כל מי שנסע בכבישי העוטף בבוקר שישי האחרון לא יכול היה שלא להיתקל בשיירת הרוכבים הארוכה שנעה לה בטור ארוך על הכבישים. זה קרה במסגרת אירוע רכיבה ייחודי שנערך למען הזדהות עם החטופים, משפחותיהם ויישובי העוטף. במרחק של קילומטרים ספורים מעזה, הכבישים שרק לפני שנה ידעו כל כך הרבה פחד ואימה, נצבעו לרגע אחד בהמוני סרטים צהובים. בסיום המסע הגיעה חבורת הרוכבים למתחם פסטיבל נובה, שבו שמעו את עדותה של ענבל ז'ורנו, אמה של קארין ז"ל, שסיפרה על 11 ימי הסיוט שבהם חיכתה לבשורה המרה.
שישי, השעה 10:00 בבוקר. קשה לא לחשוב על מה שהתרחש כאן באותה השעה לפני כמעט שנה. שמש של ספטמבר מאירה במלוא עוצמתה את מצבות הזיכרון ועליהן פנים של צעירים וצעירות יפים ומחייכים שנקטפו טרם זמנם. לאחר סיור קצר עולים לשאת דברים הוריה של קארין ז'ורנו, שנרצחה במסיבה. "פה, במקום שאתם עומדים, היה שטח הריקודים של המסיבה", אומרת ענבל, אמה של קארין. "אם תסתכלו לכיוון ההפוך תבחינו בשטח החנייה של הרכבים. לכל נרצח - קק"ל שתלו שם עץ. ואיך אני אומרת? כשילדתי את קארין קיבלתי תעודה על זה ששתלו עץ לכבודה. כעת קיבלתי תעודה נוספת ששתלו עץ על הירצחה".
קארין נרצחה ב"אמבולנס המוות". אמה מובילה אותנו לנקודה שבה עמד האמבולנס שגבה את חייהם של 18 מהמבלים במסיבה. "פה קארין חייכה את החיוך האחרון ונשמה את נשמתה האחרונה. בדיוק פה", היא אומרת: "תראו את העץ ששרוף כולו", ומצביעה על חלקים שונים של האמבולנס שהצליחו לשמר ולהביא בחזרה לכאן: "הנה הרדיאטור והאינפוזיה. רצינו להביא לפה את האמבולנס כולו אך הוא מתפורר ולא אישרו לנו", הסבירה.
"האמבולנס עמד פה כחלק מהאבטחה של אתר הנובה", ממשיכה ענבל בסיפורה, "ברגע שהמבלים ניסו לברוח חלקם הגיעו לכאן כי הרגישו שפה זה המקום הבטוח, ניסו להסתתר בתוך האמבולנס או מתחתיו. בשעה 09:23 שוגר טיל RPG לכיוון האמבולנס, השמיד ושרף אותו לגמרי, דבר שלא השאיר סיכוי ליושביו. מתוך 20 מבלים 18 נרצחו". היא מקריאה את 18 שמות הנרצחים ומציינת "כמו שאתם יכולים לראות לא נשאר מהאמבולנס כלום. גם מהילדים שלנו לא נשאר הרבה".
ואז היא מתפנה לספר על בתה: "קארין הייתה הילדה הקטנה שלי", היא אומרת בעצב, "היא הייתה ילדה מאוד שמחה. לכל מקום שהייתה נכנסת הייתה מאירה בנוכחות שלה. זמן מה לפני המסיבה היא שברה את הרגל. אני זוכרת את היום שנסעתי איתה להביא לה קביים וכיסא גלגלים. כל היום ביליתי איתה, הייתי משלמת לחזור ליום הזה. ברגע שהיא שברה את הרגל היא מכרה את הכרטיס לנובה, אך שלושה ימים לפני החברים שכנעו אותה לקנות שוב את הכרטיס. הם אמרו: 'בלי קארין זו לא אותה מסיבה'. קארין התלבטה".
באותו רגע ענבל מוציאה את הטלפון ומשמיעה לנוכחים את ההודעה הקולית ששלחה לה בתה, שבה היא מבקשת ממנה סליחה על החלטתה ללכת בכל זאת למסיבה: "אמא אני מצטערת אבל זה לא מרד. אני פשוט מרגישה פספוס ושכל כך אתבאס על זה", נשמע קולה של קארין וליבם של כל הנוכחים נסדק. "תחשבי מתי דיברתי איתך על המסיבה הזאת. ידעתי שכולם הולכים. אני יודעת שאני אשב בבית ואבכה ואתמרמר על החיים שלי".
ענבל ז'ורנו שחזרה: "ב-08:40 קארין שלחה הודעה בווטסאפ המשפחתי שבה כתבה 'אם אני לא חוזרת הביתה תדעו שאני אוהבת אתכם'. היא התקשרה ואמרה 'אמא יורים עלינו, אני מתה מפחד, תצילי אותי'"
ענבל המשיכה: "ב-7 באוקטובר בשעה 06:30 בבוקר התעוררנו לטילים. התקשרתי לקארין והיא אמרה לי שהם מתקפלים והם בדרך הביתה. היינו רגועים. ב-08:40 קארין שלחה הודעה בווטסאפ המשפחתי שבה כתבה 'אם אני לא חוזרת הביתה תדעו שאני אוהבת אתכם'. היא התקשרה ואמרה 'אמא יורים עלינו, אני מתה מפחד, תצילי אותי'. 'תגידי לאבא שאם אני חוזרת הביתה והוא כועס עלי אני בורחת מהבית'. היה לה חשוב להגיד את זה בגלל שכל כך לא רצינו שהיא תלך למסיבה".
"השיחה התנתקה. ניסיתי להתקשר אליה והיא לא ענתה. בשעה 10:25 ידיד שלה שלח לי הודעה שהוא לא יודע איפה קארין. ברגע הזה בתור אמא ידעתי שקארין לא בין החיים. ישבנו בבית במשך 11 ימים של סיוט. אחרי 11 ימים הגיעה הדפיקה בדלת. הודיעו לנו את הנורא מכול, שזיהו DNA של קארין. בתור אמא אמרתי שאני לא קוברת את הבת שלי עד שאני מזהה אותה. הרב של חברת קדישא אמר לי 'אני מצטער, מקארין נשארו שלוש שיניים'. זה מה שקברנו ממנה. היא הגיעה לפה עם שמונה חברים וכולם חזרו הביתה. מאותו רגע אני עובדת בלהנציח את קארין שלי. אני אומרת שכל עוד מדברים עליה קארין חיה".
האירוע בעוטף עזה התקיים ביוזמת קבוצת הרכיבה "כן ולא" של המרכז הישראלי לכלבי נחיה, ושאול לוי, סבה של התצפיתנית נעמה לוי וטריאתלט ותיק, ובו השתתפו קבוצות פראסייקלינג שונות ברחבי הארץ. באופן סמלי למדי אך לא מכוון, התכנסו בשעה 06:30 בבוקר עשרות רוכבים בחניון רעים הסמוך למתחם מסיבת הנובה לפתיחתו של האירוע, פורקים מרכביהם אופני שטח, כביש או טנדם (לשני רוכבים), עונדים סרטים צהובים ומתכוננים לרכיבה הגדולה, מעת לעת נשמעים הדי פיצוצים מרצועת עזה השכנה, שמזכירים את המלחמה שעוד נמשכת - כמעט שנה אחרי.
עם הישמע האות הם יצאו לדרך. התחנה הראשונה: כפר עזה. הם חולפים על פני מיגוניות המוות בצדי הדרך בדרכם, עדות אילמת לזוועות שהתרחשו כאן. לאחר כמה קילומטרים של רכיבה הם מגיעים לכניסה לקיבוץ, שם מקבל אותם גיורא אלמוג, מוותיקי הקיבוץ, שב-7 באוקטובר בתו חן גולדשטיין-אלמוג נחטפה לעזה עם שלוש בנותיה, לאחר שחתנו נדב ונכדתו ים נרצחו.
"פה נמצאת כפר עזה, וממרחק של 1200 מטר מאיתנו נמצאת שג'עייה", הוא מצביע אל האופק. "המשפחה שלנו גם נרצחה בכפר עזה וגם הובלה לשבי. נדב החתן שלי והבת שלו ים נרצחו בביתם, וחן הבת שלי וילדיה עברו מעל גופתו לפני שיצאו לשבי. הילדים לא הספיקו לראות שאחותם הגדולה לא בין החיים, אבל את המידע הזה הם קיבלו מאמא שלהם בדרך לעזה. לקחו אותם מרחק של בין 7-5 דקות נסיעה, עם האוטו של חן, שזה האבסורד של האבסורד", הוא משחזר, "סובבו אותנו בכחש: חמאס את המדינה, המדינה את הצבא והצבא אותנו. אפשר להסכים או לא, אך אלה חלק מהדברים שאנחנו חווינו כאן".
גיורא אלמוג, שבתו חן נחטפה עם ילדיה לעזה, וחתנו ונכדתו נרצחו: "חן והילדים היו 51 ימים בשבי וחזרו בפעימה השלישית. היא צריכה להתמודד עם העולם החדש שבו נדב וים אינם. עד היום היא אומרת שאין החלטה בחיים שהיא החליטה לבד. עכשיו הכול נח על ראשה. אין שום רובריקה בביטוח לאומי שמתארת אם שכולה, אישה אלמנה, חטופה ואמא לחטופים שגם אין לה בית. אלה סטטוסים שכרגע היא נושאת כדי להמשיך ולקיים את העולם החדש שלה"
אלמוג הוסיף: "חן והילדים היו 51 ימים בשבי וחזרו בפעימה השלישית. היא צריכה להתמודד עם העולם החדש שבו נדב וים אינם, ולהיפרד מהעולם הישן שנדב וים היו בו. חן ונדב היו ביחד מגיל 15, 34 שנים. עד היום היא אומרת שאין החלטה בחיים שהיא החליטה לבד. עכשיו הכול נח על ראשה. אין שום רובריקה בביטוח לאומי שמתארת אם שכולה, אישה אלמנה, חטופה ואמא לחטופים שגם אין לה בית. אלה סטטוסים שכרגע היא נושאת כדי להמשיך ולקיים את העולם החדש שלה".
בעניין החטופים אמר אלמוג, כי "64 מחברי קיבוץ כפר עזה נרצחו, 19 נלקחו בשבי, חלק מהם שבו. היום יש חמישה בשבי: התאומים גלי וזיו ברמן, אמילי דמארי, דורון שטיינברכר וקית' סגל. במשך רוב שנותיי הייתי גנן בגן ילדים וארבעה מהחטופים היו אצלי בגן: אלון שמריז שנהרג על ידי כוחותינו, גלי וזיו ואמילי דמארי. הבת שלי היא האחרונה שנפגשה עם אמילי, גלי וקית', ומאז אין שום מידע עליהם".
אלמוג מסיים את דבריו ומשם ממשיכה הקבוצה ברכיבה לקיבוץ בארי. עם הגעתם סמוך לכניסה לקיבוץ מקבל את פניהם לוטן פיניאן, חבר הקיבוץ שחמו וחמותו אמיר ומתי וייס נרצחו ב-7 באוקטובר. פיניאן פותח בסיפורו, וקהל הרוכבים נאלם דום ומקשיב בעניין. באומץ ואפילו מעט הומור הוא מתאר את הדברים הבלתי נתפסים שעברו על משפחתו באותו יום ארור.
"26 בתים בשכונת הזיתים בבארי ו-25 נרצחים, שניים מתוכם היו מתי ואמיר", הוא מספר. "לי ולאשתי מיכל יש שלושה ילדים. ב-7 באוקטובר התעוררנו ב-06:30 בבוקר להתקפת טילים יוצאת דופן. מה זה יוצאת דופן? 20 שנה זורקים עליך טילים אבל אתה מסתגל, מתרגל. זה מה שחשבנו באותה שבת. קצת לפני 06:50 אנשים כתבו בווטסאפ הקיבוצי שיש מחבלים בקיבוץ. כל העת היינו בקשר עם מתי. באזור 09:30 היא דיווחה שיש מחבלים בבית, אמרה שהם יורים על דלת הממ"ד, שאמיר נפצע וגם היא. ב-10:04 הם ביקשו עזרה, וזהו. מ-10:05 עד 23:30 בלילה, הזמן שבו חולצנו, אנחנו מבינים שאין כבר סבא וסבתא".
"זה חורבן הבית הציוני הראשון"
פיניאן מתאר את מאורעות אותו לילה, בשעה שבה חולצו הוא, אשתו ושלושת ילדיהם מהממ"ד. "כשהגענו לנקודת הכינוס ממש פה", הוא אומר ומצביע על נקודה בסמוך לקהל הרוכבים, "יצא מכאן מחבל והחל לירות. שכבנו על הילדים בזמן שצה"ל מנהל איתו לחימה. עלינו על רכב ספארי, שבדיעבד שימש להוצאת פצועים שהיה כולו כתמי דם, הגענו לנתיבות וראינו את הזוועה: אבא בלי ילדים, אישה בלי בעל, זוג גרוש – האמא באה לאבא ושואלת איפה הילדים והוא מסתובב והולך בלי תשובות. זה לא יוצא לנו מהראש.
"ב-06:30 בבוקר (שלמחרת הטבח) הגענו למלון בים המלח. העובדים של המלון הכינו ערימה של שוקולדים. הילדים בחרו לקחת איתם שתי קופסאות טונה ושתי קופסאות תירס והעלו לחדר. היינו 18 שעות וחצי בלי אוכל, מים או שירותים. שאלנו אותם למה הם צריכים את זה עכשיו והם ענו 'אבא אתה יכול להבטיח שהם לא יבואו לפה? לפחות יהיה לנו אוכל'. הבן הקטן שלי ביקש שאשמור על הדלת. במשך שלושה ימים הוא המשיך לדבר בלחש כי לכל אורך היום הזה לחשנו להם כדי שהמחבלים לא ישמעו".
לוטן פיניאן, תושב בארי שחמו וחמותו נרצחו: "אנחנו עכשיו במלחמת התשה. הדבר שהכי מבאס אותי שזו מציאות של ילדים שיגדלו לתוך זה. מצד אחד יש תקווה עם אנשים כמוכם, אך מצד שני יש ייאוש עם אלה שצועקים לנו מעבר לגדר בכרמי גת 'אתם רק אורחים פה'. בסוף אנחנו ניאחז באנשים הטובים סביבנו, אך אם לא נעשה את האפקט שאנחנו צריכים לעשות, נישאר עם יהודה ליהודים וישראל לישראלים"
על המצב הנוכחי של המפונים הוסיף פיניאן, כי "בקיבוץ בארי 101 נרצחים ו-11 חטופים, מתוכם אנחנו יודעים שחמישה לא בחיים. 200-180 בתים הרוסים לחלוטין. קיבוץ של אלף אנשים כרגע מפוזר בכל הארץ. מתי נחזור לכאן - אף אחד לא יודע. לי כבר לא יהיה בית בבארי. בשביל מיכל, אשתי, זה בית קברות, ובשבילי לא משחקים עם מזל פעמיים.
"אנחנו לא ידענו מה זה קורונה. היינו יוצאים מהשער הצדדי, נוסעים באופניים לנחל הבשור, קוטפים עלי קמומיל וחוזרים. אני לא רוצה לחיות בפחד במציאות שכזאת. אני רוצה להאמין שבסוף יהיה אפקט למה שכולם עושים שיש לו תכלית אחת – ריסטרט. מה שקרה ב-7 באוקטובר הוא חורבן הבית הציוני הראשון. אני מוכן לחתום על זה שנעמוד כאן עוד שנה באותה סיטואציה עם אותה ממשלה.
"אנחנו עכשיו במלחמת התשה. הדבר שהכי מבאס אותי שזו מציאות של ילדים שיגדלו לתוך זה. מצד אחד יש תקווה עם אנשים כמוכם, אך מצד שני יש ייאוש עם אלה שצועקים לנו מעבר לגדר בכרמי גת 'אתם רק אורחים פה'. בסוף אנחנו ניאחז באנשים הטובים סביבנו, אך אם לא נעשה את האפקט שאנחנו צריכים לעשות, נישאר עם יהודה ליהודים וישראל לישראלים".
מבארי עשתה הקבוצה את דרכה כאמור לתחנה האחרונה: מתחם מסיבת נובה ברעים. אחרי עדותה של ענבל ז'ורנו על בתה ז"ל מגיע תורו של שאול לוי, סבה של נעמה לוי, לשאת דברי סיום. "ב-7 באוקטובר בשעה 11:00 בצהריים זיהינו את נעמה בסרטון של חמאס כאשר מוציאים אותה מהג'יפ הצה"לי בעזה, מושכים אותה בשיער ומעבירים אותה לחלק הקדמי. אי אפשר היה לטעות, אך אנחנו ידענו שהיא נמצאת על הרגליים ואמנם מוכתמת בדם – אך היא חיה. נעמה חיה ואנחנו יודעים שהיא תחזור", אמר, והתפנה להודות לרוכבים שהגיעו להביע הזדהות עם מאבקו:
"אני רוצה להגיד לכם שמה שנעשה פה היום הוא בזכותכם. אני טריאתלט וגם נעמה הייתה טריאתלטית. החלק שבו אני הכי מרגיש משפחה הוא עם אותם אנשים שרכבו איתנו היום. רכבתי במאסף ויכולתי להשקיף על הטור הצבעוני שעשה את הדרך מכאן דרומה, צפונה ובחזרה. הסיפור של נעמה נמצא על חזי יום-יום ואנחנו כמשפחה נמצאים כבר במידה רבה על הקצה. עלינו לא לשכוח, לא לשקוט ולהילחם על כך שהחטופים והחטופות יחזרו הביתה. עד אז לא נוכל להסיר את העננה השחורה שנמצאת מעל ראשנו. וכמו שכתוב על הכרזות שהתנוססו על האופניים היום – 'אנחנו לא שווים עד שהם לא שבים'".
