אגם לב היו הכול חוץ ממשעממות. באופן מדויק יותר - מדובר היה ברכבת הרים עמוסה באירועים מטלטלים. אבל הוא שומר על החיוך באופטימיות ראויה להערכה. "התגייסתי ב-2016 לשירות סדיר כלוחם בחטיבת הנח"ל בגדוד 50", מספר לב בן ה-26. "בשנת 2017, בתקופה של ההכרזה על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, נפצעתי על ידי מחבל בפעילות מבצעית, במהומות במחנה הפליטים אל-ערוב. לאחר שהחלמתי חזרתי להיות לוחם, והשתחררתי אחרי שלוש שנים של שירות סדיר".
כמו כל צעיר ישראלי שמשתחרר מצה"ל, לב היה בפתחה של תקופה מרגשת בחייו, אך החיים המשיכו להוכיח שיש להם תוכניות משלהם. שלושה חודשים לאחר שחרורו, הוא אובחן כחולה בסרטן האשכים. בעוד המחשבה על ידיעה כל כך לא-פשוטה מעבירה ברוב האנשים תחושת פחד, הוא דווקא השתדל לקחת את הדברים בקלילות.
"בגלל שזה סרטן אשכים, אתה די יכול לזהות את זה לבד", הוא אומר. "לאחר שהרגשתי משהו חשוד, הלכתי לרופא והופניתי לצילום. מה שמצחיק הוא שבאופן חריג קיבלתי את תוצאות הבדיקה ישר לטלפון. עשיתי גוגל על מה שהיה כתוב שם וכך בעצם גיליתי שיש לי סרטן".
לא נשמע כמו דרך נעימה לקבל בשורה כזו.
"להרבה אנשים זה נשמע מזעזע ומפחיד, אבל אצלי זה לא היה ככה. זה היה יותר 'איזה קטע, מי היה מאמין'. ממש ככה".
אגם לב: "קיבלתי את הסרטן ממש בטוב. זה לא זכור לי בתור חוויה טראומטית ומפחידה. פשוט נכנסתי לזה בידיעה שאצא מזה, שאעשה את הטיפול ואשמור על מצב-רוח טוב. היו גם קשיים, אך לא נתתי להם להוריד אותי"
לב עבר ניתוח כריתת אשך, אך בנוסף נדרש לסדרת טיפולים אינטנסיביים. "לרוב, בסרטן מהסוג הזה, אחרי שעושים את הניתוח לא צריך לעשות עוד טיפולים, אך מצאו לי כמה גרורות שהתפשטו לבטן לאזור הלימפה", הוא מסביר. "הייתי צריך לעשות עוד ארבעה סטים של טיפולים, בסך הכול 28 טיפולים כימותרפיים. נשר לי כל השיער והיה נורא-נורא מצחיק".
מכל התחושות, דווקא "מצחיק"?
"לאבד את השיער היה קצת מבאס, כי אני מת על השיער שלי. הבלורית שלי היא קצת מקור הכוח שלי, אך מצד שני זה ממש מגניב לראות את עצמך קירח. זאת הזדמנות שאתה אומר לעצמך 'וואלה, זה מסקרן'.
"לאורך כל ההתמודדות הייתי בטוח שאצא מזה. לא היה לי רגע של נפילה לבאסה. זה קרה רק כשהיה לי מאוד לא נעים, הטיפולים האלה מאוד לא כיפיים. תמיד הייתי עם הראש למעלה, ברמה שאפילו בזמן שהייתי חולה ובמיטה ובקושי יכול ללכת או לדבר, התחלתי עם בת הזוג שלי. יצאנו אחר כך שנתיים".
לב לא נותן לדברים "שוליים" כמו סרטן למחוק לו את החיוך. על אף הקשיים, לאחר שבעה חודשים של טיפולים מרוכזים, הוא החלים לגמרי.
"באופן חריג קיבלתי את הסרטן ממש בטוב", הוא מספר. "זה לא זכור לי בתור חוויה טראומטית ומפחידה. פשוט נכנסתי לזה בידיעה שאצא מזה, שאעשה את הטיפול ואשמור על מצב-רוח טוב. היו גם קשיים, אך לא נתתי להם להוריד אותי. גם ברגעים קשים בזמן הטיפולים, אני זוכר שהיה יום שלקחתי את האחים הקטנים שלי לשוט ביאכטה במרינה כשאני עם בחילות מטורפות".
אמנם ההתמודדות עם המחלה הייתה יחסית קצרה, אך לב מספר כי גם ההתמודדות שלאחר ההחלמה חשובה לא פחות. במהלך תקופה זו התוודע לעמותת "גדולים מהחיים". שם גם קיבל את הכלים לשים הכל מאחור, ולהמשיך הלאה לפרק חדש בחיים.
"לאחר ההחלמה אתה בעצם מתחיל מחדש. אתה בלי כלום", הוא אומר. "דרך העמותה הכרתי עוד קבוצה של מחלימים, דרך תוכנית 'בוחרים בחיים'. לקחו אותי לפעילויות של מנטורינג שמאוד עזרו לי לעבד את החוויה, וסיימנו את הכול בשבוע בהולנד בהפלגה על ספינה. זה היה כמו ריטריט ארוך של שבוע. הרבה אנשים שואלים אותי אם הדבר הזה פגע לי בגבריות אבל אני מרגיש עם זה מצוין, גם מבחינת פוריות. העמותה עזרה לי לפתוח את הנושא ולדבר את זה ונראה לי שזה ממש חשוב. אני מדבר על זה חופשי, זה לא מביך אותי".
ולמרות כל זה, הוא לא ויתר גם על שירות מילואים. חצי שנה לאחר שהחלים, כבר התייצב בחזרה למילואים בגדוד 7007.
"כמי שנפצע בסדיר ומוכר במשרד הביטחון ובנוסף גם חלה בסרטן, אני פטור פעמיים משירות מילואים. כשהתקשרו לגייס אותי אמרתי להם כאינסטינקט שיש לי פטור ואז חצי שנייה אחרי שיניתי את דעתי והחלטתי שאני רוצה להגיע. מהר מאוד קודמתי להיות מפקד מחלקה ולאחר מכן סמל מחלקה. עשיתי את שלוש השנים האחרונות בתור לוחם, תפסתי קווים, כמעט 40 ימי מילואים בשנה. ואז בבוקר של 7 באוקטובר, ישר בבוקר עם החדשות, ארזתי תיק. אחה"צ כבר אמרו לנו לרדת לדרום".
במהלך החודש הראשון שקדם לכניסה הקרקעית, התאמן לב יחד עם הגדוד. "עשינו תרגילים, אימונים, המון הכשרה של הכוחות", הוא מספר. "ואז לפני כמה שבועות נכנסנו לעזה. הייתי עם הכוח שלי בצפון הרצועה, ושם הדברים התחילו להיות יותר מסוכנים. נהרגו לנו שני לוחמים. כאן כבר אמרו לי 'יאללה, צא מפה'. הייתי איתם כל הזמן הזה בפנים עד שכבר הדברים התחילו להיות רציניים. לאחר כמה קרבות מצאתי את עצמי בחוץ".
היו לבטים?
"כן, הרבה. היה לי מאוד קשה בגלל הדמות שלי במחלקה. כל הזמן אמרתי לעצמי שרולטה רוסית לא משחקים פעמיים, ואני כבר שיחקתי פעמיים - גם עם הפציעה בצבא וגם עם הסרטן, אבל בסוף כשהוציאו אותי הבנתי שהבאתי את מה שאני יכול והרבה מעבר. הגעתי ממש עד לקצה. אני כרגע בתהליך של השלמה עם זה. אני לא יכול להיות תמיד בחוד, אז פיניתי את דרכי".
ומה עכשיו?
"אני במעקב. כל שלושה חודשים אני צריך ללכת לעשות בדיקת דם. בדיקות הדם שאני עושה הן בדיקות אלפא/בטא, שאלה בדיקות היריון. זו ממש בדיחה שלי עם עצמי. בכל פעם שאני הולך לקופת החולים ומגיע לאחות - לראות את הפרצוף המבולבל שלה כשהיא רואה במחשב בדיקת היריון, ורואה אותי יושב מולה - זה מעולה".
"לא משנה, זו בטח דלקת ריאות"
סהר כליפה שירת חמש וחצי שנים בצה"ל. בתחילה כלוחם בפלס"ר 7, ולאחר שסיים קורס קצינים, כיהן במגוון תפקידים, כאשר בתפקידו האחרון היה סגן מפקד היחידה. שנה לאחר שהשתחרר משירות בדרגת סרן, החל לחוש כי בריאותו מידרדרת.
"הרגשתי נורא לא טוב", הוא מספר. "השתעלתי המון וירדתי במשקל. בדיוק באותה תקופה החלמתי מקורונה וחשבתי שזו הסיבה. לא התייחסתי לזה בכובד ראש. אף אדם לא הולך לתרחיש קיצון של סרטן".
אלא שהפעם החשש היה מוצדק. לאחר חודשיים, כאשר ראה כי אין שיפור ומצבו הבריאותי רק הולך ומחמיר, ניגש כליפה לעשות צילום ריאות. "ראו משהו לא תקין, אמרו לי 'טוב לא משנה, זו בטח דלקת ריאות, קח אנטיביוטיקה'".
אך כליפה היה משוכנע שמשהו היה לא בסדר. "התעקשתי עם רופאת המשפחה שלי והיא שלחה אותי לצילום CT. הצילום גילה גידול בסטרנום העליון של בית החזה, בגודל של שבע וחצי סנטימטר", הוא מגלה. "משם לקחו לי ביופסיה, וכך גיליתי שיש לי סרטן. לימפומה מסוג הודג'קינס. שבועיים אחרי כבר התחלתי טיפולים".
איך הגבת?
זה היה שוק מאוד גדול, בטח לאדם בגיל שלי. הייתי בן 24, ממש שבוע אחרי יום ההולדת שלי. זה היה הלם, אבל אני באמת אדם אופטימי מטבעי. היה ברור לי שאני אעבור את זה, שזה קטן עלי, עוד מכשול שאעבור בדרך".
סהר כליפה: "יש בדיחה בקרב החברים שלי, שמישהו חייב לי את שנות העשרים שלי בחזרה. השתחררתי, חליתי, ואחרי פחות משנה התחילה המלחמה. הרבה הומור שחור וציניות – זו הדרך הכי טובה להתמודד"
שבועיים לאחר מכן הוא כבר החל בסדרת טיפולים שנמשכה שמונה חודשים. "עשיתי כימותרפיה, לא הייתי צריך לעשות ניתוח או הקרנות, אבל אלה היו טיפולים לא פשוטים. לא כיף. זו הייתה תקופה מאוד מוזרה. צריך לעבור שינוי תפיסתי מאוד גדול, בעצם מצעיר פעיל שעושה הכל לבד, שדואג לעצמו, שעף על החיים, אתה הופך בעצם למטופל שלא יכול לעשות דברים לבד. אתה נורא חלש. צריך עזרה בהכל – בלהכין אוכל, להתלבש, לנקות את הבית. דברים בסיסיים. לי אישית זה היה מאוד קשה. מגיל מאוד צעיר אני עצמאי, זה משהו שמאוד חשוב לי. האתגר הכי גדול היה להפוך לסיעודי. ממש סיעודי".
לאחר שהבריא, החל בתוכנית "בוחרים בחיים" של עמותת "גדולים מהחיים". "אח של חייל שלי שגם חלה התקשר אליי והמליץ לי על התוכנית. בעצם כבר בשני הטיפולים האחרונים הייתי נקי וזה אפשר לי להשתתף", הוא אומר. "זו תוכנית שעוזרת לצעירים להמשיך בחיים, בעצם לחזור ממצב של מטופל סיעודי בכימותרפיה למצב של צעיר שרוצה לחיות. מעבר להכנה הנפשית, העבודה וההתמודדות, במסגרת התוכנית עצמה פוגשים חבר'ה צעירים שחוו חוויות כמו שלך. עושים כיף".
אלא שאז הגיע בוקר 7 באוקטובר. כמפקד צוות בחטיבת המילואים 205 של חיל השריון, כליפה לא חשב פעמיים. "אנחנו גרים בקיבוץ הגושרים על גבול לבנון. ישר הבנתי את הסיטואציה, ארזתי תיק ועליתי לבסיס. הבנתי די מהר מה הולך להיות בהמשך", הוא אומר. "עלינו לצפון מתוך הבנה שגם חיזבאללה רוצה להשתתף במלחמה. מאז אנחנו שם, עושים כל מיני פעילויות אל מול איומי הנ"ט של חיזבאללה".
על אף הקושי, בשבילו זו הייתה האופציה היחידה. שום דבר אחר לא בא בחשבון. "זה מה שגם הייתי מצפה מכל אדם אחר בסיטואציה הזו", הוא מדגיש. "האנשים שמסביבי, בעיקר אמא שלי ובת הזוג שלי אמרו לי 'מה יש לך. מה אתה צריך את זה?'. זה בעצם לצאת ממלחמה אחת וישר להיכנס לשנייה. יש בדיחה בקרב החברים שלי, שמישהו חייב לי את שנות העשרים שלי בחזרה. השתחררתי, חליתי, ואחרי פחות משנה התחילה המלחמה. הרבה הומור שחור וציניות – זו הדרך הכי טובה להתמודד".
כליפה עדיין משרת במילואים, והוא גם מתכנן להישאר שם ככל שיידרש. "הייעוד של היחידה הוא להוביל את חטיבות השריון בחטיבה. אנחנו לוחמי סיירת ברגל, כלומר הכוח הראשון של חטיבות השריון. אנחנו בעצם נכנסים ופותחים את השטח. מתחילת המלחמה בצפון אנחנו לוקחים חלק במאמץ ההגנה, בעזרת כל מיני פעולות יזומות שהן קצת יותר התקפיות.
"אחד היעדים שלנו זה איתור חוליות נ"ט של חיזבאללה. זה גבול שהוא על פניו שקט ואנו שומרים אותו על אש נמוכה. חיזבאללה בודק את הגבולות כל פעם שהוא יכול. עצם הנוכחות שלנו שם היא הסיבה שהוא לא עושה שום דבר, לא מתחיל מלחמה. אין ספק בכלל".
כעת, הוא ממשיך לצעוד עם הפנים קדימה, ומציין באופן ספציפי את הגאווה הגדולה שהוא חש למדינת ישראל. "אני חושב שכל מי הגיע למילואים, שזה בערך אחוז נכבד מהמדינה, רואה ומרגיש שאין כמונו כעם. אין משהו חזק יותר מלהגיע לשטחי כינוס ולראות את כל קשת האוכלוסייה, ולדעת שלא משנה מה קורה בצמרת הפוליטית או מה קרה במדינה לפני, כשצריך - כולם נכנסים מתחת לאלונקה. אני יודע שלי זה ממש העלה חיוך על הפנים למרות הכול".
