סיפוריהם של הרופאים המרדימים
(כתבתה של טלי שימשוביץ, צילום: ירון שרון)
בחלוק לבן וחומרי הרדמה במרכז החזית: במלחמה בקורונה משתתפים רופאים רבים, אבל אלה שנמצאים ממש בליבו של שדה הקרב הם הרופאים המרדימים, שממלאים את אחד התפקידים הקשים ביותר - טיפול בחולים שמצבם קריטי, חולים שלא יחיו בלי טיפול צמוד שלהם.
קראו עוד:
פגשנו שלושה רופאים ממערך ההרדמה והטיפול הנמרץ של בית החולים איכילוב בתל אביב: הרופאים הבכירים ד"ר אור גורן וד"ר שחר שלו והמתמחה ד"ר רעות שוורץ. הם סיפרו לנו על מהות התפקיד, שבדרך כלל נמצא בצללים; הם גם סיפרו איך מרגישים כשצריך לבשר למטופל שעוד רגע הוא יעצום את עיניו, ולא בטוח שיפקח אותן שוב.
4 צפייה בגלריה
"כל פעולה שדורשת הרדמה, טשטוש או משהו שנוגד כאב - זה משהו שאנחנו מבצעים": מרדימים חולה באיכילוב
(צילום: ירון שרון)
ד"ר שוורץ: "לרופא מרדים יש כמה תפקידים: כל פעולה שדורשת הרדמה, טשטוש או משהו שנוגד כאב - זה משהו שאנחנו מבצעים".
ד"ר גורן: "אני יכול למצוא את עצמי מרדים פג, גבר בן 90 או אישה בהיריון. אנחנו גם נמצאים במחלקות הטיפול הנמרץ, שם נמצאים החולים הכי קשים".
ד"ר שוורץ: "חולי הקורונה הקשים בעצם סובלים מדלקת ריאות קשה. באיזשהו שלב החולה מתקשה לנשום וצריך המון חמצן. מכיוון שהריאות והלב קשורים, כשיש סבל גדול בריאות, זה מיד משפיע על הלב".
"היה איש צעיר שרצה לדבר עם הילדים שלו לפני ההרדמה. זה היה אמצע הלילה, אבל הוא התקשר לאשתו, והם העירו את הילדים, ואחר כך הוא לא היה מסוגל לסגור את הטלפון. אמרתי לו, 'אין בעיה, תמשיך לדבר איתם ותירדם תוך כדי השיחה'. ככה הוא נרדם"
ד"ר גורן: "ההנשמה ואיזון לחצי הדם הם תחומי המומחיות העיקריים שלנו, ולכן עיקר הנטל של הטיפול בחולי הקורונה הקשים מונח על כתפינו".
ד"ר שלו: "רוב האנשים לא מרוצים מזה שתוקעים להם צינור הנשמה בפה. לכן, גם כדי למנוע סבל וגם כדי שניתן יהיה להנשים את החולה ולסנכרן אותו עם מכונת הנשמה, חייבים לספק לו רמה כזו או אחרת של טשטוש. זו פעולה שצריך לבצע בצורה מאוד מהירה ונכונה. אם היא מתעכבת, או אם זה מתבצע בצורה לא מדויקת, החולה עלול למות".
4 צפייה בגלריה
"אם הפעולה מתעכבת או מתבצעת בצורה לא מדויקת, החולה עלול למות": ד"ר שחר שלו
(צילום: ירון שרון)
ההחלטה להרדים מטופל היא קשה ביותר ומתקבלת בהתייעצות של רופאי היחידה לטיפול נמרץ והרופאים המרדימים יחד עם החולים ובני משפחתם.
ד"ר גורן: "אנחנו נקראים לראות מישהו במצב קשה, ולפעמים לוקח לנו רבע שעה להסביר לו מה אנחנו הולכים לעשות. אנחנו מפילים על אדם בבת אחת את ההבנה שהוא הולך להיות מונשם לתקופה ארוכה, ואולי גם להתחבר לאקמו".
ד"ר שלו: "אלו שיחות שניהלתי לא מעט, והן קשות, קורעות לב. אתה מדבר עם בן אדם שאתה יודע לקראת מה הוא הולך. יש כאלה ששואלים בצורה מפורשת אם הם ימותו".
"גם טרום עידן החיסונים, כשמאוד פחדנו, תמיד חיבקתי את החולים ולחצתי להם את היד. זה הרי רגע מאוד מפחיד. אני חושב מה עובר על אדם שאמור להיות מונשם, וכל מה שהוא רואה סביבו זה אנשים במיגון מלא, והוא רואה רק את העיניים שלהם"
ד"ר שוורץ: "יש אנשים שאומרים שהם לא מעוניינים בהארכת החיים. אלה בדרך כלל אנשים מבוגרים, ואנחנו מכבדים את זה. יש לנו דרכים לאפשר להם ללכת לעולמם בלי סבל וכאב. יש אנשים שנמצאים במצוקה מאוד גדולה: הם מאוד מפחדים, לא יודעים אם הם יתעוררו, ומתי.
"היה איש צעיר, בן 31, שרצה לדבר עם הילדים שלו לפני ההרדמה. זה היה אמצע הלילה, אבל הוא התקשר לאשתו, והם העירו את הילדים, ואחר כך הוא לא היה מסוגל לסגור את הטלפון. אמרתי לו, 'אין בעיה, תמשיך לדבר איתם ותירדם תוך כדי השיחה. תשמע את הקולות שלהם ברקע'. וככה הוא נרדם, כשהוא שומע את הקולות של הילדים ושל אשתו".
4 צפייה בגלריה
"יש לנו דרכים לאפשר לאנשים ללכת לעולמם בלי סבל וכאב": ד"ר רעות שוורץ
(צילום: ירון שרון)
אז בעצם, הפנים האחרונות שהחולה רואה לפני שהוא נרדם, הם שלכם.
ד"ר שוורץ: "כן. והיו אנשים שהייתי האדם האחרון שהם ראו לפני המוות".
ד"ר גורן: "זה רגע קדוש מבחינתי. אני האדם האחרון שהם מדברים איתו. גם טרום עידן החיסונים, כשמאוד פחדנו, תמיד חיבקתי את החולים ולחצתי להם את היד. זה הרי רגע מאוד מפחיד. אני חושב מה עובר על אדם שאמור להיות מונשם, וכל מה שהוא רואה סביבו זה אנשים במיגון מלא, והוא רואה רק את העיניים שלהם. המגע האנושי הוא קריטי ברגע הזה".
ד"ר שוורץ: "היה לי מטופל דתי, שהורדם בשבת. הוא לא היה יכול לדבר עם המשפחה שלו, אז הוא ביקש ממני למסור להם הודעה. ההודעה הזאת הייתה הדבר האחרון שהם שמעו ממנו".
ד"ר שלו: "הכי קשה זה לשמוע על חולה שנפטר. אני זוכר שקפץ לי בעין חולה מבוגר, שלא הייתי צריך לטפל בו, לא הייתי קשור אליו בכלל, אבל ראיתי שהוא מאוד סובל, אז התבוננתי בו. אחרי כמה שעות ראיתי שהוא מכוסה בשמיכה. הוא נפטר. אני אפילו לא יודע איך קוראים לו, אבל זה עשה לי ממש רע".
זה תפקיד מאוד קשה מבחינה נפשית ורגשית. איך מתמודדים עם זה?
ד"ר גורן: "כולנו משלמים מחיר מסוים. שום דבר לא עובר בלי שאנחנו לוקחים אותו הביתה איתנו. אני מקבל המון טלפונים מחברים ומאנשים שעובדים איתי שאומרים, 'תקשיב, זה קשה מאוד'. חלק פונים לטיפולים פסיכולוגיים".
ד"ר שלו: "משתדלים להגיע הביתה, לפשוט את המדים, להתקלח ולשכוח מהכול. אנחנו גם משתמשים בהומור שחור, משתפים אחד את השני בחוויות. אחד הדברים שאנחנו הכי אוהבים זה לקבל תמונות של חולה אחרי שהוא משתחרר, לראות את הבן אדם הולך, מדבר. לפעמים הם גם מגיעים להגיד לנו תודה".
ד"ר שוורץ: "היה לנו חולה, איש מאוד נחמד מבני ברק, שאושפז בגל הראשון, ולקראת ראש השנה הוא שלח לנו תמונות שלו תוקע בשופר. הוא הורדם, הונשם, הריאות שלו היו במצב קשה. כדי לתקוע בשופר, הוא צריך לקחת נשימה עמוקה. כשראינו שהוא עושה את זה, מאוד התרגשנו. הבנו שהוא ממש חזר לעצמו".
