כאשר בתי הייתה קטנה היא נהגה לרחוץ ידיים פעמים רבות, ואנו עקצנו אותה בחיבה ואמרנו שהיא "קצת OCD". בהמשך, כאשר החלה לספר שיש לה "מחשבות רעות", הנחתי שמדובר בדמיון אופייני של ילד. אמרתי לה שלכולנו יש מחשבות כאלה, ושאם נתעלם מהן הן יעברו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל שלה לא עברו, ועד גיל 21 הן כבר יצאו מכלל שליטה ואיבדו קשר עם המציאות. היא אובחנה עם הפרעה טורדנית כפייתית, ואני הבנתי שבתסמונת הזו אין "קצת".
הפרעת OCD היא מורכבת ולא תמיד מאובחנת נכון. בנוסף, גם אפשרויות הטיפול בה מוגבלות. אלא שבשנים האחרונות יש סוף-סוף התחלה של הבנת מנגנוני המוח והגוף המניעים אותה. התמונה שנחשפת מרובת היבטים, וכוללת גנטיקה, רשתות עצביות שונות, את מערכת החיסון ואפילו את חיידקי המעיים שלנו. בזכות ההבנה הגוברת נפתחות אפשרויות חדשות להתמודדות עם הפרעה שהיא משבשת חיים.
ההערכה היא שבין 1% ל-3% מאוכלוסיית העולם לוקים ב-OCD, שלרוב מתחילה בגיל ההתבגרות או בשנות הבגרות המוקדמות. כפי שהשם מרמז, ההפרעה מאופיינת באובססיות (מחשבות טורדניות) ובכפייתיות (הרגלים שאי אפשר להפסיק). "המחשבות הכפייתיות משתלטות על הקשב שלנו והופכות להרגל כפייתי", מסבירה ברברה סקיאן מאוניברסיטת קיימברידג'.
עד כה, ההסבר המקובל להפרעה הכפייתית הוא שמחשבות טורדניות מביאות לטקסים כפייתיים, הנעשים כדי לשלוט בחרדה או כדי להפחית אותה. ההשערה החלופית הופכת את הסדר: המחשבות הטורדניות מתעוררות בדיעבד, כרציונליזציה להתנהגות הכפייתית
המחשבות הטורדניות הן רעיונות, דימויים ודחפים לא רצויים, המשתלטים על המחשבות ללא יכולת להדוף אותם. בדרך כלל המחשבות יתמקדו בסכנה או בפגיעה, כמו פחד מוגזם מזיהום, דאגה קיצונית לסדר וסימטריה או חרדה מפני פגיעה ביקרים לנו.
ההתנהגות הכפייתית יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: רחצה מוגזמת, בדיקת מנעולים או התנהגויות המבוססות על אמונות טפלות, כמו נגיעה בחפץ מסוים מספר קבוע של פעמים כדי למנוע התרחשות רעה. "התסמינים אינם נעימים ומקשים מאוד על החיים", אומר טרוור רובינס, גם הוא מאוניברסיטת קיימברידג'.
יכולתי לראות זאת בעצמי על בתי, שהחשיבה המעגלית שלה הביאה אותה לשטיפות ידיים חוזרות. אלא שהמחשבות הטורדניות לא חולפות ממים וסבון ולא נרגעות מהידיעה שזו רק מחשבה.
אחד הקשיים בהבנה שלנו את הפרעת ה-OCD הוא שמחשבות טורדניות ופעולות כפייתיות הן במידה מסוימת חלק מחיי היומיום של כולנו. לכולנו קרה שחזרנו כדי לבדוק שאכן נעלנו את דלת הכניסה, או שלא הצלחתנו להפסיק לחשוב על אירוע מלחיץ המחכה לנו בשבוע הבא. ואכן, תסמינים רבים של OCD הם עיוות של התנהגויות שימושיות או של מנגנוני הגנה שנועדו לשמור עלינו, כמו להתרחק ממגע עם זיהום או לוודא שהאש אכן כובתה.
אולם כאשר מחשבות טורדניות הופכות תכופות או אינטנסיביות, או כאשר טקסים כפייתיים תופסים מקום כה רב עד שהם מפריעים לתפקוד היומיומי, יש מקום לאבחן את הפרט עם הפרעה טורדנית-כפייתית. לדברי רובינס, במקרים החמורים הלוקים בה כבר לא יכולים לצאת מהבית, מכיוון שהם מבצעים את הטקסים שלהם במשך 12 שעות ביום.
נכון להיום, הטיפול הראשון המוצע ל-OCD הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) ייעודי, שנקרא "חשיפה ומניעת תגובה". במהלך הטיפול, הפרט נחשף בהדרגה למצבים המעוררים בו את החרדה ולומד דרכים להתמודד עם תחושת המצוקה. ניתן להשתמש גם בתרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI), ומשמשות בדרך כלל לטיפול בדיכאון וחרדה. אולם כשליש מהאנשים הלוקים ב-OCD אינם מגיבים לתרופות אלה, כך שהחיפוש אחר חלופות נמשך.
אחד מכיווני המחקר שאימצו חוקרים מאז שנות ה-90 הוא לנסות להבין את מנגנוני המוח שמעוררים OCD, ואכן, התמונה של מעגלי המוח שמאחורי התסמונת הולכת ומתבהרת. כיוון מחקרי זה מתמקד ברשתות נוירונים מסוימות, העוזרות לתעדף מידע ולהחליט לפי איזו פקודה נפעל. "לולאות סטריאטליות קדמיות" הן רשתות נוירונים המחברות את החלק הקדמי בקליפה המוח החיצונית עם אזור פנימי במוח הנקרא סטריאטום (ראו "רשתות המוח ב-OCD"). אחת הלולאות הללו נקשרת להתנהגות מוכוונת-מטרה, כלומר התנהגות שבה אנו שוקלים במודע מידע ומחליטים אילו פעולות נבצע כדי להשיג מטרה מסוימת. לולאה נוספת מעורבת במערכת ההרגלים שלנו, ומאפשרת לנו לבצע פעולות באופן אוטומטי. בין שתי המערכות הללו מתקיימים יחסי גומלין קבועים, כאשר הרשת מוכוונת המטרה מסוגלת לעכב את פעילות רשת ההרגלים.
לפי נעמי פיינברג מאוניברסיטת הרטפורדשייר שבבריטניה, במצב של OCD שתי המערכות עלולות להיפגע, שכן "הבקרה המעכבת לקויה". ידוע למשל כי מצבים של תת-קישוריות ברשת מוכוונת המטרה או קישוריות-יתר ברשת ההרגלים נקשרים לתסמיני OCD חזקים יותר.
לולאה שלישית פועלת כמעגל בקרה המתווך בין המערכת מוכוונת המטרה למערכת ההרגלים, וקובעת מי מהן תשלוט. "תפקידה העיקרי הוא לאפשר מעבר גמיש בין המערכת מוכוונת המטרה למערכת ההרגלים", אומר רובינס. "אם הלולאה הזו פגועה, ונראה שזה אכן כך במקרה של OCD, התרחיש שייווצר הוא קושי להתנתק ממערכת ההרגלים, מה שמוביל להתנהגות חזרתית, שעשויה להתפתח להתנהגות כפייתית".
חשיבות לולאת התיווך קיבלה דגש במחקר שנערך מוקדם יותר השנה, על ידי ג'ון סו קוון ועמיתיו מהאוניברסיטה הלאומית של סיאול בדרום קוריאה. במחקר נסרקו מוחותיהם של אנשים עם וללא OCD בזמן שהם מבצעים מטלות קוגניטיביות. החוקרים מצאו כי קישוריות מופחתת בלולאת המוח המעורבת בתיווך נקשרה לחומרת התסמינים הכפייתיים.
7 צפייה בגלריה
מחשבות טורדניות ופעולות כפייתיות הן במידה מסוימת חלק מחיי היומיום של כולנו
(איור: shutterstock)
חלק נוסף בפאזל המוחי של בעלי OCD הוא התפקיד שממלאים מוליכים עצביים (נוירו-טרנסמיטרים), האחראים להניע ולכוון את הפעילות ברשתות עצביות. קפיצת מדרגה בהבנה התרחשה בשנה שעברה, בזכות מחקר שבחן את הרמות של שני מוליכים עצביים מרכזיים במוחם של אנשים עם וללא OCD: גלוטמט, מוליך עצבי "מעורר" שמשפר את התקשורת בין נוירונים, ו-GABA, מוליך עצבי המעכב תקשורת.
רובינס חבר למרג'אן ביריה, כיום מיוניברסיטי קולג' שבלונדון, ולעמיתים נוספים, ויחד הם ערכו מחקר בעזרת טכניקת סריקה רבת עוצמה, שהתמקד בשני אזורי מוח ספציפיים: פיתול החגורה הקדמי והאזור המוטורי המשלים. שני האזורים מעורבים בשליטה באיזון בין מטרות מודעות להרגלים אוטומטיים. המחקר העלה שלאנשים עם OCD היו רמות גבוהות יותר של גלוטמט ורמות נמוכות יותר של GABA בפיתול החגורה הקדמי, בהשוואה לאנשים ללא התסמונת.
כמו כן מצא המחקר כי חומרת תסמיני ה-OCD והנטייה להתנהגות כפייתית נקשרו לרמות גבוהות יותר של גלוטמט באזור המוטורי המשלים. הדומיננטיות של מוליכים עצביים מעוררים באזורים אלה עלולה לגרום לפעילות-יתר שלהם, מה שבתורו מאפשר להתנהגות הכפייתית להשתלט.
ממצאים אלה נותנים משקל לתפיסה חלופית מפתיעה של OCD, שהתפתחה בעשור האחרון. עד כה, ההסבר המקובל להפרעה הכפייתית הוא שמחשבות טורדניות מביאות לטקסים כפייתיים, הנעשים כדי לשלוט בחרדה או כדי להפחית אותה. ההשערה החלופית הופכת את הסדר: המחשבות הטורדניות מתעוררות בדיעבד, כרציונליזציה להתנהגות הכפייתית. במילים אחרות, ההרגלים הכפייתיים הם שמעוררים אמונות ודאגות לא רציונליות, ולא להיפך.
עדויות מכריעות לכך הגיעו ממחקר משנת 2014, שבו משתתפים עם וללא OCD אומנו לפתח הרגלים חדשים בסביבת מעבדה. המשתתפים הודרכו ללחוץ על דוושה בכל פעם שהופיע מולם ריבוע על מסך מחשב, ואם לא עשו כן הם ספגו מכת חשמל קלה בפרק כף היד. בשלב הבא של הניסוי נותק החיבור בין היד לזרם החשמל, כך שלא היה עוד צורך ללחוץ על הדוושה כדי למנוע כאב. באופן מדהים, המשתתפים עם OCD (ורק הם) המשיכו ללחוץ על הדוושה כשראו את הריבוע, אף שהם דיווחו שהם יודעים שאין לכך משמעות.
כשנשאלו מדוע התמידו בלחיצה על הדוושה, חלקם המציאו הסברים להתנהגותם, כמו למשל "חשבתי שעדיין יש סיכוי לקבל מכת חשמל", וזאת למרות שאמרו קודם לכן שידוע להם שאין יותר סכנת כאב. הסבר אפשרי לכך הוא שכאשר אנו מבצעים פעולה לא הגיונית, המוח שלנו יודע להמציא סיפור שיגרום להתנהגות שלנו להיראות מתקבלת על הדעת.
אולם עדיין נותרה השאלה מדוע אנשים מסוימים נוטים ל-OCD יותר מאחרים. גם כאן הולכים ומתבהרים הגורמים שנמצאים בבסיס התופעה. אנחנו יודעים זה מכבר שלגנטיקה יש תפקיד משמעותי, מכיוון ש-OCD נוטה לעבור בתורשה, ובני משפחה של הלוקים בהפרעה נמצאים בסיכון גבוה פי ארבעה עד פי שמונה לפתח אותה בעצמם.
למעשה, הגנים שלנו אחראים למחצית מהסיכון לפתח OCD. מחקר שנערך במרץ השנה וטרם עבר ביקורת עמיתים הצליח לרדת לרזולוציות עדינות. המחקר בדק את הגנום של כמעט 40 אלף אנשים עם OCD, וזיהה 15 חתימות גנטיות שנקשרות להפרעה, כולל חלבונים המשפיעים על תפקוד והתפתחות המוח. אחת החתימות המסקרנות שזוהו קשורה לקבוצת גנים שנקראת MHC. זהו אזור בדנ"א הממלא תפקיד חשוב במערכת החיסונית שלנו, ונקשר גם למצבים נוספים של בריאות הנפש, כמו סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית.
ממצא זה עולה בקנה אחד עם גוף הולך וגדל של ראיות המלמדות שהמערכת החיסונית היא אחד הגורמים ל-OCD. נראה שהאפקט נוצר דרך השפעה על רשתות מוח מסוימות המחזקות התנהגויות כפייתיות. הוכחה לכך היא שתי תסמונות קשורות, המכונות PANS ו-PANDAS. מדובר בתסמונות הגורמות להופעה פתאומית של תסמיני OCD, חרדה או טיקים אצל ילדים, ככל הנראה בעקבות זיהום דלקתי.
"בתסמונת PANS/PANDAS, תסמיני OCD חמורים יכולים להופיע בתוך שעות ומשום מקום", אומר פלביו ד'אקוויסטו מאוניברסיטת רוהמפטון שבלונדון. משוער שהתגובה החיסונית עלולה לגרום לדלקת, ולפגוע באזור מוחי הנקרא 'גרעיני הבסיס'. זהו אזור המעורב מאוד ב-OCD, והסטריאטום הוא חלק ממנו.
תמיכה נוספת בתפקידה של המערכת החיסונית ב-OCD הגיעה בשנת 2023, מתגלית של צוות חוקרים שגם ד'אקוויסטו נמנה עימו, ולפיה לאנשים הסובלים מהתסמונת יש רמות פעילות מוגברות בגן המקודד חלבון שמיוצר על ידי תאי חיסון. תאים אלה נקראים אימונו-מודולין, או Imood בקיצור.
ד'אקוויסטו ועמיתיו גילו את החלבון במקרה כמה שנים קודם לכן, בזמן שחקרו עכברים שהפגינו חפירה כפייתית, וגילו שהתנהגותם נקשרה לרמות גבוהות של Imood. המחקר שלהם, שיפורסם בקרוב, יציג מנגנון אפשרי להשפעת החלבון: זיהום מוביל לעלייה זמנית ב-Imood, המצטבר במוח ומשנה את תפקודם של תאי עצב, מסביר ד'אקוויסטו.
יותר מכך, נוגדנים ל-Imood הפחיתו את ההתנהגות הכפייתית בקרב עכברים, וייתכן שיעשו כן גם אצל בני אדם. בימים אלה נעשים מאמצים לפתח גרסה אנושית של נוגדן Imood, כשהמטרה היא לפתח טיפול פוטנציאלי חדש ל-OCD.
אבל זו רק אחת מהדרכים הרבות שנחקרות כיום כחלק מהמאמצים למציאת תרופה ל-OCD. בין היתר נבדקות טכניקות גירוי מוחי, אפליקציות לטלפון ואפילו שינויים בתזונה, שכן ישנן עדויות לכך שגם חיידקי המעיים ממלאים תפקיד בתסמונת (ראו "האם חיידקים גורמים ל-OCD?").
אחד משלל הרעיונות החדשים הוא שימוש בקטמין. סם ההרדמה וההזיות גורם לתחושות של ניתוק, ועובר הסבה מפתיעה לאמצעי טיפולי למצבים מוחיים ונפשיים. כך למשל, ניסוי אקראי ומבוקר שבוצע על ידי קרולין רודריגז ועמיתיה מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה מצא כי נטילת קטמין הביאה לשיפור מהיר בתסמיני OCD. במחקר שאמור להתפרסם בקרוב מצאו החוקרים כי די בעירוי תוך-ורידי שניתן פעם אחת כדי להקל על התסמינים הכפייתיים למשך כשלושה שבועות. רודריגז חוקרת כעת את המנגנונים הביוכימיים שדרכם פועל הסם.
עם זאת, האופי הממכר של הקטמין ותופעות הלוואי שלו פירושם שלא מדובר בתרופת קסם. "אמצעים כאלה בסך הכול קונים קצת זמן. אני לא מעודדת אנשים עם OCD למהר להשתמש בקטמין", אומרת רודריגז, שהיא חסידה של טיפול קוגניטיבי התנהגותי ב-OCD. היא נעזרת באנלוגיה כדי להסביר. לדבריה, אם אדם שובר את היד, הוא זקוק לגבס כדי לתמוך בה עד להחלמה: "אני מתייחסת לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי כמו לגבס, כאשר הקטמין הוא הכדור נגד כאב שלוקחים לזמן קצר עד שהגבס יעשה את שלו".
ההערכה היא שקטמין עוזר מכיוון שהוא מגביר את הנוירו-פלסטיות של המוח, כלומר את יכולתו של המוח לעצב את עצמו מחדש, ובכך משחרר את דפוסי החשיבה הנוקשים שמאפיינים OCD, והם גם הסיבה לכך שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי כה יעיל לסובלים מההפרעה.
זוהי גם הסיבה לכך שהתרופה הפסיכדלית פסילוסיבין, שהיא החומר הפעיל בפטריות הזיה, נבדקת כעת בניסויים קליניים בבריטניה ובארה"ב כתרופה ל-OCD. החומר הופך בתוך הגוף למולקולה שנקשרת במוח לקולטן של המוליך העצבי סרוטונין, כך שהחומר פועל באופן הדומה לתרופות SSRI, ויכול לשחרר דפוסי חשיבה נוקשים. "כאשר מעלים את הסרוטונין, החשיבה הופכת גמישה יותר", אומר רובינס.
החיפוש אחר טיפולים חדשים נעשה גם באמצעות בחינת תרופות קיימות שנועדו לטפל במחלות נפשיות אחרות, ובמיוחד תרופות שפועלות על מסלולי הגלוטמט במוח, שכיום אנו יודעים שהם מעורבים ב-OCD. דוגמה לכך היא התרופה riluzole, שאושרה על ידי מינהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) לטיפול בקבוצת מחלות הנוירון המוטורי. מחקרים מוקדמים מצאו שהיא מועילה לטיפול ב-OCD עמיד, שאינו מגיב לטיפול בתרופות SSRI או לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. חברת התרופות Biohaven שוקדת בימים אלה על פיתוח תרופה שנגזרת ממנה בשם troriluzole, וכוללת פחות תופעות לוואי. התרופה נמצאת בניסוי שלב III בבני אדם, ולדברי רודריגז, היא הדבר "הקרוב ביותר שהגענו אליו מאז שנות ה-90 לתרופה חדשה שתאושר על ידי ה-FDA" עבור OCD.
הביקוש לטיפולים חדשים הוא גבוה, מכיוון שעבור 10% מהאנשים הלוקים ב-OCD חמור, שהתסמינים שלו אינם מגיבים לתרופות SSRI או לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, האופציה העיקרית שנותרה היא פרוצדורות כירורגיות פולשניות. לדוגמה, סינגולוטומיה קדמית, שבמהלכה מבצעים חיתוך בלתי הפיך באזור עמוק במוח המעורב בהתנהגויות OCD. אופציה אחרת היא פרוצדורה שנקראת "גירוי מוחי עמוק" (DBS), המתבצעת באמצעות אלקטרודות דקות המוכנסות לאותו חלק במוח ומעבירות אליו זרמים חשמליים. פרוצדורה כזו מחקה את פעולת החיתוך שנועד לשבש את זרימת המידע, אך בניגוד אליו היא הפיכה.
כשני שלישים מהאנשים שעוברים טיפול מסוג "גירוי מוחי עמוק" עבור OCD חווים ירידה ניכרת בתסמינים. עם זאת, זהו טיפול שניתן כמוצא אחרון, מכיוון שהוא פולשני ומתלווים אליו סיכונים כמו זיהום, פרכוסים או דימום. אבל כל זה עשוי להשתנות אם טכניקה לא כירורגית לגירוי פעילות עצבית בעומק המוח, שפותחה לאחרונה, תתברר כחלופה מוצלחת. הטכניקה נקראת TTIS (Transcranial Temporal Interference Stimulation), והיא כרוכה בהצמדה לקרקפת של אלקטרודות המשדרות אותות בתדרים שונים לאזור ספציפי בעומק המוח. השילוב של אותות מבחוץ עם אותות מהמוח מביא לשינוי הפעילות העצבית. בניסוי אקראי שנערך בחודש מאי השנה, נמצא כי טכניקה זו יודעת להתמקד באזור הסטריאטום.
במקביל פותחו מספר טכניקות לא פולשניות נוספות המנסות לשנות (באמצעות גירוי מגנטי או חשמלי) את המסלולים העצביים בחלקים הפחות עמוקים של המוח. טכניקות אלה הופכות יותר ויותר נפוצות, והמכשיר הראשון מסוגו לטיפול ב-OCD בשיטה זו אושר על ידי ה-FDA בשנת 2017. כמו בטכניקת TTIS, גם מכשירים אלה מורכבים מאלקטרודות או מסלילים אלקטרומגנטיים שמצמידים לקרקפת. את ההשפעה (המורגשת כמו זמזום) ניתן להתאים כיום למעגלי המוח של המטופל בצורה הרבה יותר מדויקת, הודות להבנה המשופרת של רשתות המוח הקשורות לתסמיני OCD.
7 צפייה בגלריה
כשני שלישים מהאנשים שעוברים טיפול מסוג "גירוי מוחי עמוק" עבור OCD חווים ירידה ניכרת בתסמינים
(צילום: shutterstock)
במטא-אנליזה משנת 2023, שבדקה 25 ניסויים מהסוג המכונה "גירוי מגנטי טרנס-גולגולתי" (TMS), נמצא כי הטיפול "הראה השפעה טיפולית מתונה... על חומרת תסמיני OCD". ההשפעה קטנה, אומרת פיינברג, אבל ייתכן שהערך הוא ב"הרפיית המוח כך שהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי יהיה יעיל".
רובינס אופטימי יותר לגבי הפוטנציאל של טיפולי TMS, במיוחד מכיוון שנערכים כרגע מחקרים כדי לקבוע מהם אזורי המוח הטובים ביותר למיקוד ומהם המינונים האופטימליים להקלה על התסמינים. לדבריו, "ההתרגשות מטיפולי TMS נובעת מהאיזון שהוא משיג בין רשתות מעוררות למעכבות בקליפת המוח, איזון אשר כפי שהראינו לאחרונה, משחק תפקיד בהפרעת OCD".
התוצאה של כל המחקרים הללו על המנגנונים העומדים בבסיס ה-OCD היא שבעתיד, לרופאים יהיה מבחר כלים חדשים ונחוצים מאוד לטיפול בתסמונת, שהיא מעיקה מאוד ולעיתים חסרת מרפא. "OCD היא לא מחלה ניוונית של המוח שבה מאבדים יכולות", אומר רובינס, "אלא הפרעה שבה המוח עבר שינוי ונתקע במצב לא נכון. אני חושב שאפשר לגרום לו לתפקד טוב יותר". גם רודריגז אופטימית לגבי העתיד: "אני כל כך מלאת תקווה עבור החולים שמגיעים אליי עכשיו", היא אומרת. "הטכנולוגיה מתפתחת בצעדי ענק".
כשאני שואלת את בתי מה היא חושבת על האפשרויות החדשות, גם היא מלאת תקווה. "הידיעה שאוכל להקל על התסמינים שלי בעזרת אמצעים שיהיו זמינים לי בקלות עוזרת מאוד", היא אומרת. "היא גורמת לי להרגיש יותר בשליטה".
הולכות ומצטברות העדויות לכך שחיידקי המעיים שלנו ממלאים תפקיד חשוב במצבי בריאות הנפש, ומחקר חדש מגלה שכך גם בהפרעה טורדנית-כפייתית.
ממצאים חשובים מגיעים ממחקר שפורסם השנה, שבמהלכו צוות מאוניברסיטת ג'יאו טונג בשנגחאי השתיל בעכברים מיקרוביוטה שנלקחה מצואה של בני אדם עם OCD. שבועיים לאחר מכן, העכברים החלו להפגין התנהגויות חזרתיות וסימני חרדה בהשוואה לבעלי חיים שלא עברו השתלה. החוקרים זיהו גם דלקת באזור מוח מרכזי המעורב ב-OCD בשם קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית, ככל הנראה עקב הצטברות של חומר בשם חומצה סוקסינית בעקבות שגשוג החיידקים שהושתלו.
המחקר לא רק מלמד שחיידקי מעיים עשויים להיות גורם סיבתי ל-OCD, אלא פותח מסלולים פוטנציאליים לטיפול בתסמונת באמצעות תזונה או דרך התערבות לשינוי סוגי החיידקים שבמערכת העיכול שלנו.
פורסם לראשונה: 09:23, 19.09.24
